אזרחות אווטארית- על מאמרו של לאנס לוינסון
לקראת החזרה ללימודים, אנחנו מזמינים אתכם לחשוב מחדש על בית הספר כמרחב שלא רק מעצב ידע, אלא גם זהות, שייכות ואפילו אזרחות. מה קורה כאשר המציאות שמחוץ לשערי בית הספר מגבילה את האפשרויות של תלמידים להרגיש שייכים – ובית הספר הופך ל״בועה״ שמאפשרת להם לדמיין ולחוות עולמות אחרים? ד״ר לאנס לוינסון, עמית פוסט-דוקטורט בתוכנית ללימודים ארמניים באוניברסיטה העברית, חוקר את האופן שבו חינוך בינלאומי מעצב את פרקטיקות האזרחות של בני נוער ממיעוטים אתנו-דתיים בירושלים. במאמרו Avatar Citizenship: Subjectivity Formation of Ethnoreligious Minority Youth in Jerusalem’s Armenian School, שפורסם לאחרונה ב-Discourse: Studies in the Cultural Politics of Education, הוא מציע את המושג ״אזרחות אווטארית״ כדי לתאר את הדרכים שבהן בני נוער בשולי החברה יוצרים לעצמם צורות חלופיות של שייכות, זהות ואזרחות:
עבור רבים המילה ״אווטאר״ מעלה דימויים של אותם יצורים הכחולים הענקים משובר הקופות המדעי-בדיוני של ג'יימס קמרון משנת 2009. עם זאת, שורשי המונח עתיקים הרבה יותר. מקור המילה ״אווטאר״ הוא בסנסקריט, והיא מתארת את ההתגלמות של אל הינדי על פני האדמה. היום ״אווטאר״ עבר שינוי סמנטי , והמונח מצביע על תנועה מעולם הממשי לעולם הווירטואלי. מבוסס על קיומו של פער בין עולמות, האווטאר הוא צורה של התגלמות, למעשה ייצוג עצמי, של שחקנים מקוונים המתחברים לרשת ממקומות פיזיים ברחבי העולם. אבל בעולם משחקי הרשת, האווטאר הוא יותר מסתם דמות; הוא אלטר אגו על המסך המאפשר לשחקנים לפעול באופן חופשי בעולמות וירטואליים היכן שהם יכולים להתגבר על מגבלותיהם במציאות היומיומית ולפרוץ גבולות שאחרת היו סגורים בפניהם.
מכאן, נשאלת השאלה מה היה קורה אילו מציאותך הפיזית כל כך מגבילה אותך, כך שהיית צריך עולם ווירטואלי כדי להרגיש אזרח? תשובה לכך ניתן למצוא בלב העיר העתיקה בירושלים, שם תלמידי בית הספר הארמני עושים בדיוק "אזרחות אווטארית“, כפי שכיניתי זאת במאמר שפורסם לאחרונה המבוסס על הדוקטורט שלי. המאמר Avatar Citizenship: Subjectivty Formation of Ethnoreligious Minority Youth in Jerusalem’s Armenian School פורסם ב- Discourse: Studies in the Cultural Politics of Education מציג את המושג של "אזרחות אווטארית“ כדי להבין צורות אזרחות גלובליות חדשות המופיעות בקרב בני נוער במעמד מיעוט אתנו-דתי בשוליים שמודלים קיימים לא יכולים להסביר היטב. המושג של "אזרחות אווטארית“ התפתח תוך מחקר אתנוגרפי ממבט יחודי שלי כמורה-אתנוגרף על צורות של חינוך בינלאומי המסופקות לארמנים וערבים-פלסטינים נוצריים על רקע הסכסוך הישראלי-פלסטיני המתמשך.
כדי להבין למה יש צורך במושג אזרחות חדש בכלל, המאמר בוחן את המציאויות הפיזיות היומיומיות איתן תלמידים אלה מתמודדים. במושגי אזרחות מסורתיים יש הנחת בסיס של תכנית אב פיזית: אם אתה נולד במקום מסויים אזי אתה מקבל דרכון. אם אתה מקבל דרכון, אתה שייך. לעומת זאת, מודלים של אזרחת גלובלית נוטים לשער שסובייקטים הם כבר אזרחים נורמטיביים ואוטונומיים של מדינות לאום ליברליות שזהויותיהם מתרחבות באופן מתמשך מהמקומי, דרך הלאומי ולסיום לגלובלי. אך כשאנו נכנסים למציאות המורכבת של ירושלים, רעיונות אלו הופכים לאבן שאין לה הופכין עבור תושביה הלא יהודיים. רוב בני הנוער הארמניים והערביים-פלסטיניים גרים בירושלים כ״תושבי קבע״ חסרי אזרחות לאומית. למעשה הם רוחות רפאים מבחינה גיאופוליטית: על הנייר, הם קיימים; אך ללא שריון הגנה (זכויות חברתיות, פוליטיות ואזרחיות) ששייך לאזרח המסורתי. אפילו אלה שיש להם אזרחות ישראלית מתארים את חוויית החיים שלהם כאזרחים ״סוג ב״. לכן השאלה המרכזית היא האם (ואם כן, כיצד) יחידים אלה יכולים להפוך לאזרחים גלובליים, כאשר בסביבתם, שבה משפחותיהם התגוררו במשך דורות, נשללות מהם זכויות בסיסיות והכרה?
לאור דחיקה מערכתית לשוליים ולחץ חברתי-פוליטי בירושלים, בית הספר הארמני מייצר סביבה שתלמידיו מכנים ״בועה״. בבועה זו תוכנית לימודים בינלאומית בריטית, אתנו-לאומיות ארמנית וניטרליות פוליטית מקומית מתגבשות לעצב את סובייקטיביות התלמידים. אני טוען כי ״בועה״ זו מכריחה את התלמידים לבנות מציאות פנימית חדשה לגמרי. היא מאפשרת לבני נוער מודרים התקועים במקומם לחוות אזרחויות בעולם ווירטואלי כשם שבוחרים אווטאר במשחק וידאו. אלה מאמצים זהויות חינוכיות מערביות, תוך שהם מתנסים במבטאים אנגליים גלובליים שונים ומתכוננים למבחנים בהיסטוריה האמריקאית. אחרים נשבעים אמונים לטרנס-לאום ארמני מדומיין למרות שאין להם אזרחות ארמנית אמיתית (למעט מקרים בודדים). לדוגמה, ילדים מקשטים באופן אינסטינקטיבי כובעי שוטרים בצבעי הדגל הארמני — אדום, כחול וכתום — במהלך פעילות צביעה. יתרה מכך, בבית הספר אנחנו אפילו רואים כיצד תלמידים לא-ארמנים מעצבים שייכות לקהילת ארמנים גלובלית למשל באמצעות אימוץ השפה הארמנית ושינוי שמותיהם . דרך התהוות האווטאר הבינלאומי-ארמני הזה, בני הנוער לכאורה יכולים לברוח מהבינארי הישראלי/ערבי-פלסטיני הטעון ברמה המקומית. זה מעניק להם זהות ניטרלית המאפשרת מוביליות חברתית וביטחון שלחלוטין אין בנמצא עבורם בעולם הממשי. עם זאת, ברגע שה״בועה״ המטאפורית מתפוצצת, השיחים אודות ניטרליות, אתנו-לאומיות דיאספורית, קוסמופוליטיות פוסט-קולוניאלית, המטפחים תחושת שייכות במהלך שנות לימודיהם, הם גם המקור לחוסר ההתמצאות, המאבקים והניכור של הבוגרים ב״עולם האמיתי.״ במקום לעצב אזרחים גמישים, טרנס-לאומיים, דיאספוריים או גלובליים, בוגרי בית הספר הארמני מתגלים כאזרחים של עולמות דמיוניים, שבהם ההתנסות בחציית גבולות של זמן, מרחק ותרבויות מעצבת תפיסות עצמי מרובות שייכות בו זמנית לכל מקום ולשום מקום.
כשאנו מוצאים את עצמנו בעידן שבו בני אדם עשויים למצוא אייג׳נסי אמיתי יותר ויותר מאחורי אווטארים דיגיטלים באינטרנט, אזרחות אווטארית מציעה מסגרת חדשה להבין איך אוכלוסיות פגיעות, הנתפסות כלא אזרחים או אזרחים חלקיים, מתגלות דרכים אחרות להרגיש שייכות. אולם אזרחות אווטארית אינה אך ורק בורחנות אלא פעולת הישרדות פעלנית בסביבות עוינות ובנקודת ההצטלבות הגלובלית המורכבת של זמננו. במיוחד בחברות מקוטבות, שבהן לאומיות, שפה ודת מחזיקות כוח מדכא, בניית מציאות חלופית עשויה להיות המסלול היחיד להפגין פעלנות יוזמת עבור בני נוער בשוליים.
על הכותב: ד"ר לאנס לוינסון הוא עמית פוסט-דוקטורט בתוכנית ללימודים ארמניים באוניברסיטה העברית בירושלים. תחומי המחקר שלו הם אנתרופולוגיה של חינוך, רצח עם וזיכרון בין-דורי, חינוך של מיעוטים דתיים, חינוך בינלאומי והתפוצה הארמנית. לאנס כתב את עבודת הדוקטורט שלו בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית על האופן שבו חינוך בינלאומי מעצב את פרקטיקות האזרחות של בני נוער מיעוטים אתנו-דתיים על רקע הסכסוך הישראלי-פלסטיני המתמשך.