אנתרופולוגיה לשבת

מאמר של האנתרופולוג ארי אנגלברג אשר פורסם בכתב העת ״סוגיות חברתיות בישראל״, בוחן את ארגון להב״ה, ממקם אותו בזירה האתנו־לאומית הישראלית ומצביע על נקודות דמיון בינו ובין מאפייני הדתיות הלאומית הקיצונית במזרח אירופה ובחברה המוסלמית בימינו

אנגלברג (המכללה האקדמית הדסה) החל לחקור את ארגון להב"ה (למניעת התבוללות בארץ הקודש) כמשתתף בקבוצת מחקר שעסקה בנישואים מעורבים בראשות פרופסור פוגל-ביז'אוי. המחקר שנערך בשנת 2016 כלל תצפיות משתתפות בפעילות של פעילי הארגון במרכז העיר ירושלים, ראיונות אתנוגרפיים וסקר של הפרופילים והתגובות בדף הפייסבוק של ראש הארגון, בנצי גופשטיין, שמאז כבר נסגר, והמשך מעקב אחר הקבוצה בשנים הבאות, כולל האזנה לשיעורים בישיבת 'הרעיון היהודי'.

אנגלברג גילה שהוא חוקר קבוצה קשה להגדרה: מצד אחד המטרה המוצהרת של הארגון, הסיבה הראשונית למחקר, הנה מניעת 'נישואי תערובת', מטרה לה שותפים הארגונים הדתיים יד לאחים ולב לאחים, שבדומה ללהב"ה פעילים גם נגד מיסיון נוצרי, כלומר הם פועלים להצלת נשמות יהודיות מהמרת דת והתבוללות. מצד שני, בשונה מהארגונים הנ"ל להב"ה פועלת לגייס כמה שיותר פעילים, כולל בני נוער, ולארגון יש אג'נדה פוליטית. מבחינה זו הארגון דומה יותר לארגוני ימין עירוניים חדשים, כפי שהגדיר אותם פדהצור (Pedahazur 2012), אלה כוללים את ארגון האוהדים של בית"ר ירושלים 'לה פמיליה' ו'האריות של הצל' הממוקם בתל-אביב. למעשה, להב"ה ושני הארגונים הנ"ל משתפים פעולה. רוב החברים בשלושת הארגונים הנ"ל הם מזרחים מסורתיים. בלהב"ה יש גם לא מעט חרדים. לצד זאת, גופשטיין מקורב לנוער הגבעות, והמפלגה שבה הוא חבר "עוצמה יהודית" זו מפלגת הבית שלהם, אך הם אינם פעילים בלהב"ה.

אנגלברג זיהה שלוש תימות חוזרות בשיח של פעילי ותומכי הארגון: א. שיח לוחמני ביחס ל"ערבים" או ל"גויים", מולם הפעילים שואפים להפגין עוצמה יהודית. ב. שיח טיפולי המופנה כלפי נשים שהארגון "הציל" וכלפי חברי הארגון הצעירים, שחלקם מוגדר כנוער בסיכון, ובהקשר זה לענת גופשטיין, שהיא עובדת סוציאלית בהכשרתה יש תפקיד מרכזי. ג. שיח דתי המתקף ומעניק עומק לשיחים האחרים: המאבק בערבים מובן על ידי הפעילים כמצווה בדיוק כפי שביקור חולים הוא מצווה, כך טען מרואיין, צעיר חרדי ספרדי, בחור ישיבה שהחליט להצטרף לארגון לאחר שהותקף על ידי נערים ערבים בדרכו לכותל באזור שער האשפות והתרשם מגבורתו של חבר להב"ה שנחלץ לעזרתו והניס אותם. ההיבט הדתי בא לידי ביטוי גם בכך שגופשטיין מקדם את נושא התפילה היהודית בהר הבית וכן בשיעורי התורה שהוא ואחרים מלמדים בישיבה הכהניסטית הממוקמת בלב השכונות החרדיות של ירושלים – ישיבת הרעיון היהודי.  

טענתו המרכזית של אנגלברג היא כי בניגוד למחקרים קודמים שנערכו על הכהניזם בישראל אשר התמקדו בהשוואות לפשיזם האירופאי וניתחו את הכהניזם בעזרת הקטגוריה האנליטית הזו, הבנת ההקשרים המזרח תיכוניים והיהודים חשובים יותר להבנת התופעה. חוקרי כהניזם קודמים, שפרינצק (1986) ופדהצור וקנטי (2006), כבר שמו לב לכך שהדתיות מבחינה בין הכהניזם הישראלי לפשיזם האירופי. בהקשר זה ראוי לציין שאין ארגון ימני-קיצוני אירופאי בעל מטרה דומה לזו של ארגון להב"ה – "מאבק בהתבוללות" – ולעומת זאת קיים דמיון רב בין האופן שפעילי להב"ה רואים את האסלאם לאופן שפעילים הינדים לאומנים הפועלים נגד מה שהם מתארים כ"ג'יהאד אהבה" מוסלמי המכוון נגדם (Rao 2011) רואים את המוסלמים. אפשר למצוא נקודות דמיון גם בין השיח בלהב"ה לשיח קופטי במצרים הטוען שהרוב המוסלמי המצרי שואף להכחיד את הקופטים דרך נישואים לנשותיהם (Mahmood 2012). מעבר לחרדה מפני האסלאם ולחרדת ההכחדה, שבהחלט משותפת לקבוצות הנזכרות וגם לפעילי להב"ה, אנגלברג זיהה את התימה החוזרת של שמירת הכבוד בשיח של פעילי הארגון. מדובר בכבוד של בת ישראל שחילולה נתפס כפגיעה בכבוד העם היהודי. בראש סמל הארגון מופיע התיאור "משמר הכבוד היהודי". זו עמדה המהדהדת את שיח "כבוד המשפחה" הרווח במזרח התיכון אשר לעתים חורג מגבולות המשפחה וכולל את כל הלאום (ראו אלאור 1998 ו Wikan 2008). בהקשר זה ראויה לציון הנטייה של פעילים להתייחס לעם היהודי כמשפחה, נטייה שליאון זיהה גם אצל פעילי מפלגת ש"ס (ליאון 2016, יתכן שקרבה זו בעמדות עודדה את ראש המפלגה לשעבר, אלי ישי, לרוץ ביחד עם עוצמה יהודית לבחירות לכנסת העשרים). בכך אנגלברג מצטרף לחוקרים אחרים שהפנו זרקור להשפעות, ולהשתקפות ההדדית של תופעות לאומיות ודתיות, בחברה הערבית והיהודית בישראל (ראו Ben Shitrit 2016, עלי 2013, קליין 2015).

במבט דיאכרוני, אנגלברג מזהה המשכיות לצד שינוי בכהניזם הישראלי. כהנא האמריקאי היה פחות מחובר להיסטוריה הציונית מהדור הנוכחי של ההנהגה הכהניסטית, לעומתו, הח"כ לשעבר ד"ר מיכאל בן ארי מרבה לצטט מכתבי אורי צבי גרינברג וש"י עגנון בשיעוריו בישיבת הרעיון היהודי, וישנה תחושה שהוא רואה את עצמו כממשיך דרכם של אנשי ברית הבריונים. מאידך, התימות של התנגדות להשפלה, כבוד לאומי ונקמה, נכחו כבר בראשית דרכו של כהנא בניו-יורק. הוא ראה בשואה אירוע קוסמי של השפלת העם היהודי שבעקבותיו יש לנקום בגויים על מנת לקומם את הכבוד היהודי (רביצקי 1986). בלהב"ה סוגיות ההשפלה והכבוד מוסיפים להעסיק את הפעילים וגם לתפיסת הפגיעה בנשים כפגיעה בכבוד הלאומי ניתן למצוא תקדימים בתנועה הציונית, לדוגמא בפואמה 'עיר ההרגה' של ביאליק, המוחה על חוסר האונים של הגברים היהודים מול האנסים בפוגרומים, בנוסף לזוועות האחרות שהתחוללו שם, כלומר מדובר בהקצנה של מוטיבים קיימים בתנועה הציונית.

כאמור, ללהב"ה, בשונה מיד לאחים, יש אג'נדה פוליטית מפורשת וזו קבלה ביטוי בולט לאחרונה כאשר רבים (רק מעטים מהם חברי הארגון) נענו לקריאתו של בנצי גופשטיין והגיעו להפגין בשער שכם מול הפגנות הפלסטינים במחאה כנגד סדרת פוסטים שהעלו צעירים ערבים ברשתות החברתיות בהם הם נראים מכים ומשפילים יהודים ברכבת הקלה ובאזורי התפר של ירושלים. לא מפתיע שדווקא גופשטיין, הרגיש במיוחד לפגיעה בכבוד היהודי, הוא שיזם את המחאה אל מול הפגנות הערבים בשער שכם, וכמובן שהוא איננו חושש מהגבהת גובה הלהבות ביחסי ערבים – יהודים בעיר.

למאמר המלא

עוד על אנגלברג:

על ספרו – רווקות מתמשכת בציונות הדתית

אילת שני מראיינת להארץ ( 6.12.18) את ארי אנגלברג על מחקריו האחרונים על ארגון להב"ה: