הורות מקראית

מדוע דווקא לפני מותו, כאשר יעקב מבקש לברך את בניו,  הוא בעצם מטיח בהם את מה ששמר לעצמו כל השנים. על תופעת הרומינציה – מצב שבו אנשים חוזרים במחשבתם שוב ושוב ושוב על אירוע או רעיון שמעורר כעס, פחד או מחשבה שלילית.

רגע לפני מותו אוסף אליו יעקב את בניו הרבים.

זו סצינה מקובלת במקרא (כפי שרואים אצל אברהם, דוד, משה), אשר בדרך כלל מסתיימת בברכה, ציווי, או צוואה רוחנית, של האב או המנהיג הגווע. אבל יעקב מציע משהו אחר, מופלא ומפחיד גם יחד: "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים".

אך הרגע החגיגי עובר מיד. יעקב חורג מהתסריט ועובר לשוחח עם בניו דווקא על העבר. כבר ציינתי בטור קודם את התגובה המינורית של יעקב למעשי בניו, ובמיוחד ראובן ששכב עם בלהה פילגש אביו, ושמעון ולוי שטבחו בכל יושבי העיר שכם בתגובה על אונס דינה. אבל כאן, במצרים, לפחות 40 שנה מאוחר יותר, יעקב מגיב סוף-סוף. "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה… פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ… שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי… כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ … אָרוּר אַפָּם כִּי עָז".

בכל אותן שנים מעולם לא פתר יעקב את הקונפליקט מול ראובן, שמעון ולוי. אפשרות אחת היא שיעקב הדחיק את האירועים שגרמו להם שלושת בניו הגדולים, שלא חשב עליהם כל השנים. הרי היה לו הרבה במה לעסוק באותה תקופה, ובעיקר האבל על בנו יוסף.

אפשרות אחרת היא שיעקב לא ראה את תפקידו כאב לחנך את בניו (ומכאן התגובה המינימלית למעשיהם). אבל עוצמת הדברים הכועסים של יעקב על ערש דווי, העובדה שהוא בא לברך או להתנבא ונמצא כמעט מקלל מלמדת אותנו שהוא לא הדחיק, אלא כעס מאד על מעשי בניו.

מחקרים בפסיכולוגיה קלינית מדברים על תופעה שנקראת רומינציה, העלאת גירה או נבירה. מצב שבו אנשים חוזרים במחשבתם שוב ושוב ושוב על אירוע או רעיון שמעורר כעס, פחד או מחשבה שלילית. תופעה זו מאוד מקשה על התפקוד, מפני שהאדם עסוק במחשבות השליליות, ואינו יכול להתפנות לטפל בעצמו, או אף לקבל עזרה מאחרים.

אנשים המאופיינים ברומינציה נוטים יותר לפתח דכאון או הפרעת דחק פוסט-טראומטית. אין הרבה מחקר על רומינציה הורית. מעט המחקר שיש מראה שהמחשבות מהסוג הזה של הורים מנבאות תפקוד פחות טוב של ילדים. במחקר שבדק רומינציה של כעס אצל הורים לילדים באנגליה, נמצא כי העיסוק החוזר ונשנה בתחושות שליליות של כעס אצל אבות (אם כי לא אמהות) ניבא באופן משמעותי את תסמיני הרגש של ילדיהם לאורך זמן. במקום לעזור לילד להתמודד עם הרגשות השליליים שלו, האבות עסוקים בתחושות השליליות שלהם, מטפחים באופן בלתי רצוני את הכעס (שיכול להיות מוצדק או לא), והתוצאה קשה.

כבר כתבתי פה בעבר שהסבלנות והשליטה העצמית של יעקב שירתו אותו היטב לאורך חייו. נראה שכאן קורה ההפך, כאן הוא משלם מחיר על האיפוק שלו. עשרות שנים הוא חיכה להזדמנות לומר לשלושת בניו הגדולים את אשר על ליבו. אך רק כעת, כשהוא עומד למות, הוא מוצא הזדמנות לכך. אין מקום לדיאלוג. לחרטה, לסליחה. אין מקום לתיקון. יעקב לעולם לא יראה את תגובת בניו לנזיפה המאוחרת שלו. הוא גם לא נפרד מהם ברגע של התעלות ונחת כפי שעשה עם יוסף ובניו. אולי לא כך יעקב ובניו ציפו להפרד זה מזה. אך אפשר לדמיין איך מול המראה הזה של כל בניו יחד, של ראובן, שמעון ולוי מסתכלים עליו בציפיה ואולי בחרדה, צפו כל הזכרונות מהעבר. יעקב לא יכול יותר לשמור בבטן.