מרתק אבל מלא בטעויות
אוראל בילינסון, דוקטורנט להיסטוריה של אירופה המודרנית בייל ואושיית פייסבוק, כותב לבחברת האדם על ספרם החדש ומעורר הסערות של האנתרופולוג דיוויד גרייבר (שנפטר לפני כשנה) והארכיאולוג דיוויד וונגרו, המנסה לאתגר את ההנחות המקובלות בדבר ההיסטוריה האנושית. בילינסון סוקר ביקורות רבות על הספר, כולל שלו, המציגות המון אי דיוקים וטעויות שמובילות למסקנה שהוא מאתגר ומעניין אבל אין הרבה קשר בין הטענות הכלליות לבין הממצאים שמובאים בו.
הספר ״השחר של הכל: היסטוריה חדשה של האנושות", מערער על ההנחות המקובלות בדבר ההיסטוריה האנושית ואת נרטיב של התקדמות ליניארית של התפתחות. לפי ונגרו וגרייבר ממצאים ארכיאולוגיים מהזמן האחרון מראים שלא רק שבני האדם הקדומים לא היו יצורים שהתקדמו אוטומטית ובעיוורון בסולם האבולוציוני בתגובה ללחצים חומריים, אלא פעלו ויצרו מגוון צורות צורות פוליטיות וטוענים שדוווקא שבטים ילידים לימדו את האירופאים מה זה חופש, שוויון ודמוקרטיה.
כל ספר, במאפייני כתיבתו, מציע חוזה לקוראת הפותחת אותו. ספרם החדש של דיוויד גרייבר ודיוויד וונגרו, ״השחר של הכול: היסטוריה חדשה של האנושות,״ מציע, למי שקראה את הקריאה האחורית בטרם רכשה את ספר, הבנה של ״מה שהיה שם באמת״ למי שתסכים ״להסיר מעליה את הכבלים הקונספטואליים שלנו״ ולאמץ ״מחקר פורץ דרך בארכיאולוגיה ואנתרופולוגיה״. היינו מצפים מספר שכזה, אם כך, להיות עבודה של סינתזה מחקרית הפוגשת מדע פופולארי. במילים פשוטות יותר, החוזה שבין המחברים לבין הקוראת (כפי שהבנתי אותו אני כקורא) מציע לי לעדכן את תפיסותיי על תולדות האנושות על פי המדע העדכני ביותר. המחברים מתחייבים להציג לי את ההיסטוריה העולה ממנו.
ספר שכזה, אפשר היה לצפות, יימדד בהצלחתו לפי ביקורות מהאנשים שאת המדע שלהם סוקר הספר. רוב המבקרים לא היו כאלה. האטלנטיק ביקש מויליאם דרשייביץ׳, בעל דוקטורט בספרות, לבקר את הספר; הבוסטון ריביו בחר את ההיסטוריונית אמילי קרן, שעוסקת ביחסו של המדע המודרני לאפריקה והג׳קובין לקח את ג׳וליו אונגרו, שמתמחה באנתרופולוגיה רפואית של לאוס. כל המבקרים הסכימו כי ספרם של וונגרו וגרייבר פרובוקטיבי ומעניין. והספר אכן מעניין: קשה לחשוב על אדם אחר מאשר גרייבר שיעז להציע סינתזה כל כך רדיקלית – כלומר כל כך חתרנית – כלפי תחומי ידע רבים הרחוקים מתחום התמחותו. במוקד האש שמפנים המחברים נמצאים שורה מתחלפת של ארכאולוגים, אנתרופולוגיות, היסטוריונים וחוקרות בנות כל התקופות. האם הספר אכן מקיים את החוזה שניסוח המסגור שלו מציע?
ההיסטוריון דניאל אימרווהר, מומחה לאימפריאליזם אמריקאי, מצא בביקורתו שהתפרסמה ב״דה ניישן״ לפחות מקרה אחד שלא. הסימוכין שהביאו המחברים לטענה למעשה סותרים באופן ישיר את מסקנתם. טענות אחרות שלהם על הנאורות האירופית ויחסה או זיקתה לילידי העולם החדש כונו על ידי דיוויד בל, פרופסור להיסטוריה של צרפת במאה השמונה עשרה בפרינסטון, כ״גובלות ברשלנות מחקרית פושעת״. אני, שמתמחה בהיסטוריה אירופית ואירואסייתית בעת החדשה, יכול להצביע על דוגמה אחרת. שתי פסקות רצופות בספר טוענות כי חלוקת ההיסטוריה של מצרים העתיקה לממלכה העתיקה העתיקה, התיכונה והמאוחרת מקורה בהקרנת ״דאגותיה הפוליטיות של גרמניה בתקופת ביסמרק, שבה ממשלה סמכותנית ניסתה להרכיב מדינת לאום מאוחדת ממגוון אין-סופי של ישויות מדיניות זעירות״. אך חיפוש מהיר בספרות הרלוונטית היה מראה להם שאת החלוקה התלת-ממלכתית הציע גרמני אחד בשנות החמישים של המאה התשע עשרה אך פיתחו, למעשה, אגיפטולוגים צרפתים. הגרמנים, בתקופת ביסמרק ועוד קצת אחריו, העדיפו לחלק את תולדות מצרים העתיקה לשתי תקופות.
טעויות עובדתיות שכאלו הפכו לחלק אינטגרלי מהביקורות על הספר. מבקרים רבים מצאו את הטענות מרתקות אך את הפרטים הספציפיים הקרובים לעיסוקם כשגויים. הטענה שמגיעה מיד אחר כך, לפיה תולדות הממלכה התיכונה זכו לתשומת לב מחקרית רק כשאירועים באירופה עצמה הקרינו שוב על תולדות מצרים, היא בנאלית. היסטוריונים והיסטוריוניות בכל תחום מתאימים את שאלות המחקר שלהם למציאות ההווה. ספרים רבים וטובים מכילים בתוכם את סימנו של ההווה, אך הם נבדלים מן הספרים הגרועים בכך שההווה צובע את השאלה ולא את התשובה. האם אנתרופולוג כמו גרייבר, שכל חזרתו אל ההיסטוריה והפרה-היסטוריה מונעת מתוך מניע אידאולוגי, באמת צריך להיות זה שנושא עבורנו נקודה שכזו?
במקום נרטיב קוהרנטי חדש, הספר פוער חורים או מציע מקרים נגדיים לשורה של קונצנזוסים מחקריים. המטרה האידאולוגית בבסיסו היא להראות כי אין צורת החיים המקובלת עלינו כיום, החברה המורכבת והמדינה המסדרת אותה, היא התפתחות מתחייבת בתולדות האנושות. לאחר דיאלוג ארוך על דפי הניו יורק ריביו אוף בוקס, הפילוסוף קוורנה אנתוני אפיה שמיקד את ביקורתו ב״אי ההלימה בין מה שאומר הספר לבין מה שאומרים מקורותיו״, הודה שהתרומה של הספר לפירוק הדטרמניזם היא ״רבת ערך עד מאוד בפני עצמה״. גם אם אכן כך הדבר, קשה להבין מה עלינו – כקוראים – להבין מכך ביחס לחוזה שלנו. אף פרשנות ספקולטיבית למקורות חלקיים אינה מספיקה בפני עצמה לניתוק הקונצנזוס המדעי. עבור המחברים, המשפט שעבור להגיע לאחר שנופץ הדטרמניזם יוצא מיד מתחומי המחקר: אם אין הדברים קבועים מראש, הרי שנוכל להתנהל אחרת. טענה שכזו לא דורשת ספר שלם, ואולי עדיף היה להתחיל ישר בתכנית הפוליטית.
