פרסומים חדשים

לרגל יציאת ספרה של ד"ר עמלי שחף (מכון סאלד) המבוסס על עבודת הדוקטורט, אנחנו את פתח הדבר שכתבה. הספר פורסם במסגרת סדרת הישראלים של הוצאת למדא-האוניברסיטה הפתוחה ועוסק בילדים הראשונים של המתנחלים ביישוב היהודי בחברון, שהגיעו לעיר לאחר מלחמת ששת הימים.

ערב ליל הסדר תשכ"ח, 1968. פזורת ילדים כמעט אקראית מיישובים שונים ברחבי הארץ מגיעה עם הוריהם לחברון ובּ̣ן-לילה הופכת לקבוצה. על טנדר סוסיתא ישן נתלה לראשונה בתולדות האומה שלט גדול: "מתנחלי חברון", וכך יצאו הילדים לדרך חיים ששינתה את מסלול חייהם ואת פני החברה הישראלית.

ספר זה חוזר לניצני ההתנחלות בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים ועוסק בתולדות היישוב היהודי החדש בחברון מנקודת מבטם של ילדי דור המייסדים. המחקר מבוסס על סיפורי חייהם של 21 בנות ובנים שהגיעו לחברון עם משפחותיהם כשנה לאחר תום המלחמה ממניעים אידאולוגיים ודתיים וחיו בשנים 1968–1971 בבית הממשל הצבאי בעיר בחסותו ובפיקוחו של הממסד הישראלי עד שעברו לקריית ארבע ביוני 1971. הגעתם הייתה אירוע היסטורי מכונן, והמחקר מעמיק בו מזווית שטרם נחקרה – נקודת מבטם של הילדים.

כמעט שנה חלפה ממלחמת ששת הימים, וישראל הייתה שרויה באופוריית הניצחון. שאלת גבולות המדינה, ובייחוד סוגיית המחויבות לארץ ישראל השלמה, עמדה במוקד סדר היום הפוליטי והציבורי. הציונות הדתית, בהשראת מנהיגה הרוחני הרב צבי יהודה קוק, הופיעה מחדש בזירה הפוליטית כגורם ימני לאומי שראה ביישובם מחדש של יהודים ביהודה ושומרון מחויבות אידאולוגית. ואכן, בחורף 1968 התגבשה קבוצת משפחות שביקשה לחדש את היישוב היהודי בחברון. מאמצי הקבוצה לשכור או לקנות בתים בחברון נכשלו, ובערב ליל הסדר החליטו המשפחות לשכור את מלון 'פארק' המקומי. שבועות אחדים לאחר מכן החליטה ממשלת ישראל להקים שכונה עירונית יהודית על גבעה ממזרח לעיר וקבעה שעד להקמת השכונה יתגוררו המתנחלים במתחם בניין הממשל הצבאי של חברון.

שלושה נושאים רחבים שלובים בחיבור זה: ילדות, זהות ומקום, והם מתכנסים לתובנות בסוגיות של ילדות במרחב רדיקלי, זהות קבוצתית מקומית, היקשרות למקום ופדגוגיות של מקום ומקומיות. בספר אני מבקשת לבחון איך השפיעו המקום, הקהילה והתרבות של מתנחלי חברון על זהותם הקולקטיבית של הילדים. עוד עולות השאלות כיצד ילדות במרחב רדיקלי מַבנה זהות קולקטיבית דורית-מקומית, כיצד מובנות ומתהוות בילדות תחושת מקום והיקשרות למקום במרחב רדיקלי ומהן הפדגוגיות שבאמצעותן מוטמעים מקום ומקומיות בילדות.

פנים רבות לחברון

חברון פנים רבות לה, נרטיבים אינספור צומחים ממנה ומאירים צדדים שונים של סיפורה, אנשיה ומקומותיה. רבות התלבטתי איך להציג את העיר. כל בחירה במקור מידע כזה או אחר היא מורכבת, טעונה ובעלת משמעת, ומכאן הקושי. לבסוף החלטתי שארחיב עליה מנקודות המבט השונות בגוף החיבור עצמו, בהתאם לעניין.

חברון נמצאת 36 ק"מ דרומית לירושלים, בגובה של כ-927 מטר מעל פני הים, במרכז אזור הר חברון שהוא חלק מהרי יהודה וצומת דרכים אסטרטגי באזור. חברון היא מן הערים הקדומות בארץ ישראל, ואחת מארבע הערים הקדושות ליהודים. מרכז העיר העתיקה סובב סביב מערת המכפלה, שעל פי המסורת היהודית נקברו בה אבות האומה ואימהותיה, ועל כן העיר מכונה "עיר האבות". בערבית היא נקראת "אל-ח'ליל" (الخليل), על פי כינויו של אברהם במסורת המוסלמית. מערת המכפלה מכונה בערבית "אלחרם אלאבראהימי ", ויש בה אתר תפילה למוסלמים.

יש ראיות כי היישוב היהודי בעיר התקיים כמעט ברציפות מתקופת המקרא ועד ימינו. תחילה היא הייתה מקום מושבם של אברהם, יצחק ויעקב, בהמשך עיר כנענית לפני תקופת ההתנחלות ובירתה של ממלכת דוד עד שעלה לירושלים וכבש אותה. לאחר חורבן בית ראשון השתלטו האדומים על העיר, ולאחר מכן כבשו אותה הרומאים והעלו אותה באש. במאה ה-7 נכבשה חברון בידי הערבים, ובשנת 1100 בידי הצלבנים. אז גורשו ממנה היהודים, ורק במאה ה-13 הורשו לשוב. באמצע המאה ה-16, לאחר הכיבוש הטורקי, גדל היישוב היהודי בחברון (ענר 1980).

בסוף המאה ה-19 מנתה הקהילה היהודית בחברון כ-1,500 איש, אך בתקופת מלחמת העולם הראשונה היא הצטמצמה לכ-400 נפש. בשנת 1929 נרצחו 67 יהודים במאורעות תרפ"ט, ולאחר מכן נטשו את העיר בני הקהילה האחרונים (אבישר 1970). בשנת 1931 נעשה ניסיון לחדש את הקהילה, אולם הוא לא עלה יפה. בשנת 1948, בתום המנדט הבריטי, עברה חברון לשליטתה של ירדן. במהלך מלחמת ששת הימים ביוני 1967 כבש צה"ל את העיר, שנכנעה ללא קרב, מידי הירדנים. ב=11 באפריל 1968 הגיעו לחברון ראשוני המתנחלים, הורים וילדים, מושאיו של מחקר זה.

כינויים ותארים רבים יש לחברון: עיר קדומה, עיר קודש, עיר האבות, עיר מקראית, עיר הררית, עיר מוסלמית, עיר מקוטבת. הילדים שמעו עליה מפי הוריהם לראשונה כעל עיר הקודש, עיר האבות, אך המציאות היום-יומית הפגישה אותם בן-רגע עם עיר מקוטבת בכל רמ"ח איבריה: בין מערה עמוקה למצודה נישאת, בין דוחק הבזאר למרחבי הטרסות, בין שרידי עיר עתיקה לסמטאות עיר מזרחית ולבניית עיר העתיד, מקברי אבות ועד חזון הגאולה.

גורביץ' וארן ציינו ש"מקום לעולם אינו ניטרלי, הוא ספוג וטעון בהיסטוריה ובפוליטיקה, בסיפורי חיים. המקום הישראלי הוא כזה על אחת כמה וכמה […] ישראל היא מקום מריבה מתחילתה, מקום אידאולוגי, פדגוגי, הקשור להיסטוריה של מעשה כיבוש והתיישבות, ושל 'כתיבת', 'הכתבת' ו'שכתוב' המקום" (גורביץ' וארן 1991: 14). כזה הוא סיפורה המורכב והבלתי פתור של חברון – עיר קוטבית ומסוכסכת, ספוגת היסטוריה מסיפורי האבות על פי היהדות ומסיפורי הנביאים על פי האסלאם ועד ימינו אנו. עיר מפוצלת, שבו-בזמן ממשיכה להתקיים בה שגרת יום-יום של מקום חפץ חיים אך כה טעון, שתושביה באשר הם מנסים שתתקיים בה שגרה לצד רעיון קיומי, שבו העבר נוכח ועתידו לפניו. דיכוטומיה זו יוצרת מתח לא פתור ומערכת יחסים טעונה, נפיצה ומסובכת בין העיר ובין אנשיה.

שבילי ילדוּת  בחברון

האתנוגרפיה של  ילדי הדור הראשון שבגרו מורכבת מכפל שכבות: השכבה הראשונה מביאה את סיפורם ונותנת מקום לזיכרונותיהם שלא סופרו עד כה. השכבה השנייה עוטפת את סיפורם במבט אנתרופולוגי וסוציולוגי דרך תיאור וניתוח של חיי היום-יום במקום. המרחב החברוני – הפיזי, החברתי, התרבותי והסימבולי – שבו התקיימה שגרת יומם של הילדים משתרע על ציר דרך בין מצודת משטרה בריטית, ששימשה בית זמני, למערה קדושה. ציר הזמן חוזר לימי האבות ולקהילות חברון לדורותיה, וגם לימי המנדט הבריטי בפלשתינה.

שבילי הילדות של משתתפי המחקר נמתחו על פני רדיוס של כשלושה קילומטרים שחיבר בין שלושה אגני מרחב. המרחב הראשון הוא המרחב הסגור, מרחב הכוח והשליטה ומקום המגורים – בית הממשל הצבאי. המרחב השני הוא המרחב הפתוח, מרחב של נוף מעובד ופראי הכולל את המקומות שהילדים טיילו והסתובבו בהם. המרחב השלישי הוא המרחב המקודש, ובלִבו מערת המכפלה.

כפי שעולה במחקר, לחוויות הילדות של המרואיינים, לחשיפתם למקום ולצפונותיו, ליצירת ריטואליות של נִרמול ולחינוך האידאולוגי מבוסס המקום הייתה השפעה רבה על זהותם האישית, אך לא פחות מכך על גיבושם כיחידה דורית בעלת תודעה וביוגרפיה ייחודיות וזהות קולקטיבית מקומית. ילדי חברון גדלו והיו לדור קנוני (בן=זאב ולומסקי=פדר 2016) שסיפורי ילדותו מזוהים עם אירוע לאומי מכונן של ראשית ההתנחלות, וזו הייתה לימים לאתוס בקרב החברה הציונית-דתית. את סיפוריהם חילצתי מתוך ממצאי השדה, ובתוך כך אימצתי את אמירתה של עמיה ליבליך בפתח ספרה ילדי כפר עציון (2007): "לזיכרונות האישיים או הקיבוציים, ואף לספרי ההיסטוריה, אין נוסחה אחת מקובעת מקודשת של אירועי העבר. גם סיפור העבר משתנה, לעיתים אף מן הקצה אל הקצה, בהתאם למה שקורה בהווה ולנקודת המבט של המתבונן". אם כך, בעבודתי אני רואה במרואייניי סוכני זיכרון המספרים על ילדותם מתוך תמונת המציאות ההיא, כפי שהיא מצטיירת בזיכרונותיהם ומשקפת את רוח הזמן והתקופה.