מאמרי אורח

לקראת כנס האונליין הבינלאומי "אתיקות של כוח, רגשות וביוטכנולוגיה" של החוג לאנתרופולוגיה בחיפה שיתקיים ב28-29 ליוני 2021, נפרסם בבחברת האדם סדרת ראיונות עם כל אחת ממרכזות המושבים השונים בכנס. הפעם, שיחה עם ד״ר קרול קדרון, ראשת החוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה אשר תנחה ותציג במושב ״שליחות מוסרית רעועה של אנתרופולוגיה מעורבת בשדה של פיתוח, בניית שלום וזכויות האדם״, שיתקיים ביום שלישי (29.6) בין השעות 17:30-19:00.

תקציר המושב – שליחות מוסרית רעועה של אנתרופולוגיה מעורבת בשדה של פיתוח, בניית שלום וזכויות האדם

למרות  הקונסנסוס הדיציפלינרי סביב המחויבות של אנתרופולוגיה לא רק למחקר עיוני אודות השדה של פיתוח וזכויות האדם אלא גם למעורבות חברתית להטבת חייהן של בנות שיח מוכפפות בשדה, נהיה יותר ויותר מורכב לפרום יחסי כוח חוקרת-נחקרת ותפקידינו האתי בשדות של פיתוח, וזכויות האדם. אנתרופולוגים החוקרים את אפריקה, אסיה הדרומית-מזרחית אמריקה הלטינית, וישראל-פלסטין מודעים לדרך שבה המחקר הביקורתי אודות התערבות כשירה תרבותית ונתינת קול לבני שיח מוכפפים מכונן –בלי משים – יחסים בינאריים משטחים של מקומיים פגיעים, או שמרניי- לא פרוגרסיביים  מצד אחד וחוקר/נדבן מעוצם וליברלי מצד שני. אנתרופולוגיה מעורבת פוסט-ביקורתית מודעת ל-assemblages המורכבים והדינאמיים המפרקים את הבינריות הזאת. באתרים של קונפליקט אמפתיה או אנטיפתיה מוסרית בין החוקר והנחקר או בעלי עניין מחייבות חשיבה מחודשת אודות עמדות אתיות ומתודולוגיות. בעלי עניין שקודם לכן היו חסרי כוח עכשיו מגייסים ומחקות פרקטיקות מערביות בצורה אסטרטגית ובמיומנות רבה. בשדות אלה מעורבות לא יכולה יותר לעסוק בנאיביות בשאלות של רפלקסיביות או שוויון. שליחות מוסרית  אידיאולוגית –הן שלנו והן של בני השיח שלנו – תמיד היוותה בעיה מוסרית  המאיימת להבנות תצורות חדשות של מוכפפות ו/או להשבית תמיכה חיונית למקומיים נזקקים. למרות זאת, נזילות וניעות בעשורים האחרונים מקשים על הפרשנות של מיצובים בשדה ועל אחת כמה וכמה –  על קיום יחסים של חוקר-פטרון. המושב ידון בהשלכות לעתיד על מבט יותר ביקורתי ואתנוגרפיה פוסט- ביקורתית.

"ממעורבות לאמפתיה ביקורתית: חשיפת הצד האפל של מעלות (virtue) אתרופולוגיות"
פרופ' מארק גודייל, החוג לאנתרופולוגיה, אוניברסיטת לוזן, שוויץ"מחזות מוסר בקמבודיה: מעבר לסימולקרה של מעורבות עם האחר הפגיע"
דר' קרול קדרון, החוג לאנתרופולוגיה, אוניברסיטת חיפה"כתמים מוסריים, חרדה מוסרית, ובדיקות טהורות מוסריות ב engaged research בישראל / פלסטין"
דר' אריקה וייס, החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת תל אביב
מתדיינת: פרופסור נורית בירד-דוד, החוג לאנתרופולוגיה, אוניברסיטת חיפה

להחזיר את הסוכנות לשדה: אתגור השיח המוסרי ופירוק תפישת היחסים הבינאריים – שיחה עם קרול קדרון. מראיינת גל כהן

מדוע בחרת להנחות את המושב "שליחות מוסרית רעועה של אנתרופולוגיה מעורבת בשדה של פיתוח, בניית שלום וזכויות האדם"?

אתחיל את התשובה לשאלה מהחוויה האישית שלי בשדה המחקר. לאורך השנים חוויתי בעבודתי אתגרים אתיים גדולים סביב המוכנות שלי כחוקרת לחשוף את חוסר הצדק שיש בקמבודיה בעבודה של ארגונים ללא מטרות רווח (NGO's) והנעדרות של כשירות תרבותית. עסקתי בשאלה: בהנחה שלמקומי יש רווח מהפרפורמנס של הכשירות התרבותית או הגלוקליזציה של ארגוני ה-NGO's, מי אני שאחשוף את חוסר הצדק? במיוחד כשלאותה החשיפה עשויות להיות השלכות שיפגעו במקומי. השאלה הזאת מראה כיצד מעורבות בשדה של זכויות אדם מזמינה אותנו לאתגר את הרעיון של שליחות מוסרית, וזה מוביל אותי לסוגיה הבאה.

מנקודת מבט ביקורתית יש לדעתי משהו נאיבי וקולוניאליסטי בספרות האנתרופולוגית שמדברת על מעורבות בשדה. כיוון שכשאנחנו מדברות על מעורבות, יש משהו שעדיין נשמע הגמוני ומתנשא. לדעתי, "מעורבות" זאת לא מילה שמיתרגמת טוב ועל כן דרושה פה איזה פעולת תרגום. המילה Engagement בספרות, מכילה בתוכה משמעות שמדברת על כך שעצם המגע והאינטראקציה בשדה (אפילו אם הם לא שוויוניים) מביאים להתהוות של משהו חיובי. כשלמעשה העבודה שלי בקמבודיה הביאה אותי להבנה שזה בעייתי להגיד שחוסר שוויון והגמוניה לא פוגעים בתוצאה של אותה Engagement. בנוסף, המונח Engagement מתכוון במקור לפעולה שמייצרת שוויוניות ואמפתיה. אבל מה קורה כשאנחנו עובדות עם בני שיח שמחזיקים בדעות שונות ואף מנוגדות לשלנו? אנחנו עשויות להיתקל באתגר מוסרי בהגשמת הרעיון הזה.

אם כן, המושב כולו יעסוק בשאלות כמו מה זה מוסרי? ועד כמה אנחנו יכולים לדבר במונחים של שחור-לבן לגבי צדק ואמפתיה? למעשה, במהלך המושב נבקש בין היתר לאתגר את המונח Engagement ולפתוח בדיאלוג על המשמעויות של "מעורבות בשדה".

מה לדעתך התרומה של המושב בהבנת רעיונות של שליחות מוסרית רעועה ומעורבות בשדה?

מתוך הזיקה והעיסוק שלי בנושא של פוסט מודרניזם, אגיד בביקורתיות שלפעמים יש תחושה שהשיח על מוסר במעורבות בשדה, לא מאפשר לנו להתנתק מהשרידים של האנתרופולוגיה הישנה. מצד אחד, בנוסף להתבוננות שלנו על מה שלא מוסרי בשדה אנחנו גם חוקרות את עצמנו: האם אני מוסרית כחוקרת? ומה החוויה האתית שלי? כך שעל אף שאנחנו מבקשות להביא ידע על החוויה של הא.נשים בשדה ולייצר ידע תרבותי, בסופו של דבר הפוקוס על השאלות הללו מביא למרכז הבמה את העצמי שלנו. אני רואה בהתעסקות הזאת שרידים של Navel Gazing (לקריאה מומלצת על המונח לחצו כאן) מהאנתרופולוגיה הקולוניאליסטית.

מצד שני, כשאנחנו מתעסקות במוסר במעורבות בשדה מאחורי הקלעים, כסוג של עדשה נוספת, אז אנחנו פותחות ערוץ חשוב לשאלות נוספות שעשויות להוביל לגילויים חדשים על השדה. למשל, בזמן עבודת השדה שלי כשנאבקתי בשאלה המוסרית שהצפתי קודם – מי אני שאחשוף את הצדק? – החשיבה הרפלקסיבית הזאת הובילה אותי לשאול שאלות חדשות על ההשלכות של הפעילות שלי בשדה. בזכות אותן השאלות גיליתי ממצאים חדשים על השדה, שאחרת לא הייתי מגיעה אליהם. כלומר, אני מבקשת להחזיר את הסוכנות לשדה ואיכשהו לנקות את השיח של מעורבות בשדה משרידי הקולוניאליזם.

אם כן, תרומה אחת של המושב היא לשאול שאלות יותר ביקורתיות על המגבלה של השיח של אנתרופולוגיה של המוסר במעורבות בשדה, ומתוך אותו דיאלוג לנסות להגיע למסקנות אנליטיות חדשות. תרומה נוספת של המושב היא שמתוך אותן השאלות הביקורתיות נבחן איזה פתרונות פרגמטיים אנחנו יכולות למצוא כדי להחזיר את הסוכנות לשדה, תוך שאנחנו מנקות את השיח על מעורבות בשדה משרידי הקולוניאליזם.

מה הביא אותך לחקור בשדות של פיתוח וזכויות אדם?

הגעתי לשדה שלי כי חיפשתי מקרי בוחן של כשירות תרבותית ותרגום בין-תרבותי כושל. כלומר, לא הגעתי מתוך עניין בהומניזם או זכויות אדם. לקחו לי כמה שנים טובות להתאהב במורכבות הזאת של השדה: להבין מה זה הומניזם, ובו זמנית לכעוס כלפיי האמונה העיוורת בכוח ה-Engagement שעומד בפני עצמו כמוביל לתוצאה שהיא בהכרח חיובית לכולם. אחרי שהתאהבתי במורכבות הזאת נכנסתי למעשה לסוג של "מלחמה חדשה": אם בהתחלה כל ההתעסקות שלי הייתה סביב התרבות והתרגום, עכשיו אני גם שואלת את עצמי מה זה אומר להיות Benefactor (נדיב או נדבן)? ומה זה להיות צרכן? במובן האקדמי של השיח הזה. אני חושבת שאלו שאלות שניתן ליישם אותן על אנתרופולוגיה בכלל ולא רק על השדה שלי.

האם תוכלי לספר על מקרה בו זיהית בשדה המחקר יחסים בינאריים בין האנתרופולוגית לבין בני השיח שלה?

באחד המקרים במהלך עבודת השדה שלי בקמבודיה, הסתובבתי באזור בו היה מקדש בודהיסטי ועל ידו אתר הנצחה של רצח העם שהתרחש בקמבודיה. אתרי הנצחה אלו הוקמו בקמבודיה בחסות ארגוני NGO's וחלקם מכילים עצמות של קורבנות רצח העם. נוכחות העצמות באתרים אלו בעייתית עבור הקמבודים בשל אמונתם. באותו מקדש בודהיסטי שאלתי אנשים: אם בשני המקומות יש קשר לנשמה ומקום להדלקת קטורת, למה אתם הולכים למקדש אבל לא הולכים לאתר ההנצחה? אנשים חששו לדבר איתי. ראיתי שהם נרתעים. ואז הגיע גבר בשנות ה-30 לחייו שהביא את אימו הזקנה אל המקדש. הוא ניגש אליי ואמר לי באנגלית – דבר נדיר מאוד לאותו האזור בקמבודיה – "You want to know what is this? This is Bone business" (להרחבת הקריאה לחצו כאן).

בתפישה של הרעיון ההומניטרי, המקומי תמיד מוחלש ולא יכול לדבר עבור עצמו. כך שההומניטרי שמגיע במטרה להעניק עזרה, הופך לעד עבור המוכפף. רעיון דומה מופיע בספרות שמדברת על אנתרופולוגיה של המוסר. למשל, בהגותו של דידייר פאסין על פיו האנתרופולוגית היא עדה לשדה (לקריאה נוספת לחצו כאן). על פי גישה זו, אני אמורה להפוך לעדה של המקומי ולדבר עבורו.

בעיני, בסופו של דבר לגישה כזאת יש גם את הפוטנציאל להכפיף ולהחליש את בן השיח שלי בשדה. הסיפור שלי מראה שאם את מסתובבת במקומות הנכונים ומתייחסת לבני השיח שלך בצורה מסוימת, אז גם הם רוצים לדבר וגם להם יש קול. הסתובבתי המון זמן בקמבודיה בידיעה שמבחינת ה-NGO's יש פה עניין של כסף. אך אילולא אותו הבחור שדיבר וניסח את הדברים בצורה כל כך ביקורתית, לא היה לי את האומץ והכוח להסתובב, לבדוק ולהבין שאני צריכה לגשת ל"מוכפף" בצורה אחרת. הבנתי שהבעיה היא לא שה"מוכפף" לא רוצה לדבר, אלא שאני לא מצאתי את הדרך לדובב אותו. כך שלדעתי מדובר יותר בלמצוא את המצבים שבהם אפשר לפרק את הקונספט של היחסים הבינאריים הללו.

באיזה גישה אנליטית היית מציעה לחוקרת מתחילה להתעמק כדי לרכוש מיומנויות באתנוגרפיה פוסט-ביקורתית?

הייתי מציעה לנסות בצורה זמנית להיות יותר אובייקטיבית ופחות פוליטית-סובייקטיבית. הפוסט-ביקורתיות מודעת לדעתי לסכנה שטמונה בהשלכות של אנתרופולוגיה שמכוונת רק למאבק ולביקורת. יש משהו באנתרופולוגיה הביקורתית שמתמקד בחשד, באויב. צריך לשחרר מהאויב הזה.

פוסט-ביקורתיות אמורה להתחיל ממקום של הפרדה מלאכותית: בשלב הראשון להבין את הפגיעות של בני השיח בשדה ולפתח ביקורת של מאבק. בשלב הבא להזיז את כל זה הצידה ולנסות להסתכל על הפרט מתוך גישה יותר מסורתית של פרשנות, בעזרת תיאוריות אנליטיות שונות. למשל, דרך אינטראקציה סימבולית, דרך פנומנולוגיה ודרך הבנה של הגוף.

בנוסף, לאפשר כל ניסיון של בני השיח בשדה שלנו לספר את הסיפור שלהם. שכן יכול להיות שהסיפור שלהם ייתר את הביקורתיות שלנו. אגב, אפשר לומר שהביקורתיות שלנו כאנתרופולוגיות נבעה היסטורית משיח והקשר שלא שייכים לרוב השדות שלנו. אז בעצם אנחנו צריכות להיות חשדניות במובן מסוים כלפיי השיח שלנו.

ד"ר קרול א. קדרון, היא ראשת החוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה. עורכת משנה של כתב העת transcultural psychiatry. לאורך הקריירה שלה ביצעה מחקר אתנוגרפי השוואתי על זיכרון קולקטיבי ומשפחתי של דור שני לשואה בישראל, ושל דור ההמשך לניצולי רצח העם הקמבודי בקמבודיה ובקנדה. בנוסף, היא ערכה מחקרים על המפגש הלוקלי-גלובלי באתרי חיכוך בקמבודיה, במהלכם בחנה את הלוקליזציה של שיחים אירו-מערביים של הנצחה, צדק ופיוס, קורבנות וטראומה. תחומי העניין שלה כוללים זיכרון אישי וקולקטיבי, פרקטיקות ואתרי הנצחה, שואה ורצח עם, זכויות האדם והתערבות הומניטרית, אנתרופולוגיה פסיכולוגית, השיח הטיפולי והבניות חולי בחיי היום-יום, אנתרופולוגיה של העצמי ועבודת-זהות פוסט מודרנית.לרשימת הפרסומים המלאה שלה לחצו כאן

גל כהן, תלמידת מוסמך בחוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה בתכנית ההתמחות באנתרופולוגיה רפואית ופסיכולוגית. כותבת תיזה (בהנחייתה של ד״ר ציפי עברי) על חוויות הבדיקה הגניקולוגית השגרתית של נשים בישראל, תוך תשומת לב לבדיקות אבחון מוקדם של סרטן צוואר הרחם.