אנתרופולוגיה לשבת

כיצד על האנתרופולוג לנהוג בסיטואציה של ריטאול דתי שמקיימת הקהילה הנחקרת? ד"ר אלעזר בן לולו עומד על האתגר של ביצוע עבודת שדה בזמן קיום ריטואל דתי ומציע את המושג "תצפית מתחמקת"; החושפת את המתח בין השתתפות לבין צפייה. בן לולו כותב לבחברת האדם לאחר פרסום מאמרו בנושא בכתה העת The Qualitative Report.

לא מעט נכתב באנתרופולוגיה של אחרי משבר הייצוג על החשיבות הרבה למיצובו של החוקר בשדה ולהשפעת אישיותו, זהויותיו ועברו על ממלאכת איסוף ועיבוד הממצאים. כל אתנוגרף ממוקם, והמיקום שלו משפיע על קריאת התיאוריה, על הגישה המתודולוגית, על גיבוש הקול הנרטיבי ואף על דרכי פענוח ופרשנותם של יבולי השדה. אנתרופולוגים שונים ואנתרופולוגיות שונות עמדו על רגעי קבלת ההחלטות בזמן ביצוע עבודת השדה. קופי (1999) בספרה The Ethnographic Self: Fieldwork and the Representation of Identity, מדגישה כי ההתמקדות בזהותה של החוקרת, והרקע הביוגראפי ממנו הגיעה מהווים חלק בלתי נפרד מחילוץ הידע הנחקר. 

אתנוגרפים של הדת, בכללותם, נמצאו חלוקים באופן שבו ראו את מיקום החוקר המבצע עבודת שדה בקהילה דתית כלשהי, זאת מכוח תפיסותיהם השונות לפולחן ולאמונה. מחד גיסא, היו שהעניקו מקום לרפלקסיביות; אלו ראו את האתנוגרף כשחקן בלתי נפרד מן העשייה עצמה, ודימו אותו כטבח, הטועם את מאכליו. עמדה אקספרימנטאלית זו מעמידה את החוויה הנחקרת, את רגע ההתנסות, כמפתח להבנת החוויה הנחקרת של מושאיו באופן מיטבי. מאידך גיסא, אחרים טענו כי על החוקר להיות עקבי ואמין בבחינת מיקומו בשדה, ולא לגבש החלטות מקצועיות בהסתמך על חוויות רפלקסיביות. כך למשל, בהקשר לחשיפת זהותו הדתית או תפיסותיו האמוניות של האתנוגרף, היו שדווקא המליצו על נקיטת משנה זהירות, עד לכדי הימנעות וסירוב להצעות שונות. למשל, דיוויד גורדון, שחקר קהילה נוצרית משיחית (Jesus People), הציע לחוקר לנקוט ב"אי-הסכמה אמפאתית" (empathic disagreement) כדי לרכך את ההתקבלות בשדה על-ידי מושאי המחקר. לגישתו, על האתנוגרף שניצב מול דרישות להשתתפות בפרקטיקות דתיות שאינן תואמות לצו מצפונו, לסרב בחן. מהלך זה עשוי לתרום להפחתה של הלחץ המיסיונרי שעשוי להיות מופנה כלפיו. 

בעקבות גורדון, וייט אף הרחיק והדגיש כי השתתפות החוקר, המנסה לפעול כיליד בשדה, אף עשויה לפגוע ברגשותיהם של הנחקרים (Whyte 1984). דווקא נקיטה באסטרטגיות מרחיקות, של אי-הסכמה עם אמונות הנחקרים והבלטת זהותו החוקרת, תוביל לקבלתו של החוקר ולהפחתת המתח המוטל עליו מצד הקהילה הדתית, בייחוד במקרים שזו בעלת אוריינטציה מיסיונרית.  

במאמרי החדש אני עומד על האתגר של ביצוע עבודת שדה בזמן קיום ריטואל דתי ומציע את המושג "תצפית מתחמקת"; החושפת את המתח בין השתתפות לבין צפייה. עוד בראשית המחקר, הנחתי שחקירת טקס דתי עשויה להפוך את עבודת השדה ב"בית" למורכבת יותר עבורי כיליד "לכאורה", בן לאותה הדת והתרבות הנחקרת. הנחתי, כי השדה עשוי להתגלות כאתר שיחשוף את יחסי הכוח ביני לבין חברי וחברות הקהילות הרפורמיות שחקרתי. לא פעם תהיתי; באלו אסטרטגיות אנקוט על מנת לתעד את החוויה הנחקרת של האינפורמנטים המתפללים ? כיצד אחליט על מידת ההשתתפות שלי? האם העובדה שגדלתי במשפחה מרוקאית-מסורתית, כזו הרחוקה מהיהדות הרפורמית, תהיה מכשלה רגשית בהכרת התפילה "האחרת"? ומנגד, דווקא ארגיש תחושת ביטחון נוכח העובדה שמדובר בקהילה דתית לא אורתודוכסית המכירה בזהותי המינית? מה ההשפעה של יחסי כוחות אלו על ההבנה שלי את הסיטואציה הנחקרת ואת הניתוח שלה? 

בספרו "סידור התפילה: פילוסופיה, שירה ומסתורין" (2009), מציין חוקר מחשבת ישראל, אליעזר שביד כי על מנת להתגבר על הקושי העולה ולדובב את החוויה הדתית, נחוצה ההסתמכות על ניסיון אישי , משמע ההשתתפות בתפילה. עוד מציין שביד כי "רק בזכות העובדה שהם לימדו אותי בתפילתם את ההגהות הפנימית של התפילה יכולתי להתפלל, ורק בזכות יכולתי להתפלל ברגש חי יכולתי לכתוב ספר בתקווה שיראה דרך ויפתח פתח לרבים המחפשים כמוני את דרכם לקהילה ולתפילה" (שביד 2009:17). שביד, אמנם איננו אתנוגרף, אולם במילותיו הוא עומד לדעתי על הקירוב-ריחוק שחשתי במהלך עבודת השדה בזמן תפילה. 

חוויה זו התקבלה עבורי מתוקף היותי יהודי מתפלל, ומכאן גם מורכבותה. התפילה היא הדרך העיקרית שלי לדבר עם אלוהים, היא מאפשרת לי להודות, לפרק את המובן מאליו, להתחבר למקומות וזמנים אחרים, וגם להזמין את תקוות ימיי. חוויית ההשתתפות שלי בתפילה אינה בגדר סוגיה מתודולוגית המתגלה בתנועה בין "צופה" לבין "משתתף", אלא הכרעה מהותית המספקת יראה ובטחון גם יחד; "כי הבא לבית הכנסת כצופה מוכרח להתאכזב, עד שיתעשת להיות כאחד המתפללים במניין ויצטרף למקהלתו" (שביד 2009:14), ומשהצטרפתי למקהלה, הפכתי שותף לחוויה הקהילתית. כך נחשפתי למקומי הנע בתור חוקר-מתפלל, ומתפלל-חוקר.

בעשרות קבלות השבת הקהילתיות בהן השתתפתי, מצאתי את עצמי מתפלל; אוחז בסידור הרפורמי, שר, נזכר בשבוע שחלף וחושב על החיים בכלל. חיפשתי בתפילה את הרגע להירגע לעצור ולאפשר למחשבות שלי להפליג אל הלא נודע. היו שם רגעים שביקשתי זוגיות, היו רגעים שנשאתי תפילה לבריאות עבור מכריי החולים או איחולים באירועים חגיגיים יותר. בד בבד, בזמן התפילה מצאתי את עצמי מעצב את תפקידי כחוקר בשדה; אוחז בסידור האנתרופולוגי, קשוב למתפללים ולניגונים, מביט לצדדים במטרה לצוד מחוות גופניות, כפות ידיים פרוסות ועיניים עצומות ומרוכזות. ניסיתי להיזכר בתיאוריות אותן למדתי בשיעורים באוניברסיטה, במחקרים שקראתי, להצליב השערות ולבקש פתרונות לשאלות שצפות. לא פעם, החוויה הפרופסיונאלית הזו נחוותה עבורי רציונאלית מדיי, וחשתי כי מקשה על החוויה האינטואיטיביות שהתפילה מספקת לי. בייחוד ברגעים של זרות אתנוגרפית, כאלו שהזכירו לי עד כמה אני מתקשה להתנתק מעומק החוויה של היהדות המוכרת לי מבית. 

ניסיתי לחבוש את "כיפתו של החוקר המשתתף", וכך להגיע אל נקודת תפילתם של חברי הקהילות. אולם, גיליתי כי גם האנתרופולוג ב"בית", נדרש להכיר מחדש גם את חדריו האחרים. התקשיתי להתנתק מההביטוס היהודי שלי. זיכרונות ילדותי צפו, שכללו ניגוני מזמורים ופיוטים שנשמעו אחרת מהמתרחש בשדה, כל פעם מחדש בזמן התצפיות. בהקפות שמחת תורה למשל גופי עצמו נעשה לא רק לאובייקט פיסי המבצע את התפילה, אלא התגלמות סמלית של רגשות ומחשבות, לעיתים הרמוניות ולעיתים כואבות. הצטרפתי להנחותיהם של אנתרופולוגים אחרים, שראו בגוף אובייקט בעל משמעות חברתית ותרבותית, המשפיע על מהלכים ומושפע מהם, ולכן משקף מעבר למה שלכאורה קיים בו.

התפילה הקהילתית התגלתה בעיניי כזירה לימינאלית, כזו שמכילה ומדירה הוויות, מחשבות ופרקטיקות דתיות הטבועות בי, וכך הכרה זו קבעה למעשה את תנועתי המתודולוגית; לרגעים השהיתי את המוכר והבטוח לטובת השתתפות קונפורמיסטית, ולרגעים פשוט נמנעתי וצפיתי בלבד. אולם, גם היו רגעים שבהם נקטתי בתצפית מתחמקת שביטאה את דחייתי מן המתרחש מכוח ההביטוס עליו חונכתי בבית הפרטי או בזה האקדמי שלי. אולם, לא מדובר בדחייה מלאה, אלא למחצה; כזו שחשפה רגעים של הזדמנות לאתגר, לערער ולהרהר, בלי לאבד את השדה ובלי לאבד את עצמי בשדה.      

לרוב, חשתי די נוח להשתתף באופן מלא בריטואלים הקהילתיים. עם זאת, היו רגעים בהם מצאתי את עצמי פשוט מתחמק מהצעות שהופנו לקהל המתפללים על-ידי הרבות, כמו למשל בהדלקת נרות שבת; ריטואל שפותח את קבלות השבת הקהילתיות. באחת מהקהילות שחקרתי, היתה מזמינה הרבה כל פעם את אחד או אחת מחברות הקהילה להדליק זוג נרות שבת במרכז החלל, ולשאת את הברכה בקול רם בפני הנוכחים. בשעון חורף הפרקטיקה ההדלקה מתקיימת אחרי כניסת שבת, משום ששעון השבת הקהילתי אינו מכוון לפי ההלכה. בתור מי שאינו מדליק אש בשבת, במשך תקופה לא מבוטלת הייתי נעדר באופן מכוון מהדקות הראשונות של קבלת השבת כדי למנוע מצב בו הרבה תזמין אותי חלילה לטקס ההדלקה. 

באחת מקבלות השבת שהקדמתי, זה קרה. "אלעזר, בא לך להדליק לנו נרות שבת?", פנתה אליי הרבה. ואז, נתקלתי בדילמה: האם לסרב, ובזאת לערער על כשרותה ותקינותה של הפרקטיקה הדתית הקהילתית, ובכך להצהיר כי אינני שותף בעשייה המתרחשת, או שמא לחרוג ממנהגי שבקודש ולהדליק באופן חד-פעמי אש על מנת להימנע מהלבנת פניה של הרבה ברבים? אז, החלטתי להיענות למחצה. באופן ספונטני, קמתי ממקומי וניגשתי לאחד מן הילדים, בן לחברת קהילה מוכרת, שבאופן דיי קבוע כיהן בתור ה"מדליק של שבת". הזמנתי אותו בנחמדות להצטרף אליי אל שולחן הנרות, והוא בשמחה גדולה פתח את קופסת הגפרורים האדומה, שלף גפרור בודד ומיד הצית את הלהבה – אשריי הגפרור. מה שנותר לי היה "רק" לברך בקול רועד "… להדליק נר של שבת". הילד צעק בחיוך גדול "אמן", וחתם את המעמד. זה היה האקורד בו נשמתי לרווחה ושבתי למקום מושבי.

במקרה אחר, כשחבריי הקהילה נשאלו מי מעוניין או מעוניינת לעלות לתורה, לא מיהרתי להרים יד ולהיספר. גם בטקס קבלת מתגייר, קראה הרבה לארבעה גברים שיחזיקו את מוטות החופה שכיסתה את המצטרף הטרי לעם היהודי. למרות נוכחות דלה של גברים בקהל, החלטתי לא לאחוז בקרנות החופה, ולהישאר ישוב במקומי. אחרי מספר רגעי שתיקה מביכה נעמדה אחת מחברות הקהילה והציעה עצמה. דווקא ברגעים האלו – בהם אני התחמקתי מההשתתפות אקטיבית בפרקטיקה הדתית – הזמנתי את חברי הקהילה להתמודד מול משימה שאולי זה עתה יחוו בפעם הראשונה. 

דוגמא נוספת שנחרטה בזיכרוני היתה הצעתה של אחת מהרבות שאוביל בעצמי את קבלת השבת בהיעדרה. חששתי שמא בהובלת התפילה אני עשוי להיתפס כמנהיג דתי בעיניי חברי וחברות הקהילה, ושמא אעצב מבפנים את הפרקטיקה שאני בעצמי מבקש לחקור מבחוץ. על כן, החלטתי בסופו של מחשבה לסרב להצעה המפתה, והשרביט עברה לחברת הקהילה שהובילה את התפילה התורנית בעצמה. כך נחשפתי מבחינה תיאורטית לדפוס המנהיגותי-שיתופי של הרבה ולמשמעות מעורבותן של חברות הקהילה בניהול העשייה הדתית. למען האמת, כשקיבלתי את הפנייה מהרבה התגובה הראשונית שלי הייתה התחמקות, שהפכה לסרבנות, עד שהתגלתה כשיתוף כן בדילמה האתנוגרפית. ממקרים אלו למדתי בעיקר על מקומה של האמת והכנות בעבודת השדה, ביני לבין עצמי וביני לבין מושאי המחקר. 

במהלך עבודת השדה נוכחתי עד כמה מטרידות את האנתרופולוג שאלות של זהות וייצוג, ועד כמה המחקר האתנוגרפי עשוי לספק פתרון עבורו. גיליתי כי עד כמה התצפית יכולה להתגלות כאירוע א-היסטורי, החוצה מרחבי זמן וגבול ובכך להזמין הצצה על זיכרונות עבר פשוט על הווה ממוך. היא פעולה דינאמית הנמצאת בהתהוות ובתנועה מתמדת לא רק אל הכרת האחר – הנחקר, אלא גם אל הכרת האני של החוקר, ונעה בין רגעים של השתתפות ובין רגעים של התלבטות ואף התחמקות מהעשייה בשדה. זו איננה עוד פעולה חיצונית כלפי חוץ, אלא גם פעולה פנימית כלפי נפשו של החוקר. 

ההכרה בתצפית המתחמקת כמופע רפלקסיבי השהתה את הניתוח הפרשני שמיהרתי להעניק לפרקטיקה הנחקרת; התעכבתי עם הרגע, וניסיתי להבין – מה גורם לי להרגיש שייך או זר בזמן העשייה הקהילתית. להבנה זו היתה השפעה בלתי נמנעת על מלאכת הניתוח ועל סגנון הכתיבה; מילים ומשפטים שחשפו את חיבוטי ליבי, זיכרונותיי וגעגועיי לבית, וכן את נקודות הקירוב-ריחוק שלי לשדה. הרפלקסיביות הנדרשת – תוצר של אותה חמיקה אתנוגרפית – סייעה לי מבחינה תיאורטית לניתוח הריטואל ולכתיבה אודותיו, ותרמה לי להכיר את המציאות השבירה של ההווה האתנוגרפי. היא חשפה את הסדקים באותן גישות מחקריות המסורתיות המבקשות לשמר את יחסי הכוחות בין החוקר לבין השדה, בין הפרטי לבין הקהילתי. בהמשך לטרנר ב-" "The Anthropology of Performance שהצביע על החיבור בין הפוליטי לבין האישי, בהגדרתו את הפרפורמנס כפעולה רפלקסיבית לחקר העצמי, אני סבור כי התצפית המתחמקת מדגימה את נקודת החיבור-החיכוך בין המתודולוגיה לבין התיאוריה. היא איננה רק פרפורמנס רפלקסיבי להכרת העצמי, אלא פרקטיקה מתודולוגית ונוסחה תיאורטית למחקר על "האחר".