מאמרי אורח

בעקבות הרצאתה של אווה אילוז, בה היא ביקרה בין השאר את ׳הפוליטיקה של הקרבניות׳, כותב בן בורנשטיין, דוקטורנט לסוציולוגיה בתל אביב, על המגבלות בתפיסה האנטי קרבנית הקיימת הן בשדה הפוליטי (מימין ומשמאל) והן בשדה האקדמי הביקורתי. בעזרת דיון בספרות האנתרופולוגית והסוציולוגית הרלוונטית, בורנשטיין ממחיש את המורכבות שחוקרים נדרשים אליה, בבואם לנתח ולהבין מופעים של קרבניות, כתופעה תרבותית בולטת בפוליטיקה העכשווית. 

‌בשבוע שעבר פורסמה הרצאה עדכנית של אווה אילוז במכון למחשבה ישראלית, שעוסקת במה שהיא מכנה "הפוליטיקה של הטינה". ביסודה, תופעה זו היא מקרה פרטי של מה שמכונה לעיתים תרבות קורבנית או פוליטיקה של קרבניות, במסגרתו מנהיגים עושים שימוש ברגשות קולקטיביים של כעס על עוולות על מנת לגייס את ציבור בוחריהם ולייצר תלות במנהיג כמוציא לפועל של פעולת הנקמה. פוליטיקה של טינה, מהסוג שמפעילים מנהיגים כבנימין נתניהו ואריה דרעי אומרת אילוז, היא הפיכת הקרבניות לכלי נשק כנגד יריבים פוליטיים.

במסגרת הניתוח המעשיר של אילוז, היא מגנה ומבקרת את הפוליטיקה של הקורבניות בכללה, תוך שימוש בטעמים שונים שאנסה לסכמם. ראשית, פוליטיקה מסוג זה עשויה להיות מדירה ומפלגת, כמו למשל במקרה של הקרבניות המזרחית בישראל, שלדברי אילוז, מדירה את הפלסטינים מהמאבק לשוויון ומייצרת פילוג בתוך הקבוצה הלאומית יהודית. שנית, במסגרת פוליטיקה המתארגנת סביב טענות אי-צדק של תתי קבוצות, גם קבוצות פריבילגיות טוענות לעצמן סטטוס קרבני, כמו במקרה של המתנחלים בישראל לטענת אילוז, מה שעשוי לייצר עיוות של העובדות ההיסטוריות. שלישית, פוליטיקה של קרבניות היא למעשה מאבק בין אליטות, כאשר קרבניות מונחתת מלמעלה למטה תוך שימוש ציני בקבוצות עממיות. 

*

אולם, בעוד לטיעונים אלו יש אחיזה איתנה במציאות, ראוי לבחון גם את ההתנגדות לקרבניות כתופעה שיחנית המשוקעת בזמן ומקום, וכמהלך פרשני מוגבל הן מבחינה פוליטית והן מבחינה אפיסטמולוגית. דוגמא בולטת אחת לפרויקט אנטי קרבני עדכני היא זו של המעבר מ-victim ל-survivor בשיח הפמיניסטי והתרפויטי בהתייחסות לנפגעות תקיפה מינית, שזלג מאוחר יותר לשדות אחרים של קרבניות פוליטית. קרבניות במובן זה, נתפסה כחולשה וכהיעדר סוכנות, והומלץ לנפגעות לאמץ זהות של שורדת, המזוהה עם אומץ וצמיחה. יתירה מכך, במפגש עם מערכת המשפט, מצופה מנפגעות להוכיח "שרידותיות" והחלמה, תוך הצנעת האלימות והשלכותיה מסיפוריהם (Sweet, 2019). הסתרת הזהות הקרבנית במקרה זה, עשויה להתנגש עם הסנטימנט הבסיסי של הדרישה לצדק והכרה בסבל מצד הנפגעות.

‌אך בעוד התנגדות זו לקרבניות נובעת ממאבק פוליטי להעצמת הקרבן, התנגדות נפוצה אחרת לקרבניות נובעת דווקא מהרצון להחליש את התוקף המוסרי של הקרבן. בספרה The cult of true victimhood  מ-2007, אליסון קול מנתחת  את השיח האנטי קרבני בארה"ב, בעיקר זה שבו עשו שימוש מנהיגים מהימין, במסגרתו קרבניות נתפסת בתחילה כאמתלה לעצלנות והישענות על מנגנוני הרווחה של המדינה, ובהמשך כמנגנון לעידוד טרור במקרה של מיעוטים מוסלמיים (Cole, 2007). אולם כפי שקול כותבת, ההתנגדות לקרבניות נהפכת לבסוף לתחרות על הקרבניות, כאשר הקבוצות המתנגדות למעשה טוענות לעצמן סטטוס קרבני אותנטי, לעומת הקרבנות המלאכותיים. שתי הדוגמאות האחרונות, על אף ההבדלים ביניהן, ממחישות שימוש פוליטי בהתנגדות לקרבניות, המוגבל מעצם תפיסת המציאות הסלקטיבית שלו.

אך כפי שהמחישה הרצאתה של אילוז, השיח האנטי קרבני נפוץ לאחרונה לא רק בקרב שחקנים פוליטיים, אלא באופן בולט גם במדעי החברה והרוח. במסגרת ניתוח מסוג "פוליטיקה של קרבניות", נחשפים מנגנוני הכוח שמתחת להופעת הקרבניות, שנתפסת כשימוש אינסטרומנטלי וציני בעוולות היסטוריות, לרוב על מנת להצדיק תוקפנות בהווה. דוגמא בולטת למסורת מחקרית מסוג זה, היא הכתיבה הביקורתית על הקרבניות הישראלית, שנתפסת כהצדקה לכיבוש ולעוולות עכשוויות נוספות (ר' אמיר, 2012).

המגמה האנטי קרבנית, נמצאת במתח  לכאורה עם מגמה וותיקה יותר שבלטה במיוחד באנתרופולוגיה החל משנות ה-80, של עיסוק נרחב ב"סובייקט הסובל" או ב"אנתרופולוגיה אפלה". מסורת מחקרית זו דווקא עסקה באופן אמפטי במי שנתפס כקרבן אותנטי, ובמיוחד בקרבנותיהם של המערב והקפיטליזם, במסגרת המחקר המגויס והמעורב (Ortner, 2019) כך יצא שהמחקר הביקורתי מצא עצמו מעורב בשני פרויקטים מקבילים ומובחנים, שהם למעשה שני צדדים של אותו המטבע. הקיום המשותף של מחקרים המבקרים את הקרבניות מחד, ומחקרים המתמקדים בסובייקטים סובלים מאידך תחת אותה פרדיגמה תיאורטית, התאפשר בזכות המחויבויות הפוליטיות והמוסריות של המחקר כלפי קבוצות שוליות ודקדוק ליברלי. על רקע זה, אנתרופולוגים וחוקרים אחרים נוטים לגלות יותר סלחנות כלפי עדויות "כוזבות" של מי שנתפס כקרבן אמיתי, ושיפוט לחומרה כלפי "שקרים" של בעלי הכוח (ר' Benson, 2007). מצב זה יצר למעשה סיווג מחקרי של קרבנות "אותנטיים" מזה ו"מלאכותיים" מזה, באופן שהחליש את הכוח הניתוחי וההסברי של מדעי החברה.

אולם, כדיסציפלינה רפלקסיבית במיוחד, קיים גם עיסוק אנתרופולוגי בקרבניות כפריזמה תיאורטית. כבר ב-2001, הזהירו וינה דאס וארתור קליימן מפני הסכנות של ביקורת הקרבניות, שעשויה להתעלם ממציאויות פרטיקולריות בשדה. כפרדוקס מובנה, הם ביקשו לפתח עמדה אנליטית מורכבת שגם חושפת את מה שהקרבניות מבקשת להסתיר, אך גם מפענחת את ההשפעות של שיחים קרבניים על חוויות חיים. גיליון מיוחד מ-2006 בכתב העת History and Anthropology  עסק כולו בפוליטיקה של קרבניות באנתרופולוגיה, ועורכיו ערכו דיון מרתק על המתח שבין המושגים פוליטיקה (ככוח פרטיקולרי) וקרבניות (סבל שהוא מעבר לפוליטי). הניסיון לחשוף את הפוליטיקה שמתחת לקרבניות הוא לא יותר תמים מטענות הקרבניות לקדימות אונטולוגית, כותבים העורכים לאורה ג'פרי ומטאי קנדאה, ובכך ממקמים את הקרבניות ואת הפוליטיקה כצורות פרפורמטיביות חלופיות הנאבקות על עיצוב המציאות. באותו גיליון, ג'וליאנה אוקס, שביצעה אתנוגרפיה בשדה קרבניות הטרור בישראל, העלתה אף היא את הבעייתיות בביקורת על הקטגוריות הקרבנית כמשתתפת פעילה בפוליטיקה של השדה, וכמאשררת היררכיות של קרבניות. לחלופין, אוקס מציעה לתעד ולנתח את העימותים הפנימיים על קטגוריות של קרבניות, מה שעשוי לטשטש את הבינאריות המוסדית הנוצרת סביב קרבניות, מבלי לעסוק בדה-קונסטרוקציה של טענות קרבניות (Ochs, 2006).

*

כפי שראינו, סגנון הטיעונים העולים מהרצאתה של אילוז באשר לפוליטיקה של הקרבניות, מאפיין שיח אנטי קרבני הנוכח הן בשדה הפוליטי (מימין ומשמאל) והן בשדה האקדמי הביקורתי. בדומה לשיח קרבני המקבל כמובנת מאליה את הקרבניות כתגובה טבעית לעוול, שיח אנטי קרבני המעמיד את הקרבניות רק כתופעה מלאכותית שלילית המונחתת על יחידים מלמעלה, עשוי לפגום ביכולתו של המחקר להעניק הסבר למופעים של קרבניות, ולהמיר את הניתוח הפרשני בביקורת חברתית או בכתיבה מגויסת.

קרבניות, אם כן, היא תופעה תרבותית ומוסדית עכשווית בולטת, וכסוציולוגים ואנתרופולוגים, מוטלת עלינו האחריות להבין ולנתח אותה, את שורשיה, ואת האופנים בהם היא נחווית. בספרם מ-2018, The rise of victimhood culture, מראים הסוציולוגים ברדלי קמבל וג'ייסון מאנינג כיצד שינוי עומק בתרבות המערבית בעשורים האחרונים, הובילו ליצירת תרבות של קרבניות המבוססת על כבוד מסוג חדש, מובחן מהמושגים Honor ו-Dignity שקדמו לו (Campbell & Manning, 2018). התזה של קמפבל ומאנינג זכתה לביקורות צולבות, בעיקר מצד קוראים פרוגרסיביים שזיהו במושג הקרבניות זלזול לכאורה בקרבנות האותנטיים המתוארים בספר – חברי וחברות קבוצות מוחלשות בקמפוסים אמריקאיים. אולם, עיון בספר, כמו גם בתגובותיהם של הכותבים כלפי הביקורות שהוטחה בהם, חושף מהלך מבריק שחורג בבהירות הן מהשיח הקרבני והן מהשיח האנטי קרבני. זוהי דוגמא לעבודה פרשנית-מחקרית המספקת הסבר משכנע למדי לתופעה התרבותית, ולא רק עבור המשוכנעים ממילא.  

מקורות:

אמיר, ר. (2012). הפוליטיקה של הקרבנות: תיקון עוולות היסטוריות בישראל?. תל אביב: רסלינג.

Benson, S. (2007). "They came from the north": Historical truth and the duties of memory along Ghana`s slave route. Cambridge Anthropology, 90-101.‏

Campbell, B., & Manning, J. (2018). The rise of victimhood culture. Microaggressions, safe spaces, and the new culture wars. ‏

Cole, A. M. (2007). The cult of true victimhood: From the war on welfare to the war on terror. Stanford University Press.‏

Ochs, J. (2006). The politics of victimhood and its internal exegetes: terror victims in Israel. History and Anthropology, 17(4), 355-368.‏

Ortner, S. B. (2019). Practicing engaged anthropology. Anthropology of this Century, 25, 1-17.‏

Sweet, P. L. (2019). The paradox of legibility: Domestic violence and institutional survivorhood. Social problems, 66(3), 411-427.‏

עוד על בורנשטיין: