מאמרי אורח

ענת רוזנטל, אנתרופולוגית רפואית מאוניברסיטת בן גוריון, מזכירה לנו ששאלת הטריאז' – כלומר הפרוטוקול על פיו קובעים את קדימות החולים והמחלות ובמי לטפל – חשובה לא רק משום שהיא מעמתת אותנו עם שאלות פרקטיות של סדרי עדיפויות בכל מדינה, אלא גם משום שהיא מאתגרת אותנו בהסתכלות רחבה וגלובלית מעבר למצוקה היומיומית שלנו, מעבר לעולם המערבי, אל עבר מיליוני האנשים המתמודדים כבר עשרות שנים עם מערכות בריאות כושלות, עוני ושוליות במערך הכוחות הגלובלי, אשר ממתינים בבתי חולים ללא חשמל לראות מה יוליד יום:

בשבועות האחרונים אנחנו עדים להתפשטותו הגלובלית של נגיף חדש אשר הציב את אוכלוסיית העולם בפני אתגרים בלתי ידועים. רבים מאתנו התעוררו למציאות בה הזכויות שתפסנו כבלתי מעורערות (מחופש תנועה ועד ביטחון כלכלי) מאותגרות באופן חסר תקדים. התפרצות נגיף הקורונה מעמתת את מדינות העולם העשיר ("העולם הראשון", "המפותח", "הצפון הגלובלי", או איך שנבחר לקרוא לו היום) עם לקחים חדשים על כוח, כסף והתמודדות עם חוסר אונים. אולם בניגוד לחלקו העשיר של העולם, רוב אוכלוסיית העולם חווה וחוותה את הלקחים האלה על גופה כל יום, גם בעידן הטרום קורונה.

חוסר הוודאות, הפחד מהעדר תרופה או טיפול ותחושת חוסר האונים מול אי היכולת להגן על בריאותינו ובריאותם של היקרים לנו אותם חווים מרבית אזרחי העולם העשיר לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, אינן מצוקות חדשות עבור רוב אוכלוסיית העולם. במקומות בהם מחלות שלשול הן גורם התמותה הראשון בילדים, ומלריה (מחלה הניתנת למניעה ולטיפול) מגיעה לשיעורי תחלואה של עשרות אחוזים בשנה בכל קבוצות הגיל, חוסר האונים הנגרם על ידי נגיף הקורונה אינו מהווה מציאות חדשה אלא אתגר הנוסף לאלו הקיימים.

עובדה ידועה בקרב חוקרי בריאות הציבור והיסטוריונים של הרפואה היא ש"האחרונים תמיד בסוף". העניים, קבוצות השוליים והמיעוטים הפוליטיים תמיד ישלמו מחיר גבוה יותר בשעת משבר בריאותי. גם במשבר הזה, ובניגוד לעמדה הרווחת שכולנו פגיעים באותה מידה, העניים ואוכלוסיות השוליים ישלמו מחיר גבוה יותר. אמירה זו נכונה גם במדינות עשירות ובמערכות בריאות מרובות משאבים. זהו לקח שאנחנו מכירים מאז ימי המוות השחור ועד מגפות האיידס והאבולה. יתרה מכך, מערכות בריאות חלשות, בהן ההוצאה לבריאות לנפש לשנה נמדדת בעשרות דולרים (מול המאות והאלפים של מדינות עשירות) אינן יכולות לעמוד באתגרים שמציבות מגיפות. במדינות רבות ברחבי העולם עומדים לחוות את הלקח הזה שוב, משום שנגיף הקורונה הינו רק האחרון בשורה של התמודדויות עם מחלות מדבקות.

רבות נכתב בשני העשורים האחרונים על אי השוויון במערכת הגלובלית, ועל שוליותן של מדינות מתפתחות הנאנקות תחת חובות בינלאומיים ושיעורי עוני גבוהים. ברבות ממדינות אלה הוכרזו בשבוע האחרונים צעדי סגר ובידוד שהותירו מיליארדי אנשים מנותקים ממים זורמים, שירותי בריאות וגישה למזון; בהודו ניתנה התראה של ארבע שעות לפני הכרזת סגר לאומי, נשיא הפיליפינים הורה למשטרה לירות אש חיה במפירי סגר בשכונות העוני של מאנילה, ובעיר דאקה בבנגלדש, מהערים הצפופות בעולם שבה חיים מעל 20 מיליון בני אדם, נדרשו התושבים לשמור על "ריחוק חברתי" בעוד הם חולקים גישה לברזי מים המשותפים לשכונות שלמות. צעדים אלו מהווים פגיעה נוספת באוכלוסיות חלשות ממילא אשר אינן יכולות לעמוד בנטל האילוצים החדשים, וישלמו מחיר גבוה על ההתמודדות הבלתי שוויונית עם נגיף הקורונה. אולם אותם תנאים מקדימים של עוני, העדר גישה למשאבים והדרה של אוכלוסיות עניות, אינם ייחודיים לנגיף הקורונה ומהווים תנאי הבסיס להתפתחותה של תחלואה (או מה שמכנים בתיאוריה של בריאות הציבור "הקובעים החברתיים של תחלואה").  עידן הקורונה לימד אותנו כי מחלות קודמות ומחלות רקע הן שיקבעו, במידה רבה, את גורלו של החולה ואת סיכויי ההחלמה שלו.

חולשתן הכרונית של מדינות עניות, מדגישה את אי השוויון הגלובלי המתקיים מעל ומעבר להתפרצות וירוס הקורונה. חולשה זו מהווה תופעת לוואי לא רק של הסדר הפוליטי העולמי, אלא גם של האופן בו הקהילה הגלובלית בוחרת להתמודד עמו – בצעדי חירום ללא שינוי מבני משמעותי;  בשניים באפריל – כמעט חודש לאחר הכרזת ארגון הבריאות העולמי על פנדמיה – אישר חבר המנהלים של הבנק העולמי את חבילת הסיוע הראשונה בסך 1.9 מיליארד דולר שתכלול סיוע לעשרים וחמש מדינות מתפתחות, כחלק ממהלך שיכלול סיוע מתמשך בסך 160 מיליארד דולר במשך חמישה-עשר חודשים. אבל חבילת הסיוע הזו הינה פתרון חד פעמי למצוקה מתמשכת, והיא תוקדש ברובה לבנייה של מערכי טיפול בקורונה ושיקום מערכות שיפגעו מהמגפה ולא לשינוי מערכתי של שירותי הבריאות והרווחה. סיוע דומה הוגש למדינות מערב אפריקה שחוו את התפרצות האבולה לפני חמש שנים. סיוע החירום בתקופת האבולה הציל אלפי חיים, אך לא השכיל לבנות מערכות בריאות ורווחה יציבות אשר יגנו על תושבי האזור בשגרה ובמצב החירום הבא. על אף חשיבותו הבלתי מעורערת של הסיוע, הקהילה הבינלאומית והמדעית מחויבת לשאול מדוע אנחנו נזכרים רק כאשר מאוחר מידי, ומדוע איננו לומדים מלקחי העבר ובונים מערכות בריאות איתנות שיאפשרו בנוסף לגישה לשירותי בריאות בעת חירום, גם צדק חברתי ויציבות לאורך זמן.

השאלות העולות מתוך ההתמודדות עם המשבר העכשווי אינן חדשות, והן גם אינן תיאורטיות. ביום שישי השלושה באפריל דיווח משרד הבריאות של מלאווי על שלושת חולי הקורונה הראשונים במדינה שאותרו בעיר הבירה לילונגווה. ערב קודם שוחחתי עם עמית שעובד בבית חולים מחוזי במדינה בו עדיין המתינו להגעתן של ערכות בדיקה. ההתארגנות לקליטת חולי קורונה בבית החולים כללה הדרכה של הצוות ופיזור עמדות שטיפת ידיים (ללא סבונים, בהעדר תקציב). במדינה בה יש 25 מיטות טיפול נמרץ ל- 18 מיליון תושבים, לא העזתי לשאול על מספר מכונות ההנשמה בבית החולים המחוזי, לא רק משום שאספקת החשמל לבית החולים אינה סדירה, אלא משום שאני יודעת מה התשובה – אפס מכונות הנשמה. אספקת החשמל הלקויה בבית החולים ומצבה הירוד של מערכת הבריאות במלאווי קדמו למשבר הקורונה, והניסיון מלמד שימשיכו גם אחריו. זו אינה בחירה של אזרחי מלאווי (בניגוד לבחירה האמריקאית במערכת בריאות פרטית המותירה מיליוני אמריקאים ללא כיסוי), אלא תוצר של היסטוריה קולוניאלית, עשורים של התמודדות עם מגפת האיידס, ושוליות גלובלית מתמשכת.

שאלת הטריאז', כלומר הפרוטוקול על פיו קובעים את קדימות החולים והמחלות ובמי לטפל, מעסיקה אנשי בריאות ואתיקה בימים אלו. שאלת הטריאז' חשובה לא רק משום שהיא מעמתת אותנו עם שאלות פרקטיות של סדרי עדיפויות בכל מדינה, אלא גם משום שהיא מאתגרת אותנו בהסתכלות רחבה וגלובלית מעבר למצוקה היומיומית שלנו. בעוד עיני העולם נשואות לניו יורק ולצפון איטליה, ומלוות בכאב את הטרגדיה האנושית המתרחשת בהן, מיליוני אנשים המתמודדים כבר עשרות שנים עם מערכות בריאות כושלות, עוני ושוליות במערך הכוחות הגלובלי, ממתינים בבתי חולים ללא חשמל לראות מה יוליד יום. הם יודעים מניסיון העבר, שגם הפעם הם יהיו לבד משום ששוב הם הודרו משאלת הטריאז' הגלובלי.

ענת רוזנטל היא אנתרופולוגית רפואית וחברת סגל במחלקה לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון. היא המתמחה בבריאות גלובלית, ותחום מחקרה העיקרי הוא מתן שירותי בריאות בסביבות דלות משאבים בעולם המתפתח. מרבית מחקריה של רוזנטל נערכו באפריקה שמדרום לסהרה ובישראל ועסקו בהשפעות החברתיות והתרבותיות של מחלת האיידס, אספקת שירותי בריאות בתנאי מיעוט משאבים, מדיניות בריאות לאומית ובינלאומית, בריאות וזכויות אדם והגירה שאינה מתועדת. עבודת הדוקטרט של רוזנטל זכתה בפרס האגודה הישראלית לאנתרופולוגיה בשנת 2011. ספרה Health on Delivery – אשר בוחן את הרחבת שירותי הטיפול באיידס במלאווי מנקודת מבט אנתרופולוגית תוך שהוא נע מחדרי הישיבות של ארגון הבריאות העולמי בג׳נבה וניו יורק אל המרפאות הניידות המתקיימות באיזור הכפרי של מלאווי באפריקה, פורסם ב-2017

תמונה ראשית – Image by fernando zhiminaicela from Pixabay