רק היום

בשבוע שעבר הוקרן הסרט "מתתי", במסגרת פסטיבל הסרטים האנתרופולוגי שמתקיים זו השנה ה14. הנשים המצולמות בו, משבט הצוציל במדינת צ'יאפס שבדרום מקסיקו, מספרות במהלך הסרט על אלימות שחוו. זו אינה אלימות שעושה כותרות, אלא אלימות יומיומית, ממוגדרת וממגדרת שמשוקעת בסדר החברתי. זו אלימות מנורמלת ומתאפיינת בפחיתות ופיחות ערך של נשים. טל ניצן כותבת על הסרט, על הדוקטורט שעשתה בגואטמלה הסמוכה לצ'יאפס, ועל היום הבינלאומי למיגור אלימות נגד נשים שחל השבוע – ב25 בנובמבר.

הסרט מתתי, שהוקרן במסגרת פסטיבל הסרטים האנתרופולוגי בסינמטק ירושלים, עוסק בחייהן של נשים משבט הצוציל Tzotzil באזור הכפרי של מדינת צ'יאפס במקסיקו.

מדינת צ'יאפס היא המדינה הדרומית ביותר במקסיקו ורבים מתושביה נמנים על קבוצות מאיה שונות. זהו אזור עשיר במשאבי טבע (עצים, נפט, גז) ונוף (תיירות), אך מרבית התושבים המקומיים סובלים מנישול מתמשך, ולא נהנים מהעושר הזה שתועל – במקרה הטוב – לרווחת כלל תושבי מקסיקו, ובמקרה הפחות טוב, להתעשרות מושחתת של יזמים מקומיים ובינלאומיים. בשנות התשעים, למשל, צ'יאפס סיפקה 54% מצריכת החשמל הלאומית, אבל ב-63% מן הבתים שבשטחה לא היה כלל חיבור לחשמל.

האוכלוסייה הילידית בצ'יאפס מאורגנת סביב 12 קבוצות מוכרות (בהן יותר מ55 קבוצות לשוניות), מרביתן משתייכות לבני המאיה. הצוציל , בהןם מתמקד הסרט, הם אחת משתי הקבוצות הגדולות בצ'יאפס. הקיום שלהם מתבסס על חקלאות מסורתית – תירס, בננות, שעועית, קפה, משק חי – תרנגולות, תרנגולי הודו, ובקר, וגם מיזמים תיירותיים שונים. בדומה לקבוצות ילידיות אחרות הם סובלים מנישול פוליטי ותרבותי, קיפוח כלכלי, ואלימות ממסדית.

ב1994 עם אישור הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה (NAFTA) פרץ בחלק הצפון מזרחי של צ'יאפס המרד הזפטיסטי נגד הממשלה הפדרלית. התנועה הזפטיסטית מיצבה את עצמה כחלק מהתנועה החברתית הרחבה יותר המתנגדת לגלובליזציה ולנאו-ליברליזם, אך המאבק הזפיטסיטי המקומי התמקד בהשגת שליטה של האוכלוסייה הילידית על המשאבים שלהם, בעיקר האדמה עליה הם חיים, הזכות לנהל את חייהם בעצמם על פי מנהגיהם ושלום מכובד ללא התערבות ממשלתית. לאחר פרץ האלימות הראשוני וסבבי שיחות והסכמים, נוצרה באזור מעין אוטונומיה שלטונית המנוהלת על ידי מועצות אזרחים ואזרחיות מקומיות Juntas de Buen Gobierno.  

 שלט המצהיר על כניסה לאזור בשליטה זפטיסטית ומפה המציינת את אזור השליטה הזפטיסטית בצ'יאפס.

למרות השינויים השלטוניים, באופן כללי, אורח החיים של האוכלוסייה הילידית הכפרית נותר מאוד בסיסי.

הסרט מתתי מתעד שלוש נשים ששרדו אלימות ומספרות בסרט על חייהן. בהתאם לגישה של "מקורבנות לסוכנות,"  שלוש הנשים לא מוצגות בו כקורבנות  victimas (פאסביות שדברים קורים להן ומקבלות עזרה חיצונית כדי להתמודד), וגם לא כשורדות  sobrevivientes (שמתמודדות עם אירוע טראומטי בחייהן), אלא כגיבורות protagonistas, דמויות ראשיות המניעות את סיפור החיים שלהן, של משפחתן וקהילתן.

האלימות שחוו ושרדו גיבורות הסרט, אינה אלימות מהסוג ש"עושה כותרות בעיתון," כמו תקיפתה, במרכז העיר ולאור יום, של נשיאת מקסיקו, קלאודיה שינבאום, בתחילת החודש. זוהי אלימות יומיומית, ממוגדרת וממגדרת, המשוקעת בסדר החברתי, היא מנורמלת ומתאפיינת בפחיתות ופיחות ערך של נשים.

במסגרת עבודת הדוקטורט שלי עם הקמפיין למניעת אלימות נגד נשים בגואטמלה (השכנה הצמודה למדינת צ'יאפס), ביקשתי מנשים אקטיביסטיות לספר לי איך יראה עולם ללא אלימות נגד נשים ומה הן עושות כדי להגיע למציאות הזו. הפרקטיקה הזו סייעה לי להבין מהי, לשיטתן, אלימות נגד נשים. אחת האקטיביסטיות הציעה שבעולם טוב יותר נשים באזורים הכפריים שיולדות בנות, לא יענשו על כך. היא הסבירה שכשנולד בן, המיילדת מקבלת שכר נאה, המשפחה מולקת תרנגולת לסעודת שמחה ומבשלת ממנה, בין היתר, מרק מזין ממנו אוכלת היולדת התשושה. כשנולדת בת, המיילדת מקבלת שכר זעום (ולכן לא נשארת לטפל ביולדת), אין סעודה לאורחים ואין מרק מזין ליולדת. לעיתים היולדת מושפלת, מבוישת ואף מוכה, ואם ה"בעיה"  חוזרת על עצמה, הגבר לוקח לו אישה נוספת, "שתביא בנים."    

בדומה לדוגמא הזו, הגיבורות של מתתי מספרות כי נשים היולדות בנות זוכות ליחס פחות טוב או לאלימות וללקיחת אישה שנייה. הן משתפות שילדות גדלות לתפקידי טיפול במשפחה ובבית, לא משקיעים בחינוכן כי הן צפויות לתפקידי טיפול במשפחת הגבר לו ינשאו, ולעיתים הן מושא לאלימות פיזית כענישה, אמצעי חינוך, או ללא תירוץ. הן חושפות שגם בחייהן החדשים נשים נשואות מתמודדות עם עומס מטלות גדול, חוסר התחשבות ודאגה שניתן להגדיר כהתעללות מנטלית ופיזית. המסורת לפיה רק בנים וגברים יורשים אדמה מחזקת את פחיתות הערך שלהן עצמן ואת הנורמה החברתית בדבר פחיתות הערך של נשים.

"אבא שלי," מספרת אחת הגיבורות, "לא ראה עבודת נשים, ולכן לא העריך נשים," מכאן, בהתאמה, ניתן להבין את הסרט כהנכחה מתמשכת לעבודתן של נשים ומשמעויותיה, וכקריאה להעריך נשים.  

בכדי לעשות זאת, יוצרת הסרט, אנה טצוייב   Ana Ts’uyeb (שגם מציצה אלינו מהמסך בעצמה לפני סיומו) מתעדת את חיי היומיום של אימה, מרגריטה (Margarita Hernández Hernández), ושל שתי נשים נוספות: חואנה ופאוסטינה (Juana Vázquez Gómez, Faustina Cruz Ruíz ), ומציגה לצידן עוד שלוש גיבורות: האדמה, העבודה והקהילה.

האדמה היא גיבורה דרמטית שלא ניתן להסיר ממנה את העיניים. הסרט שופע צילומי נוף מרהיבים של מדינת צ'יאפס, אך צילומי הירוק העמוק ורווי המים שקשה להוריד ממנו את המבט, לא מתמקדים בפנינות נוף תיירותיות, אלא באדמה חקלאית וגידולים חקלאיים, בעיקר תירס (שמעיסה שלו, לפי המסורת המקומית, יצרו האלים את האדם), בננות וקפה. האדמה החקלאית היא מקור החיים, ונמצאת גם במוקד האלימות והנישול מעֶרך של נשים.

כניסת התנועה הזפטיסטית לאזור ב1994 הובילה להחלת החוק הזפטיסטי המהפכני, הקובע שוויון בין גברים לנשים בכל תחומי החיים: הזכות להשתתף במאבק, הזכות לעבוד ולקבל משכורת הוגנת, הזכות להחליט בעצמן כמה ילדים יביאו ויגדלו, הזכות להשתתף בענייני הקהילה ולהיות בעמדות מנהיגות, הזכות לקבל טיפול ראוי בכל הנוגע לבריאותן, הזכות לחינוך, הזכות לבחור להינשא ולבחור את בני זוגן, הזכות לחיות חיים ללא אלימות פיזית או אונס, הזכות להחזיק בעמדות מנהיגות בארגון ובדרגות צבאיות, ובאופן כללי החלת כל החובות והזכויות של החוק הזפטיסטי המהפכני. מכאן נגזרה, בין היתר, זכותן של נשים לרשת אדמה, זכות המאפשרת לגיבורות הסרט לדרוש את חלקן השווה בירושה. הן לא תמיד מצליחות להגיע להגשמה מלאה של הזכות הזו, אך גם בָעלות חלקית או בָעלות על חלקות קטנות, משנות את חייהן בצורה משמעותית.

המאבקים הללו, בין היתר עם בני משפחה, ובייחוד אחים, שלעיתים אמרו "לא"  ולעיתים גם גרשו והכו, החזירו אותי לציטוט מפורסם של Sarah Grimké , אבּוֹלִיצְיוֹנִיסְטית וסוּפְרָגִּ'יסְטית מהמאה ה19

 ‘I ask no favor for my sex. All I ask of our brethren is that they take their feet off our necks.’

במילים אחרות, הסרט מציג את הגיבורות כנמצאות במאבק מתמיד על הזכות לאדמה, ועל הזכות לעבודת האדמה, שהיא החיים עצמם. אלו חיים קשים, אבל הבעלות על האדמה הופכת אותם לחיים ראויים לחיותם.

העבודה היא גיבורה דומיננטית לא פחות – לצד מטלות שונות הקשורות בעיבוד האדמה וטיפול ביבולים השונים, עבודתן של הנשים לא מסתיימת לעולם. הן מביאות מים ועצי בעירה, טוחנות תירס ומכינות טורטיות, טמאלס, ומאכלים אחרים – לעיתים להזנת בני הבית ולעיתים למכירה, הן מטפלות בבני הבית התלויים – ילדים והורים מבוגרים, הן טווות ורוקמות בדים למכירה, ודואגות לחינוך הילדים. כלומר הנשים, בניגוד לגברים, עובדות את האדמה, עובדות בבית – בטיפול במשפחה, וגם מייצרות מוצרים למכירה המספקים הכנסה נוספת.

דרך העבודה אנחנו נחשפות ונחשפים למעגלים מרתקים של שינוי ושימור, לא רק שינוי ושימור הבעלות על הקרקע ועיבודה, אלא שינוי ושימור הדרך לעבד את הקרקע. לעיתים חריגה מהמסורת המפחיתה את עול העבודה – למשל שימוש בכימיקלים (המיוחס לגברים) נתפס כהתרשלות, כפגיעה באידיאל עבודת האדמה. בו בזמן חריגה ממסורת גידול התירס לטובת גידול הקפה, שמצריך טיפול רב בהרבה, מוצג כחדשנות חיובית. אנחנו לומדות ולומדים גם על בנותיהן של הגיבורות, שבניגוד לאמותיהן, זכו ויזכו לחינוך גבוה ועובדות במקצועות שאינם קשורים לאדמה (ולעיתים הובילו להתרחקותן מהאדמה והקהילה).

למרות שעזיבת הבנות מובילה לבדידות מסוימת, הגיבורות מתוארות כחיות את חייהן בתוך משפחה וקהילה, השלובה בכל עשייתן היומיומית. הן צועדות על האדמה עם הקהילה, הן מטפלות ביבול וקוטפות בצוותא, הן אוכלות ביחד עם הקהילה וסוחבות ביחד את היבול. סצנת הסיום של מתתי מתמקדת בעבודתן המשותפת של אנה ומרגריטה: מרגריטה קוצרת אשכול בננות ענק ואנה סוחבת אותו במעלה הגבעה הבוצית דרך סבך ירוק שאימה פורצת בעזרת מאצ'טה, בזמן שהיא מפטפטת על בני המשפחה האחרים, וגם מתייחסת לצוות הצילום, שעובד עבור אנה על אדמתה של מרגריטה.

העבודה המשותפת, הגאוה באדמה, בעבודה, ובמשפחה הם החיים הראויים שהן נאבקות ומצליחות לחיות.  

במתתי, החיים הם הניצחון על האלימות.

השבוע חל היום הבינלאומי למיגור אלימות נגד נשים, ה25 לנובמבר, המצוין כדי להעלות את הנושא למודעות ציבורית ולדחוק בממשלות לפעול בנושא. התאריך נבחר כמחווה לזכרן של שלוש האחיות מיראבל, פעילות פוליטיות ברפובליקה הדומיניקנית שנרצחו ביום זה ב1960 בהוראת הרודן רפאל טרוחיו. שם הקוד שלהן, האחיות פרפר, הפך לסמל מרכזי עבור פמיניסטיות לטינו אמריקניות ומהדהד עד היום על תלבושות, דגלים ומסמכים בנושא. לצד המאבק בדיקטטורה, סיפורן של האחיות שוזר גם מאבקים יומיומיים יותר, כמו מאבק לאישור לימודי משפטים לנשים, מאבק לקידום עיסוק במשפטים לנשים, וערעור על נרמול אלימות מינית. התאריך שנבחר מדגיש, לכן, את הקשר בין אלימות נגד נשים המבוצעת באופן מאורגן על ידי המדינה וסוכניה ואלימות נגד נשים המבוצעת על ידי שחקנים פרטיים הניזונים בין היתר מתפיסות חברתיות הקשורות בעליונות גברית.

הסרט מתתי קורא לנו להישיר מבט, להסתכל על דפוסי החיים היומיומיים שלנו, לזהות בהם דפוסי אלימות יומיומית, ממוגדרת וממגדרת, המשוקעת בסדר החברתי, מנורמלת ומתאפיינת בפחיתות ופיחות ערך של נשים, ולפעול לשינויים. המאבק באלימות נגד נשים, מזכיר לנו מתתי, עובר קודם כל, דרך יצירת תנאים המאפשרים לכולנו לחיות ללא רגל על הצוואר, ולמצות את הפוטנציאל האנושי שלנו.

לצד המאבק למיגור האלימות המבוצעת על ידי שחקנים פרטיים הניזונים בין היתר מתפיסות חברתיות מנורמלות הקשורות בעליונות גברית, חשוב כמובן להמשיך להיאבק גם באלימות נגד נשים המבוצעת באופן מאורגן על ידי סוכני מדינות ובשם ישויות פוליטיות, ולפענח את הקשרים ביניהן.  

השנה נציין בפורום סופי דיוויס לחקר מגדר, סכסוכים ויישובם  את יום המאבק הבינלאומי ביום רביעי ה-26 בנובמבר במפגש עם עו"ד יעל ויאס גבירצמן, מומחית למשפט בינלאומי פלילי והומניטרי, מקימת הקליניקה למשפט בינלאומי פלילי והומניטרי באוניברסיטת רייכמן ומייסדת 7 אוקטובר – משפט ללא גבולות בע"מ. עו״ד ויאס גבירצמן תדבר על מסמך עקרונות מנחים למיגור ומניעת פשעי מין במלחמה כפשע בינלאומי, המבוסס על מסגרת נורמטיבית למיגור זוועות וטריבונלים בינלאומיים פליליים מנירנברג עד היום.  הכניסה חופשית בהרשמה מראש.  

ד״ר טל ניצן היא אנתרופולוגית פמיניסטית, הרכזת האקדמית של פורום סופי דיוויס לחקר סוגיות מגדר, סכסוכים ויישובם, ומרצה בתוכנית המוסמך ללימודי מגדר ומגוון באוניברסיטה העברית.