רק היום

בשנים האחרונות חוקר האנתרופולוג אנדרה לוי (בן גוריון) את חג המימונה, ומיקומה בתרבות במרקו ובישראל. טקסט זה מבוסס על מאמר שעתיד להתפרסם בכתב העת  Anthropological Quarterly

אחד המאפיינים הבולטים של המימונה בישראל הוא הדרישה במפגיע להסבירה.  על-פי רוב, הדרישה הזו מושמעת "מלמטה" (מה זה החג הזה? מה המקור שלו?) ולעיתים גם מצד האליטה (עיתונות, טלוויזיה ואף ברשתות החברתיות). מבלי להרחיב בעניין, אני רוצה לקבוע שבקשה זו להסבר היא, בין השאר, מרכיב במנגנון הפריפריאליזאציה של החג, שכן היא מעמידה אותו כלא-מובן, כדורש הסבר (תרבותי). 

בחלקה, ההצדקה לבקשה להסבר מקורה של המימונה נקשרת לעובדה שחג זה, שלא כמו הפסח, למשל, נעדר טקסט, לא כל שכן טקסט קנוני.  מבלי להיכנס להשלכות הדרישה למקור טקסטואלי ככלי ללגיטימציה, אציין רק כי למרות השאלות לגבי מקור החג ופירושו, ולמרות שהמימונה בולטת ואף פופולארית בישראל, אין בנמצא ניתוח אנתרופולוגי מקיף שלה. כל שניתן למצוא הוא התייחסויות אגביות, על פי רוב כחלק מהסבר הסוגייה של "הבעיה האתנית בישראל". במובן זה, המימונה ממוסגרת בתוך יחסים. היא איננה לעצמה. היא נמצאת שם כדי להגיד דבר מה על עניין שמחוצה-לה.

התייחסות משמעותית אחת למימונה היא של מורי ורבי, הרווי גולדברג (העברית), שמעיר מספר הערות על המימונה בכרך הפותח של  גליון מיוחד של כתב העת  Ethnic Groupsעל ישראל (1977). הוא מציין שם במפורש שההתייחסות שלו איננה מעמיקה, או שיטתית.  גם לדון הנדלמן (העברית) יש הערת שוליים נרחבת על המימונה בספרו האחרון על המדינה הישראלית (Nationalism and the Israeli State: Bureaucratic Logic In Public Events).

השקט האנתרופולוגי מפתיע במיוחד לאור העובדה שאנתרופולוגים מחשיבים עצמם כמתווכי תרבות. לטענתי, כמו הבקשה להסבר פשרה של המימונה, השקט האנתרופולוגי אף-הוא חלק ממנגנון הפריפריאליזאציה של החג.  שקט זה בולט מאוד בניתוח המרתק של הנדלמן וכ"ץ את רצף החגים שבין הפסח ליום העצמאות. בניתוח הם מציינים את סדרת החגים והמועדים של הפסח, יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. חג המימונה, שממוקם ברצף זה מייד לאחר הפסח, נפקד מהניתוח, ולא בכדי. המימונה מהווה אירוע אנטינומי, שעומד בניגוד מוחלט לשאר החגים הממשמעים של המדינה הישראלית. הוא שונה מהם בכל מובן אפשרי: הוא חוגג את הגלות, הוא משלב בתוכו מוסלמים באופן אימננטי, והוא אף צמחוני (למעט הנוהג להניח דג נא על מצע קמח).

והנה, במקום שהעובדה שהחג פורע את הסדר עליו מדברים הנדלמן וכ"ץ תעודד אנתרופולוגים לחשוב על המימונה כקרש קפיצה לחקר ביקורתי של החברה הישראלית, הם מתעלמים ממנו. מגדיל לעשות הנדלמן כאשר בספר האחרון שלו (שצויין לעיל) הוא מדבר על המימונה (מבלי לחקור אותה) כאירוע שנכנע באופן אבסולוטי להגיון הסדר של המדינה הישראלית. הוא לא מצליח להבחין ברכיבים האנטינומיים שלו. אפשר שגם אי-הנחת בציבור הישראלי מן החג הזה (מזמין אתכם להיחשף בחיפוש גוגל פשוט לגל העצום של לעג ובוז לחג מצד אלו שאינם חוגגים אותו) היא שמעודדת ביטויים של פריפריאליזאציה של החג.

עוד בנושא:
אנתרופולוגיה לשבת ולמימונה – אנדרה לוי על המימונה כמנגנון לשימור המרוקאים בישראל בשוליים

אנדרה לוי על המימונה – חלק א' – מוסמלים ויהודים חוגגים במרוקו – https://www.facebook.com/IsrAnthro/posts/472960362832546

על המימונה – חלק ב' – אנדרה לוי על ההשפעה על המסורת בין דתות, קבוצות ופוליטיקה:
https://www.facebook.com/IsrAnthro/posts/473249562803626

עומאר באום על "בין המימונה לשואה במרוקו" (בתרגמו של יוסי לוס) בהעוקץ –