משבר האקלים ומדעי הרוח והחברה – קריאה לפעולה ומחקר
דברי הסיכום לכנס אקלים משתנה – הכנס הישראלי הראשון לחקר משבר האקלים במדעי הרוח והחברה, אשר רלוונטים מאוד גם לאנתרופולוגיה ואחד האתגרים הגדולים העומדים בפניה
בין התאריכים -27-28 לינואר 2021, התקיים כנס אקלים משתנה – הכנס הישראלי הראשון לחקר משבר האקלים במדעי הרוח והחברה, יוזמה של קבוצת חוקרים מדיסציפלינות ואוניברסיטאות שונות, אשר ניסתה לבחון את התייחסות למשבר האקלים במדעי הרוח והחברה וליצור קהילה רב תחומית לחקר הנושא. בדברי הסיכום לכנס, שרטט ההיסטוריון אבנר וישניצר -חבר סגל בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ומנהל שותף במהמעבדה להיסטוריה של משבר האקלים – את חשיבות מעורבותם של מדעי החברה והרוח בנושא משבר האקלים, את המשמעות של הכנס ואת הכיוונים העתיידים של היוזמה הזו ואחרות. רלוונטי מאוד גם לאנתרופולוגיה:
״הכנס הזה הוקדש לזכרו של רוני אלנבלום ואני רוצה להזכיר אותו גם בחלק הנועל. במובן מסוים, השבריריות והמודעות לשבריריות שרוני ייצג, בחייו ובמותו, כתיאוריה וכביוגרפיה, היא גישה שאנו יכולים לאמץ גם בהתייחס למשבר הסביבתי הנוכחי. השבריריות הזו, כקונספט, יכולה בהחלט לסייע לנו לחשוב מחדש לא רק על המשבר האקלימי והסביבתי, אלא גם על העולם לנוכח המשבר הסביבתי. לימור אלוף כתבה לפני כמה שנים שאנחנו צריכים סיפור חדש שיארגן את יחסי האנושות עם הביוספרה. על פי הסיפור הישן, זה שלמרבה הצער עדיין נוכח מאוד בשיח הציבורי, לא רק שהאנושות מתקיימת באופן בלתי תלוי מסביבתה, היא גם שולטת בה ללא עוררין. המשאבים בסיפור הזה בלתי מתכלים, הטכנולוגיה פותרת כל בעיה, והעולם הוא פח זבל שאין לו סוף. הצמיחה לא פוסקת וההיסטוריה האנושית היא סיפור של קדמה כמעט בלתי מופרעת.
במשך הרבה זמן, הסיפור הזה עבד היטב. העדות הטובה ביותר לכך היא שרובנו לא הבנו שזה סיפור, או מבנה אידיאולוגי גורמים פוליטיים וכלכליים שונים, וענתה על צרכים פסיכולוגיים מגוונים. בנינו לעצמנו תפאורה ושכנענו את עצמנו שזהו העולם, שזוהי המציאות. במשך הרבה זמן, כשהבטנו במראה ראינו שם רק את עצמנו, והיינו מאוד מרוצים מדמותנו, דמות האנושות האומניפוטנטית, המכניעה את הטבע, ההולכת מחיל אל חיל. אלא שהעולם שמחוץ לתיאטרון החל פורע את התפאורה שבנינו בעמל רב. המראה שלנו נסדקה. סיפור העל המודרני התערער, ואנו נותרנו בלי סיפור חלופי.
במובן מסויים, הכנס הזה היה ניסיון להזמין את מדעי הרוח והחברה בישראל להצטרף למאמץ האדיר הכרוך בבניית סיפור חדש, או ניסוח מחדש של יחסי האנושות עם העולם הלא-אנושי. המראה שלנו צריכה לשקף את דמותנו כחלק ממכלול הרבה יותר רחב. המבט המחודש הזה צריך להיות הרבה יותר מקיף הן מבחינת המרחב הן מבחינת הזמן. בכל הנוגע למרחב, בניגוד לסיפור-העל של המודרנה, הסיפור החדש לא יכול להיות נרטיב של first the west, then the rest. בחרנו לשלב בכנס הרצאות העוסקות בישראל ובמזרח התיכון, אך גם כאלה העוסקות בהגירה מאפריקה, בהתדרדרות סביבתית בסין וסביבתנות בהודו. יש בה בבחירה הזו ניסיון להדגיש את הצורך לראות את המקומי לא דרך קשית, אלא כחלק מן הגלובלי (ועוד אחזור לכך בהמשך). מבחינת מסגרת הזמן, ברור שהסיפור החדש חייב להתייחס לעבר, להווה ועתיד, שכן אלה לעולם שלובים זה בזה ומעצבים זה את זה.
בכל הנוגע לעבר, משבר האקלים לא רק תובע היסטוריה משל עצמו, היסטוריה שתבאר איך הגענו אל פי התהום, אלא גם בחינה מחודשת של אין ספור סוגיות גם בהיסטוריה של תקופות מוקדמות יותר, לאור ההבנה שלא ניתן לבחון את האנושי במנותק מן הלא-אנושי. בכנס ראינו דוגמאות לכך מתחומי ההיסטוריה, הארכיאולוגיה, הספרות ועוד. בכל הנוגע למציאות העכשווית ומבט לעתיד, הכנס הציע תמונת מצב ממקומות שונים בעולם ומבט ביקורתי ממספר דיסיפלינות, וכן קריאות כיוון חשובות מטיפול באשפה ועד חינוך, ממדיניות סביבתית לאקטיביזם. הגיוון התחומי הזה חשוב, אולם אין להסתפק בו. בהתחשב בכך שהמשבר הסביבתי צפוי להשפיע על כל תחומי החיים, עלינו לשאוף לכך שהוא יידון בכל הדיסיפלינות האקדמיות. לא זה היה המצב בכנס שלנו. בעוד שתחומים רבים זכו לייצוג מכובד, דיסיפלינות אחרות כמעט שלא קיבלו ביטוי. כלכלה וניהול הן אולי הדוגמאות הבולטות ביותר.
ההיקף של המשבר וההשלכות שלו על כל תחומי החיים, ולכן על המחקר, מעלים אתגרים משמעותיים בפנינו, החוקרים והחוקרות. בשולחן העגול התחדד מאוד עניין קני המידה השונים בגישה למשבר, גם מרחבית וגם טמפורלית. מרחבית, הדיון נע מן הגלובוס של דני רבינוביץ׳ אל מדינת הלאום שעליה דיברה אופירה איילון, לרמת העיר של יוסף ג׳בארין, ועד לאינדבידואל שאליו התייחסה רות רונן. אכן, המשבר הוא מצד אחד גלובלי ולכן דורש חשיבה מחודשת על מסגרות דיון ושיתופי פעולה בין-תחומיים וחוצי-גבולות. ייתכן שבאמת דרושה לנו היסטוריה של המין האנושי כפי שהציע צ'קרברטי. אך בה בעת המשבר מתבטא באופנים שונים לחלוטין במקומות שונים בעולם. הוא מתבטא דיפרנציאלית אפילו בין תל אביב או לערבה, אם לשפוט לפי כמה מן ההרצאות ששמענו, שלא לדבר על מרחבים גיאוגרפיים רחבים יותר. לא רק שהאקלים עצמו מתנהג אחרת באזורים שונים של העולם, השפעותיו פוגשות מבנים אנושיים מגוונים של פוליטיקה, כלכלה, דת, מה שהופך את ביטויי המשבר, וגם הדרכים להתמודדות איתו לתלויות מקום, מעמד, מגדר, גיל ומשתנים נוספים. המחקר שלנו צריך להתמודד לא רק עם הגלובלי אלא גם עם המבנים המגוונים האלה ובסופו של דבר גם עם היחיד, עם החרדות והתקוות, והדמיון שמעצבים תהליכי קבלת החלטות ומאפשרים שינוי של אתיקה, פוליטיקה או במילים אחרות, פעולה בעולם.
ואכן, הצורך להניע לפעולה היה מרכיב מפורש ברציונל של הכנס הזה ועבר כחוט השני לאורכו. משבר האקלים אינו רק עניין לדיון אקדמי מפוהק, אלא סוגיה בוערת וככזו, עליה להתוות את או לפחות להשתקף בסדרי העדיפויות המחקריים שלנו. אפשר להזכיר בהקשר זה את הצעותיו של דני רבינוביץ' לסדר היום, בהן אי שוויון אקלימי, פגיעות, נכונות לשינוי, הגירה, תאגידים, הכללת מחירים סביבתיים בניתוחים כלכליים, ניתוח הכחשה והתעלמות מן המשבר בתקשורת ועוד. ההרצאות ששמענו בכנס מסמנות כיוונים רבים אחרים.
אולם המעבר מהתבוננות בעולם, כחוקרים, לפעולה בו, מעורר בתורו שאלות נוספות. אם היום אנו כבר מבינים כי אנליטית לא ניתן להפריד בין האנושי ללא אנושי, זה עדיין מורכב מאוד לתרגם תובנה שכזו לשפת המעשה. למשל, העובדה שאנו מסוגלים היום יותר מתמיד לראות את המארג הגדול בתוכו משוקע האדם והחברה האנושית עוד לא מסירות מהשולחן את השאלה האנתרופוצנטרית – איך מנהלים פוליטיקה ללא אנתרופוצנטריות, והאם אולי עלינו לאמץ את הפרספקטיבה האנתרופוצנטרית כעמדה של אחריות לעולם שבו החברה האנושית משוקעת. נקודה נוספת היא שבעוד שכחוקרים אנחנו חותרים בדרך כלל לתמונה מורכבת ומתעקשים על ניואנסים, הנעה לפעולה דורשת דווקא פישוט וקיצור. ניואנסים זה אמל"ק. אחד האתגרים הגדולים ביותר שלנו הוא לנוע הלוך ושוב בין מחקר איכותי וקפדני לבין המרחב הציבורי, שבו נדרשת הנגשה של ידע ואריזתו בצורות אחרות. כך או כך, ברור שאיננו יכולים להדיר רגלינו מן השדה הציבורי.
המחוייבות הזו למחקר שאינו ספון בדלת אמות האוניברסיטה, צריכה, כך אנו מאמינים, להנחות אותנו גם בהמשך. מספר המשתתפים בכנס מבהיר כי יש קהל המעוניין בדיון. האתגר הבא שלנו הוא להפוך את הקהל לקהילה, קהילה שתתרום את חלקה להתמודדות עם המשבר ברמות השונות שנזכרו כאן. אנחנו עדיין לא יודעים מה יהיה גודלה ובאלו ערוצים אך אנחנו מזמינים אתכם להצטרף אלינו לחשיבה. הפאדלט שפתחנו לרעיונות הוא ההתחלה של תהליך החשיבה המשותף הזה. באמצעות רשימת המיילים, נוכל לתקשר אתכם גם בעתיד.
אחד הדברים שנרצה לשמר הוא הבין תחומיות. זה התחיל בעבודה שלנו, בועדה המארגנת שהיתה בעצמה דוגמה לאיך אנשים מתחומים שונים עם גישות שונות למשבר ולחיים, פוזיציות מוסדיות שונות וטמפרמנטים שונים מוצאים מכנה משותף, מחלקים עבודה ואחריות, ונרתמים לפרויקט משותף. חשיבה קולקטיבית ועבודה בצוותא התגלו כמנועים חזקים למה שלפחות בעינינו נחווה כהצלחה. אנו סבורים ששיתופי פעולה רחבים מן הסוג שהכנס הזה גילם הם חלופה למערכת כלכלית-חברתית, וגם אקדמית, המקדשת את האטומיזציה וה"אינדבדואל" ומקשה על האפשרות לייצר הזדהות קיבוצית רחבה. הבין תחומיות והרב תחומיות התרגמה להרכבי המושבים שהציעו זוויות מדיסיפלינות שונות על המשבר. ראינו איך, לדוגמה, שאלות של ייצוגי המשבר מעסיקים חוקרי ספרות, אמנות, חוקרי תרבות ותקשורת. החיבורים האלה חשפו כיצד הביטויים שהם חוקרים בספרים, באמנות, בתרבות הפופולרית, בעיתונות וכו׳ – קשורים האחד לשני באותה תמונה רחבה שאי אפשר לראות אלא במבט רב-תחומי. הרגשנו שההלחמה שניסינו לעשות פה בין תחומי מחקר עבדה היטב. אנחנו שואפים לקחת את זה הלאה, לגבש קהילה רב תחומית של חוקרי המשבר הסביבתי שמייצרת אמירה חזקה הן במישור הציבורי בישראל והן במישור האקדמי בישראל ובעולם״.