אנתרופולוגיה לשבת

במהלך המחאות סביב הרפורמה המשפטית בישראל בשנת 2023, הפכה המילה "דמוקרטיה" לאחד ממוקדי המאבק המרכזיים. מתנגדי החקיקה ותומכיה השתמשו באותו מושג כדי להצדיק עמדות מנוגדות, אך האם הם גם העניקו לו את אותה משמעות? וכיצד השפיעו הפרשנויות השונות על ההתגייסות למחאה? במאמר חדש שפורסם בכתב העת International Journal of Comparative Sociology, בוחנת אביטל סיקרון, דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, את השימוש ב"דמוקרטיה כמסגור" במחאות סביב מערכת המשפט. באמצעות שילוב של תצפיות בהפגנות משני צדי המתרס, ניתוח שיח ברשתות החברתיות וסקר דעת קהל, היא מראה כיצד הפכה הדמוקרטיה למושג הנתון למאבק על משמעותו, ומצביעה על הפערים בין המסרים של מנהיגי המחנות לבין האופן שבו המפגינים עצמם מבינים דמוקרטיה. אז כיצד יכולה הדמוקרטיה לשמש בעת ובעונה אחת מקור לגיוס פוליטי ולהעמקת הקיטוב?

.

בינואר 2023 התרחשה רעידת אדמה בפוליטיקה הישראלית כאשר שר המשפטים יריב לוין הכריז על קידומה של רפורמה במערכת המשפט, או הפיכה משטרית, כפי שקראו לה מתנגדיה. בתגובה להודעתו, החלה להתארגן תנועת מחאה נגד חקיקה זו, ובהמשך החלו גם הפגנות בעדה. באפריל 2023, בעצרת תמיכה ברפורמה שהתקיימה בירושלים, הכריז בצלאל סמוטריץ': "לא נוותר על הדמוקרטיה הישראלית, ואף אחד לא יגנוב מאיתנו את המילה הזאת". חודש קודם לכן, בהפגנה בתל אביב, טענה גלית דיסטל אטבריאן שכאשר מתנגדי החקיקה "צועקים דמוקרטיה", הם בעצם אומרים לתומכי הממשלה: "הקול שלכם לא נחשב". מן העבר השני הזהירה שקמה ברסלר: "אין דבר כזה חצי דמוקרטיה", ויאיר לפיד כתב כי אם הקואליציה תשתלט על מערכת המשפט, "ישראל מפסיקה להיות מדינה דמוקרטית". כיצד קרה ששני מחנות שנאבקו זה בזה על עתידה של המדינה הציגו את עצמם כמגיניה של הדמוקרטיה?

המאבק סביב הרפורמה/הפיכה בשנת 2023 היה גם מאבק על משמעותה של המילה "דמוקרטיה". מתנגדי החקיקה טענו כי החלשת בית המשפט העליון והסרת המגבלות מעל הממשלה יפגעו בהפרדת הרשויות, בזכויות האדם ובאפשרות לקיים תחרות פוליטית הוגנת. תומכי החקיקה טענו את ההפך: דווקא בית משפט חזק, שאינו נבחר בידי הציבור, מונע מן הרוב לממש את הכרעתו וכך פוגע בדמוקרטיה. שני הצדדים השתמשו באותה מילה כדי להעניק לגיטימציה למטרות מנוגדות, ובאותה נשימה הציגו את יריביהם כאנטי-דמוקרטים. הדיון מורכב במיוחד בישראל, שבה הזהות "יהודית ודמוקרטית", האפליה המוסדית של אזרחים פלסטינים והשליטה בשטחים יוצרים מלכתחילה חסרים דמוקרטיים. דווקא הסתירות הללו הופכות את ישראל למקרה חשוב: הדמוקרטיה היא בה בעת מקור מרכזי ללגיטימציה ומושג שנאבקים על גבולותיו.

המאמר שלי, שפורסם בכתב העת International Journal of Comparative Sociology, בוחן את השימוש הזה ב"דמוקרטיה כמסגור" (democracy as a frame): הצבה מפורשת של הדמוקרטיה בלב מטרותיה ודרישותיה של תנועה חברתית, כך שהמושג מעניק למאבק תוקף מוסרי ופוליטי. מסגרות פרשניות מסייעות לתנועות חברתיות להסביר את הבעיה שבה הן מתמקדות, לזהות מי אחראי לה ולהציע פתרונות. כוחו של מסגור תלוי ביכולתו להדהד בקרב הציבור — כלומר, לספק לאנשים דרך משכנעת להבין את המציאות ולפעול בתוכה. המושג "דמוקרטיה" מתאים במיוחד לתפקיד הזה משום שהוא גם מקור מרכזי ללגיטימציה פוליטית וגם מושג רב-משמעי ושנוי במחלוקת. כמעט כולם מבקשים להיחשב דמוקרטים, אך לא כולם מתכוונים לאותו דבר.

כדי להבין כיצד פעל המסגור הזה, שילבתי בין תצפיות משתתפות בהפגנות, ניתוח מסרים של מנהיגי המחנות ברשתות חברתיות וסקר בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה. בין ינואר לאפריל 2023 השתתפתי ב־15 הפגנות נגד החקיקה ובשש הפגנות בעדה בתל אביב, בירושלים ובבית שמש, ושוחחתי עם 45 מפגינים ומפגינות. נוסף על כך ניתחתי פוסטים ברשת X (לשעבר טוויטר) של מנהיגים ופעילים מרכזיים, וניתחתי סקר שנערך ביולי 2023 בקרב 813 ישראלים. השילוב בין השיטות אפשר לבחון לא רק מה אמרו המנהיגים, אלא גם אילו משמעויות אימצו האזרחים וכיצד הן נקשרו להשתתפות במחאה.

במחנה שהתנגד לחקיקה בלטה תפיסה ליברלית של דמוקרטיה. לפי תפיסה זו, בחירות ושלטון הרוב הם תנאים הכרחיים, אך אינם מספיקים. דמוקרטיה זקוקה גם להפרדת רשויות, למנגנוני פיקוח על הממשלה ולהגנה על יחידים ומיעוטים. המסגור הזה הדהד בקרב המפגינים בשלושה אופנים. ראשית, הוא קיבל משמעות מוסרית: המאבק תואר כעימות בין כוחות האור הדמוקרטיים לכוחות החושך האנטי־דמוקרטיים, והחקיקה הוצגה כסכנה קיומית, "חורבן בית שלישי". שנית, מפגינים הדגישו מאפיינים מוסדיים של דמוקרטיה ליברלית. סיסמאות כמו "שלוש רשויות, ולא אחת פחות" ו"איזונים ובלמים, אחרת מתרסקים" המחישו את הטענה שבית המשפט הוא הבלם המרכזי על כוחה של הממשלה. לבסוף, חלק מן המפגינים התמקדו בתפקידה המהותי של הדמוקרטיה בהגנה על שוויון וזכויות. דגלי גאווה, מיצגים על זכויות נשים וקריאות בעד שוויון זכויות בין ישראלים לפלסטינים ביטאו תפיסה זו. זו הייתה גישה נפוצה במיוחד בקרב פעילי המאבק בכיבוש, שהדגישו את הפערים הקיימים בדמוקרטיה הישראלית וראו את החקיקה כצעד נוסף בהידרדרות ארוכת שנים. 

מנהיגי המחנה שתמך בחקיקה הציעו מודל אחר, שניתן לכנותו דמוקרטיה מינימליסטית. הם התמקדו בבחירות, בחשיבותה של הכרעת הרוב וב"רצון העם", ותיארו את בית המשפט כאליטה לא נבחרת המונעת מן הציבור לשלוט. השימוש המקביל של שתי התנועות במסגור של "דמוקרטיה" הוא מהלך שאני מכנה "ניכוס מחדש של מסגור" (frame reclaiming). במקום לדחות את המסגרת של היריב, מאמצים את המושג המרכזי שלה, מעניקים לו משמעות שונה מן היסוד וטוענים לבעלות על פירושו האמיתי. כך המילה "דמוקרטיה" נעשתה בעצמה זירת מאבק.

אולם המסגור הדמוקרטי הדהד פחות בקרב תומכי החקיקה מאשר בקרב מתנגדיה. בהפגנות בעדה כמעט שלא הופיעו שלטים או קריאות שהשתמשו במילה "דמוקרטיה", והקריאה המוכרת "ד־מו־קרט־יה" נותרה מזוהה עם מתנגדי החקיקה בלבד. במקום זאת בלטו הסיסמאות "64 מנדטים", ו"אני לא אזרח סוג ב'". בנוסף, כאשר שאלתי מפגינים בעד החקיקה מהי לדעתם דמוקרטיה, רבים מן המפגינים שעמם שוחחתי לא הסתפקו ברעיון של שלטון הרוב. הם דיברו גם על שוויון ועל הצורך להגן על זכויות המיעוט. כלומר, הם הציגו תפיסה מורכבת וליברלית יותר מזו שהציעה הנהגתם.

גם הסקר מצביע על כוחה של דמוקרטיה כמסגור. 54.9% מן המשיבים התנגדו לחקיקה, לעומת 34.6% שתמכו בה; 29.2% מן המתנגדים דיווחו שהשתתפו בהפגנה לפחות פעם אחת, לעומת 9.3% מן התומכים. חשוב מכך, התפיסה שהמשטר הדמוקרטי נתון בסכנה הייתה המשתנה שנקשר בעוצמה הרבה ביותר להשתתפות בהפגנות: היא הייתה קשורה לעלייה של 15.7% בסיכוי להשתתף במחאה, גם לאחר התחשבות בעמדה פוליטית, רמת דתיות, השכלה, הכנסה ומגדר. הקשר הופיע בכל המחנות הפוליטיים, אף שהיה חזק יותר בשמאל. עם זאת, מדובר בקשר סטטיסטי ולא בהוכחה לסיבתיות: ייתכן שהחשש לדמוקרטיה הוציא אנשים לרחובות, אך ייתכן גם שההשתתפות בהפגנות יצרה וחיזקה את החשש הזה.

השימוש בדמוקרטיה כמסגור נשען על מאפייניו הייחודיים של המושג: יוקרה לצד עמימות. דווקא משום שהמושג מעניק לגיטימציה, קבוצות יריבות מבקשות להשתמש בו; ודווקא משום שיש לו משמעויות רבות, ניתן להשתמש בו למען מטרות הפוכות. מסגור זה עשוי לעודד אזרחים לפעול נגד נסיגה דמוקרטית, גם מעבר לגבולות המחנה הפוליטי שלהם. אך הוא עלול גם להעמיק את הקיטוב, משום שהוא שולל מן היריב את התווית "דמוקרט" וכך שולל את הלגיטימיות שלו. "דמוקרטיה", במילים אחרות, היא חרב פיפיות: היא יכולה להיות בסיס למאבק משותף על כללי המשחק, אך גם שדה קרב שבו כל צד טוען שרק הוא מייצג את העם, את הצדק ואת הטוב המשותף.

עוד בנושא: