אנתרופולוגיה לשבת

אלעזר בן לולו (אוניברסיטת אריאל) כותב לבחברת האדם אנתרופולוגיה לשבת על מאמרו החדש שפורסם ב Journal of Modern Jewish Studies. המאמר חוקר את הארכיון היהודי האמריקאי ושואל מה קורה כאשר נרטיבים קוויריים, שמטבעם קוראים תיגר על הממסד, מוכנסים לתוך ארכיון שתפקידו המקורי הוא לשמר נרטיב אתנו-לאומי יהודי קלאסי? 

בתמונה הראשית – American Jewish Archive (AJA)  צילום: אלעזר בן לולו

"… בראש המבנה, מעל המדפים הדחוסים ומגירות הקרטון המאורגנות בקפידה, ניצב שעון יוצא דופן: לא ספרות מציינות בו את הזמן, אלא אותיות האלף – בית. האותיות, אותן יחידות יסוד שמהן נארגים טקסטים, תפילות, מכתבים וזיכרונות, הופכות כאן למדד של זמן. נדמה כי השעון של הAJA אינו מודד רק דקות ושעות, אלא מקצב של משמעות; לא את חלוף הזמן בלבד, אלא את תנועת הכתיבה, הקריאה והפרשנות. כל אות מסמנת רגע, וכל מילה היא כבר היסטוריה בהתהוות. יש בכך אירוניה דקה: הארכיון, המבקש להקפיא את הזמן, לשמר את העבר ולייצב זיכרון, מצוי תחת שעון שמורכב מאותם סימנים עצמם שמהם עשוי החומר הארכיוני. הזמן אינו חיצוני לטקסטים, אלא טמון בהם – באותיות הדוהות, בשוליים המצהיבים, במילים שנכתבו בהקשרים שכבר חלפו אך מוסיפות לפעול בהווה. כך הופך השעון למטאפורה חיה: במקום שבו נדמה כי הזמן נעצר, הוא ממשיך לנוע דרך השפה. האותיות אינן רק נושאות משמעות; הן גם נושאות זמן. ובחלל שבין האות לרגע, בין המילה לזיכרון, מתגלה פעולתו האנתרופולוגית של הארכיון – לא כמאגר סטטי, אלא כמרחב שבו הזמן נכתב מחדש שוב ושוב…" 

כך כתבתי לעצמי ביומן השדה שלי בביקורי הראשון בארכיון היהודי האמריקאי AJA בסינסנטי, אוהיו; המוסד הגדול בעולם המוקדש לתיעוד ולמחקר של החוויה היהודית באמריקה. ישבתי בכר הדשא הניצב בכניסה לארכיון ותהיתי על הבחירה הארכיטקטונית להציב שעון אותיות בראשו של הארכיון. זה הציף בי מחשבות רבות, על זמן, על מילים, על אלו השייכים לעבר, שאותם אני זוכה לפגוש בזמן אמת, בארכיון.

אנתרופולוגים והיסטוריונים רואים בארכיון לא רק כמאגר מאובק של מסמכים מתויקים דהויים, אלא מרחב פוליטי של זיכרון, תיעוד, הנצחה וגם העלמה והדרה. הארכיון אינו משמש עד ניטרלי לעבר, אלא פועל כסוכן פעיל בעיצוב הידע של הווה, בקביעת גבולות הזיכרון הקולקטיבי ובהגדרה מחדש של הקהילה. במובן זה, עצם השאלה מה נשמר  ומי נזכר, היא שאלה של כוח, של פרשנות ושל פוליטיקה של ידע. 

המאמר החדש שלי שפורסם ב Journal of Modern Jewish Studies  מסכם את העבודות שלי ב  AJA  – החל מזו הראשונה שנערכה בשנתי האחרונה ללימודי הדוקטורט ב2018. עבודתי מסכם תובנות ונשען על מחקרים שערכתי בשנים האחרונות בארכיון. ה-AJA, שהוקם בשנת 1947 על ידי ההיסטוריון הרב ד"ר יעקב רדר מרקוס, מהווה מוקד לאיסוף, שימור וארגון של חומרים מגוונים  מכתבים, דרשות, תצלומים, יומנים ותיעוד קהילתי, המשקפים את חיי הקהילות היהודיות בצפון אמריקה. בארכיון מתבצעת מלאכת המיון, הסיווג והארגון של הממצאים המגיעים אליו ממגוון קהילות ומוסדות יהודיים בצפון אמריקה; בו מתבצע הסדר, בו מוענקת המשמעות. לפיכך, הוא משקף לא רק את ההיסטוריה עצמה, אלא גם את התנאים החברתיים והפוליטיים שבתוכם הוחלט מה ראוי להישמר ומה ייוותר מחוץ לזיכרון.

בעשוריים האחרונים החל הארכיון לכלול גם חומרים הנוגעים למפגש בין יהדות לבין זהויות מגדריות ומיניות, ובפרט לחוויותיהם של יהודים אמריקאיים להט״בים והתגובות של הקהילות היהודיות אליהם. חשיפה זו היא שהובילה אותי אל הארכיון, מתוך הבנה כי מחקר אנתרופולוגי עכשווי של השתתפות להט״בית בחיים הדתיים בני זמננו מחייב עיגון בהקשר היסטורי-חברתי רחב יותר. כבר במפגש הראשוני עם החומרים נחשפתי לעושר בלתי צפוי של יצירה ליטורגית, דרשנית-רבנית וחינוכית, אשר ביקשה לנסח שפה דתית חדשה המכירה במורכבות חייהם של יהודים להט״בים ומעניקה להם מקום בתוך המסגרת היהודית. נוכחתי כי הקריאה בחומרים אלו אינה רק פעולה אינטלקטואלית, אלא גם חוויה חושית ורגשית, כפי שמדגישה  ההיסטוריונית הצרפתיה ארלט פארג' בכתיבתה. המפגש עם מסמכים ישנים, עם עקבות של חיים ועם פרטים זעירים לכאורה, מעצב את אופני הקריאה והפרשנות ומדגיש כי הידע ההיסטורי נוצר מתוך מערכת יחסים בין החוקר לבין החומר. הארכיון, אם כן, אינו טהור מיחסי כוח, שליטה ופיקוח; הוא זירה של מפגש, של פרשנות ושל מעורבות רפלקסיבית.

בנוסף, ובהשראת סטולר ניתן לראות בארכיון לא רק אתר של שימור אלא מרחב אפיסטמי שבו זהויות (ובמקרה זה זהות יהודית-קווירית)  מתורגמות, מסווגות ומנוהלות. עצם הכללתם של חומרים להט״ביים בתוך ארכיון יהודי היא מעבר לפרקטיקה של שיקוף של פלורליזם קיים, אלא רגע של משא ומתן מחודש על משמעותה של היהדות עצמה וגבולותיה הסימבוליים של המסור. דרך בחינת האופן שבו החומרים מתוארים, ממוסגרים ומונגשים, נחשפים גם המתחים, הדילמות והאפשרויות הגלומות בשילוב בין זיכרון קהילתי לבין זהויות מודרות.

העבודה האתנוגרפית שלי בארכיון היתה מפגש חי, טעון ורפלקסיבי ביני – האתנוגרף החוקר – ובין האינפורמנטים הטקסטואליים שלי – אותם טקסטים גדושים זיכרונות וחוויות חלוציות. במסגרת ביקוריי בסינסנטי נחשפתי לשדה עשיר של היסטוריה יהודית קווירית, אשר התגלה  כמקור ידע וכמרחב של תיקון עוול היסטורי-קווירי. הארכיון התברר עבורי כזירה אנתרופולוגית לכל דבר: מקום שבו זהויות, נרטיבים ופרקטיקות חברתיות נבנות, מתווכות ומעוצבות מחדש. השהות בו, שכללה עיון ממושך בתיקיות, מסמכים, דרשות, תפילות ועדויות, אפשרה לי לעקוב אחר תגובותיהן של קהילות יהודיות רפורמיות למשבר ה-HIV/AIDS בשנות ה-80, וכן אחר יוזמות דתיות-קהילתיות שנאבקו בהומופוביה וקידמו הכלה של להט״ב במסגרת החיים היהודיים. חומרים אלו אינם רק עדויות היסטוריות; הם מבטאים אקטיביזם דתי-קווירי, שבו פרשנות טקסטואלית, יצירת שפה ליטורגית חדשה וסיפורי חיים משתלבים לכדי פעולה פוליטית ותרבותית.

עם זאת, העבודה הארכיונית עוררה גם שאלות מתודולוגיות עמוקות. בניגוד לשדה האתנוגרפי הקלאסי, שבו ניתן לקיים דיאלוג עם בני שיח, הארכיון מציב את החוקר מול "קולות דוממים", טקסטים שנותרו ללא אפשרות להבהרה או תגובה. מצב זה מחייב פרשנות זהירה, הצלבה בין מקורות, ורגישות להקשרים החברתיים, הפוליטיים והדתיים שבתוכם נוצרו המסמכים. במובן זה, הארכיון אינו פחות "שדה" מהרחוב או בית הכנסת; הוא מרחב שבו משמעות נוצרת מתוך מפגש בין עבר להווה.

כמו כן, המפגש עם החומרים הארכיוניים היה גם מפגש עם עצמי. כיהודי-ישראלי והומו, מצאתי את זהותי נשזרת בקריאה, בפרשנות ובבחירות המחקריות שלי. תהיתי לא פעם על המפגש בין להט"ביות ויהדות ובין ישראליות לאמריקאיות, כאשר נחשפתי לא רק להיסטוריה של הקהילות (זו היהודית וזו הלהט"בית), אלא גם לאופן בו נרקמו מערכות יחסים טרנס לאומיות, למשל בין פעילים יהודים אמריקאים וארגונים להט"בים בישראל, שנבנו סביב סולידריות קווירית ולא רק סביב שייכות דתית. בכך הוא ערער על תפיסות הגמוניות רווחות של ארכיון יהודי כמרחב לאומי-אתני בלבד, והציע הבנה מורכבת יותר של שייכות וזהות. כמו כן, העבודה הארכיונית גם הדגישה את ממד הכוח הטמון בארכיון: מה נשמר ומה נשכח, אילו קולות מיוצגים ואילו מודרים.  רפלקסיביות זו אינה רק וידוי אישי, אלא חלק בלתי נפרד מהעשייה האנתרופולוגית, המדגישה כי הידע הארכיוני נוצר תמיד מתוך יחסי גומלין בין חוקר לחומר.

בסופו של דבר, הארכיון מתגלה בעיניי כמרחב כפול: מצד אחד, הוא משמר זיכרון של כאב, הדרה ומאבק; מצד שני, הוא אתר של יצירה, התנגדות וגאווה. דרך החומרים הארכיוניים ניתן לראות כיצד יהודים להט״בים עיצבו לעצמם מקום בתוך ההיסטוריה היהודית, וכיצד עצם הכללתם בארכיון מרחיבה את גבולותיה של "הזהות היהודית". עבורי, העבודה בארכיון היתה אפוא תהליך של גילוי  לא רק של העבר, אלא גם של האופן שבו ידע, זהות וזיכרון נוצרים ונכתבים מחדש בהווה. אני מציע כי עבודתו של האתנוגרף בארכיב עשויה להתמקם בתוך שדה רחב יותר של פוליטיקה של זיכרון, וכן להוביל אל התיאור האתנוגרפי של המפגש עצמו – מפגש שבו הארכיון מתגלה לא רק כמקום של עבר, אלא כמרחב חי של יצירה, פרשנות ועיצוב זהות.

המאמר המלא.

עוד בנושא: