מאמרי אורח

אורי אלמגור היה פרופ׳ אמריטוס במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית שמחקריו עסקו באנתרופולוגיה של אפריקה, שבטים נומדיים, תנועות מילינאריות, סטרוקטורליזם ובשנים האחרונות שלו כחוקר גם עסק באנתרופולוגיה ויזואלית של צילומים, באנתרופולוגיה של ריח וחושים, והיה בין החלוצים באנתרופולוגיה אשר עסקו בנושאים אלו.

יהיה זכרו ברוך

הנה מבחר קטעים עליו אשר הופיעו בספרה של אורית אבוהב ״קרוב אצל האחרים״ על התפתחות האנתרופולוגיה בישראל:

״אורי אלמגור למד באוניברסיטה העברית (סוציולוגיה ומדע הדתות) ופנה ללימודי תואר שלישי באנתרופולוגיה במנצ'סטר. עבודת השדה בוצעה בקרב שבטי הדסנץ' בדרום מזרח אתיופיה בשנים 1968–1970 (Almagor, 1978), שפורסמה גם כספר ב1978 ״ Pastoral partners: affinity and bond partnership among the Dassanetch of South-West Ethiopia.

״….אלמגור קשר את התעניינותו באפריקה בעניין העולמי ביבשת זו: ארצות העולם השלישי שזה מקרוב יצאו לעצמאות, מרד הסטודנטים, החזרה לטבע. לישראל היה אינטרס בולט לכונן יחסים עם מדינות אפריקה החדשות ומדיניות החוץ תלתה בהן תקוות רבות, ועל כן נמשכו צעירים ללמוד את הנושא….״.

״…אלמגור ציין כי המוטיבציה שלו לנדודים נבעה ממגע עם תרבויות אחרות שהתחילה עוד בבית הוריו. אביו, שמשפחתו הוגלתה למצרים במלחמת העולם הראשונה, אסף ספרים רבים על האימפריה הבריטית, על כיבושים ותגליות, ושלט במספר שפות. הוא עבד באחד מגופי השלטון הבריטי ומתוקף עבודתו ביקרו בביתו בריטים רבים שעבורו היו "נציגי העולם הגדול". גם אמו, ילידת אירופה, שלטה בכמה שפות. הוא אומר:

"גדלתי בבית שהייתה בו אוריינטציה של בינלאומיות". על רקע זה הוא הסביר את משיכתו לצאת ולטייל בעולם, משיכה שאותה הגשים בעבודה כמלח על אניית סוחר במשך שנתיים בקו לאפריקה. משם שלח לעיתונים פופולריים כתבות על אפריקה. מימוש הנוודות בתוככי היבשת הגיע כשחברה מסחרית הציעה לו לשמש כנציגה ולדווח על הרגלי חייהם של בני המקום לצורך מכירות: "אחרי זה החלטתי להיות אנתרופולוג. לא ממש ידעתי מהי אנתרופולוגיה, אבל רציתי לתת צביון אקדמי ליצר ההרפתקנות שלי".

מכאן המשיך באופן ברור והגיוני לדרך שהתווה מההתחלה ללימודים באוניברסיטה העברית (סוציולוגיה ומדע הדתות) ובאנגליה (לימודי דוקטורט באנתרופולוגיה). בחירת האתר לעבודת השדה באפריקה המזרחית לוותה בשיקולים של "מקום שלא הושפע על ידי הנצרות והאסלאם, חברה פגנית".

את הגעתו לחברת הדסנץ' הציג כמסע הרפתקני והרואי: "הורדתי את הלנדרובר מאילת לאתיופיה, ושם חציתי לבד את מדבריות דאנקיל". אלמגור הצהיר כי הוא ויצחק עילם, שהיו חניכי האסכולה הבריטית הגלקמנית שבעקבותיה דבקו במסורת של מחקר באפריקה, הם "הדור האחרון של הרואיות באנתרופולוגיה". ולאחריהם "פסק העניין באנתרופולוגיה של העולם השלישי".

יצחק עילם ואורי אלמגור, שניהם ילידי הארץ שמסלול הקריירה שלהם היה כמעט חופף, למדו בחוג לסוציולוגיה בתחילת שנות ה-60 ונחשפו לידע האנתרופולוגי על אפריקה, עם שובם לישראל בתחילת שנות השבעים, היו בין מניחי התשתית ללימודי אנתרופולוגיה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטה העברית…. כעמיתים למחקר באנגליה היו עילם ואלמגור ידידים קרובים מאוד, אולם כחברי סגל במחלקה בירושלים התפתח ביניהם סכסוך אישי חריף על רקע טענות לגניבת סופרים, והוא הוביל לניתוק יחסיהם והשפיע על האווירה בחוג, שחבריו נחלקו בין היריבים…״.

אלמגור מתאר את המשיכה לחקר ׳האחר׳:  

"הספרייה של אבא שלי הפגישה אותו עם מה שהיום במונחים אנתרופולוגיים הייתי מכנה 'האחר'. לאחר הצבא התקבלתי לעבוד באנייה שנסעה לחופי אפריקה, וכך למדתי להכיר את היבשת. הכרתי גנאים שהפליגו אתי באנייה, הסתובבתי ברחבי היבשת ואחרי זה החלטתי ללמוד אנתרופולוגיה". לדבריו, השיקולים בבחירת שדה המחקר לדוקטורט היו

לבחור במקום שלא השפיעו עליו הנצרות והאסלם. כשהגעתי לדסנץ' (שבט באתיופיה שעליו ערך את עבודת השדה לדוקטורט) וראיתי אותם, אמרתי לעצמו שהם כמו אנשים שיצאו מהמאה ה-19. בעבודת השדה צילמתי בלי מד-אור אלף שקופיות ואלפיים תמונות שחור לבן […]האנתרופולוגיה והצילום נולדו במאה ה-19, בערך באותו זמן. הדימויים של הפרימיטיבי הגיעו לאירופה באמצעות הצילום.

בניגוד לאפריקניסטים אחרים בדורו, לא הפסיק להתעניין באפריקה גם לאחר עבודת השדה לדוקטורט. הוא חזר וערך מחקר על חברת ההררו בבוצואנה בשנים 1975–1980.

מהתיעוד האתנוגרפי עבר אלמגור לתיעוד החזותי של סביבתו המידית, והוא מרבה היום בצילום באיזור ירושלים ובפיתוח עצמאי של תמונותיו. אלמגור מדגים אנתרופולוגיה שהדחף שלה הרפתקני וסקרני לגבי האקזוטי. הצילום והעיסוק בו מנציחים את השוני בינו לבין האחר הנחקר והמצולם….״

יהיה זכרו ברוך