סרט אחד – כל האנתרופולוגיה
בין התאריכים 13-15 בפברואר 2024 יתקיים בסינמטק ירושלים הפסטיבל האנתרופולוגי ה-12, תוצר של שיתוף פעולה מתמשך בין סינמטק ירושלים והמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של האוניברסיטה העברית, במהלכו יוקרנו חמישה-עשר סרטים מברזיל, נפאל, סין, ארגנטינה, קוריאה פינלנד ועוד. הפסטיבל מציע לקהל היכרות עם סרטים דוקומנטריים בעלי אוריינטציה אתנוגרפית. סרטים אלה, מתארים בכלים קולנועיים את המורכבויות של חיי היחידים והקהילות בעולם הרחב, ואת היחס בין האנושי ללא אנושי. ההקרנות מלוות בהרצאות מקדימות מפי חוקרות וחוקרים, ויש גם "פינה קלאסית" החוזרת ליצירות אתנוגרפיות קאנוניות. את הפסטיבל מובילות היוצרת נורית קידר, פרופ' תמר אלאור ולידיה גינזבורג.
פרופסור תמר אלאור, ממובילות פסטיבל הקולנוע האנתרופולוגי מספרת על על סרט יוצא דופן שיוצג השנה:
לא יקשה עליכן לדעת מתוך תכניית הפסטיבל (בעזרת התקצירים והטריילרים), מה אתם רוצים לראות. גם השנה ישנו שפע של סרטים נהדרים, המגיעים מרחבי העולם כולו, ומביאים קולות ותמונות מעוררי מחשבה וריגושים. אולם השנה אני מבקשת לחרוג ממנהגי לסרב לבחור סרט אחד, ולעשות זאת – כי כזה סרט – טרם ראיתי.
מכירות את הקלישאה – "מקום שרגל אדם לבן לא דרכה בו?", לא פעם השתמשתי בה בשעורי המבוא לאנתרופולוגיה. בדימוי הזה של גבר לבן דורך ומתניע את העולם ש"הזמן בו עמד מלכת". כשצפיתי בסרט המצאת האחר, של ברונו ג'ורג', מצאתי את עצמי מוצפת בים של קלישאות נוספות על אלה; הלסת שלי נשמטה, מרטתי את שערותי, עיני נפערו בתדהמה, צעקתי על המסך, ובסוף בסוף (וזה סרט ארוך), אחרי צחוק ויופי וכעס ותקווה – גם בכיתי. היה שם אדם לבן, והיו אמרידיאנס באמזונס שלא ראו לבנים שכמותו מעולם, אבל לאורך כל 144 הדקות שלו – לא היתה דקה אחת משעממת ואף לא קלישאה אחת.
מדי שנה אני רואה לפחות מאה סרטים אתנוגרפים, ברמות שונות של התמסרות. אחרי שתיים עשרה שנים, המתמטיקה הפשוטה שלי מצביעה על בין אלף לאלפיים סרטים. לא מעט. ראיתי סרטים טובים מ"המצאת האחר", יפים ממנו ומרגשים ממנו – אבל לא ראיתי אחד שכמותו. אסתכן ואומר שזה הסרט הכי "אנתרופולוגי" שראיתי, אמירה שכולאת לכאורה את האנתרופולוגיה ואת הקולנוע האתנוגרפי בכלוב חדש של סטראוטיפים. אבל למזלנו רק לכאורה. שכן ככל שסירות הקנו העמוסות בתערובת אנושית מגוונת נעות בשקט פנימה אל היערות, כך מתגלה סבך הקשרים, הכוונות, האפשרויות והמגבלות, להמשך החיים באזור ובכלל – ואלה אינם יוצרים רשת בינארית של טוב ורע.
Bruno Pereira האיש הלבן במשלחת, יודע את כל זה ואולי אינו יודע דבר. הוא ואנשי הצוות שלו מבקשים ליצר מגע עם בני ה Korubo שנפרדו ונותקו אלה מאלה בשל כניסת גורמים חיצוניים אל היערות. הניסיונות לצלוח את הפחד והיעדר האמון באחרים, מאפשרים ליוצר הסרט ולנו להבין את הנזקים העצומים שכבר נעשו, לצד התיקונים והריפוי שניתן עדיין לחולל. הסרט מאפשר לנו להאזין לקולות העולים מן הסירות, אותם מפיקים בני הקורודו שחברו למשלחת, ואמורים לייצר בשומעים ביטחון, סקרנות ואמון שיוציאו אותם מעומק הסבך אל הגדה למפגש. אותם אמרידיאנס שכבר מקיימים קשר עם אחרים, וחברים במשלחת, הופכים לפרשנים משמעותיים של הנגלה לעין. הם מפרשים בלשונם מדוע למשל קופים באזור מסוים אינם בורחים על נפשם מפני אלה הבאים לצוד אותם, מדוע רק הגברים יוצאים לגדות למפגש, או מדוע חשוב שבני הקבוצה ימצאו דרך בחזרה אלה לאלה.
נקודות המבט המגוונות שהסרט מחזיק והסוף שמובן רק בכתוביות המגיעות עם תומו – מציעים סרט חזק מפעים ומטלטל – אם חסרות לכם קלישאות. את הסרט הזה אתם.ן לא רוצים להחמיץ.