אנתרופולוגיה לשבת

כיצד נחווה הבידוד החברתי של הקורונה בעיני נשים החיות בעוני? מהי מערכת היחסים בין אנשים בעוני למדינה והאם ניתן לבצע מחקר חברתי בשיתוף פעולה בין חוקרות לפעילות חברתיות? מאמרם של דנה קפלן, גל לוי, ריקי כהן-בנלולו ואביגייל ביטון, שפורסם בכתב העת Journal of Poverty andSocial Justice, הוא תוצר של שיתוף פעולה אקדמי-אקטיביסטי. בעזרת ניתוח של יומנים אישיים של נשים בעוני בזמן משבר הקורונה, הכותבות מראות את קשיי ההתמודדות היומיומית של נשים אלו מול סוכני המדינה ומשבר האמון שנוצר ביניהם. המאמר זכה בפרס השני בתחרות המאמר המצטיין של האגודה הסוציולוגית הישראלית

השאלה ״איך לחקור עוני?״ היא לא רק שאלה מתודולוגית אלא גם, ואולי בעיקר, שאלה פוליטית. אף כי ההכרה בצורך להשמיע את קולם של א/נשים החיים וחיות בעוני רווחת כיום במדעי החברה, הדרך בה יש ונכון לעשות זאת עדיין לא סלולה, ומעוררת שאלות אפיסטמולוגיות ומתודולוגיות קריטיות.

המחקר שלנו, העוסק בעולמן של נשים (בעיקר) בעוני תחת משבר הקורונה, מבקש להתמודד באופן ישיר עם שאלות אלה. מקור השראה מרכזי עבורנו הוא רות ליסטר וספרה ״עוני״. בספר, שהתפרסם במהדורה מעודכנת בעיצומו של משבר הקורונה, טוענת ליסטר שלא ניתן להבין את החיים בעוני מבלי לבחון את קשת היחסים החברתיים שמארגנת ומעצבת אותם; החל באופן שבו מודדים עוני, דרך ייצוגים ושיחים אודות עניים; ועד אינטראקציות חברתיות יומיומיות (מול שירותי הרווחה, בחוג המשפחה). רק כך, טוענת ליסטר, יעלה בידינו להבין את ההשלכות של מצב העוני על השנאה המופגנת כלפי עניות ועניים ועל דה ההומניזציה המחרידה שלהם/ן. מכאן, כך ליסטר, ברורה מאליה החשיבות האתית והמהותית של גישה מחקרית השתתפותית.

האתגר המתודולוגי, לצד אתגרים נוספים, ובראשם ההכרח להתנער מהנטייה לראות בנשים וגברים החיים בעוני אובייקטים פסיביים של מדידה והתערבות ותו לא – אלא גם סוכנים חברתיים בעלי ידע רב ערך –הוביל אותנו להקים את קבוצת המחקר. מאמר זה הוא אחד מפירות עבודתנו המשותפת (למאמרים נוספים שפורסמו מתוך הפרוייקט ראו כאן וכאן). 

מגיפת הקורונה עודדה חוקרות גם במקומות אחרים לחשוב מחדש על הדרך שבה יש לחקור את החיים בעוני ובמחסור. ליסה מקנזי יזמה פרויקט דומה באנגליה והובילה למעשה לכינונו של קולקטיב של אנשי מעמד הפועלים שהיו שותפים לתיעוד, לכתיבה ולפרסום של ספר שכותרתו The Lockdown Diaries. בהקדמה לספר כותבת מקנזי: "ניהול יומן הוא מעשה כה אמיץ. כשהכותבות חושבות על המציאות הסובבת אותן ומעלות על הכתב את המחשבות והפעולות שלהן, הן מציעות אמיתות שאחרים לא רוצים לשמוע."

הנשים והגברים שהתנדבו להשתתף במחקר שלנו ולשתף אותנו ואתכם הקוראים במחשבותיהם ובפחדיהם, בחרו לחשוף אותנו ליומיום שלהם הפכו את המאבקים שלהן ללא אילמים, למרות סירובה העיקש של  המדינה להקשיב להם. כוחו של היומן האישי כדרך לאיסוף ידע על החיים בעוני ניכר בנכונות של משתתפות המחקר שלנו להתמיד בכתיבתו על אף הקשיים האובייקטיביים בפניהם הן ניצבות. לספר את סיפורן בעצמן, על התסכול הקטיעות והכאב השלובים בו, זו עוד דרך לפעול במציאות כסוכנות חברתיות. במובן זה פרויקט המחקר שלנו משיב למשתתפות את היכולת לייצג את עצמן (representational agency), יכולת שגם היא נגזלת מהן, בדיוק כפי שכבוד, או היכולת לנהל את חייהן כראות עיניהן, נגזלים מהן שוב ושוב. מנקודת מבטן אפשר ללמוד כיצד, כפי שטוענת רות ליסטר, העוני הוא תהליך חברתי המיוצר מחדש כל הזמן, והוא אינו סך כל המדדים המגדירים עוני, או מיהו עני.

היומן עוצב במיוחד על מנת לאפשר למתנדבות לתעד את חיי היומיום שלהן בצורה זמינה וישירה. בו הן מספרות את הקורה להן ואת המחשבות המטרידות אותן מבלי להיות תלויות במפגש חד- או רב-פעמי עם החוקרת. מלבד זה, על מנת להעמיק את ההיכרות עם הנחקרות קיימנו ראיונות וכן עמדנו איתן בקשר מתמשך לאורך תקופת המחקר. מהיומנים והראיונות למדנו על ההתמודדות היומיומית עם הפקרתן על ידי מוסדות המדינה בתקופת הסגרים והבידוד החברתי, אך גם על החשש מעינה המפקחת של המדינה. כך, נשים וגברים החיים בעוני נאלצו, גם בתקופת משבר הקורונה, לפשוט יד מול המדינה על מנת לזכות בתמיכה שמגיעה להם בדין. בה בעת, חוסר האמון והחשש מידה הרודפת של המדינה הביאה את חלקן להמנע לחלוטין מעזרת המדינה ולפנות לרשתות תמיכה חלופיות. היומנים לא רק מספרים את הסיפור המורכב הזה, אלא הם גם משקפים את היותו של מעשה התיעוד העצמי ביטוי לסירוב לוותר על הערך שלהן כאזרחיות ואזרחים.  

במאמר קודם שעסק בשאלה כיצד "עושים" משפחה בתנאים של סגר ובידוד, הצבענו על האופנים בהם המשתתפות והמשתתפים במחקר פועלות על מנת להמשיך לקיים את המשפחתיות. ביומנים שלהן נוכחות זו לצד זו מודעות חברתית לפוליטיקה של העוני ורגשות שליליים, הנובעים מהמאבק היומיומי במציאות של אי-שוויון. תחושות אלה לא הובילו את המתעדות לשיתוק ולחוסר מעש, אלא למצב אותו הגדרנו כמצב של "נואשות פעילה" (agentic hopelessness). במאמר שזכה בפרס של האגודה הסוציולוגית, עמדנו על ההתמודדות היומיומית הזו מול סוכני המדינה המכחישים, כאמור, את הזכות והיכולת לייצוג העצמי של החיות והחיים בעוני.

האתגר שניצב לפתחנו, עם זאת, הוא כיצד להביא את הנתונים הללו ולייצר ידע אקדמי שאינו רק מתוּוך על ידי החוקרת, הנמנית לרוב עם מעמד הביניים ושנסיון החיים שלה שונה בתכלית מזה של הא/נשים שאת עולמן היא מתארת. על מנת להתמודד עם אתגר זה, צוות המחקר כולל נשות אקדמיה ונשים אקטיביסטיות החיות בעוני החוקרות יחד בשותפות מלאה. ההיכרות בין חברות הצוות החלה כאשר ריקי ואביגיל השתתפו כמרואיינות במחקרים קודמים בנושאי עוני ודיור ציבורי. בהמשך ריקי וגל שיתפו פעולה במחקר על נשים במאבק הדיור הציבורי. היה זה אך נכון שריקי ואביגייל תהיינה לשותפות במחקר שנועד לעמוד על החיים בעוני בתנאים של סגר ובידוד חברתי. כפי שעולה מדבריהן של אביגייל וריקי לעיל, השותפות השווה במחקר היא הכרחית גם מנקודת מבטן כפעילוֹת חברתיות.

המעורבות במחקר נובעת באופן ישיר מהרצון שלנו, ריקי ואביגייל, לקדם את המאבק בעוני ובהדרה שהם מציאות חיינו. השיחה הראשונה שלנו כצוות מחקר התמקדה בפער העצום בין הדאגה התקשורתית הניכרת לגורלו של מעמד הביניים, שהוצג שוב ושוב כנפגע העיקרי מהמגפה, לבין ההתעלמות הגורפת ממי שלעולם לא זוכים לחיים מוגנים ונתפסים כמי שמורגלים במצבי משבר. במקום, הבנו שחשוב לחקור את השלכות הקורונה דווקא בקרב מי שכבר חיים בעוני, ושוב נשארים שקופים. כמי שחיות בעוני ונאבקות יחד עם דומות לנו, לשתינו היה קל יותר לגייס משתתפות דרך הרשתות החברתיות. אך המקום המרכזי שלנו במחקר אינו מסתכם בכך. כמי שבאות מרקע זהה לזה של הנחקרות, כנשים שחיות בעוני בעצמנו, אנחנו מבינות ומכירות מבפנים, באופן גופני ורגשי ממש, את החיים בעוני, ויותר מזה, את עולם המושגים המדינתי, את הניואנסים הביורוקרטיים ואת מושגי הזמן והמרחב שנקשרים בכך, שאינם מוכרים כלל לרוב הציבור. הפעילות הפוליטית שלנו והחשיפה הציבורית היו חלק חשוב ממה שיצר את יחסי האמון בינינו לבין המתעדות, ואפשר להן להביא את עצמן באופן שתמך בייצור הידע המשותף.

בזכות המעמד שלנו כחוקרות, זכינו להעמיק בתיאוריות העוסקות בגורמים סביבתיים ופוליטיים האחראים ויוצרים את המצוקה הכלכלית. זכינו לרכוש ידע אקדמי שלא היינו נחשפות אליו אלמלא המחקר. במקביל, היתרון בצוות המחקר המשותף הוא החיבור בין הידע התיאורטי שהאקדמאיות מביאות לבין נסיון החיים שלנו. הידע הממשי שלנו, שמקורו בחיים עצמם, עיצב לא פעם את האופן שבו ניתחנו את נתוני המחקר בפועל. כל אלה, יחד עם הידע של הנחקרות עצמן, אפשרו לנו לייצר ידע חדש ביחס לעוני בישראל. בחרנו להיות חוקרות שותפות על אף הקשיים שלנו עצמנו, והטריגרים שחומרי המחקר הקשים העלו בנו לא פעם, טריגרים שהדהדו חוויות עבר והווה של מציאות חיינו כנשים בעוני. זאת כדי שהקול שלנו הפעם כחוקרות ושל הנחקרות יהדהד בין כתלי האקדמיה ויביא להעלאת המודעות ל"רגילות המשברית" ול"נואשות הפעילה" שבחיי העוני, ויותר מכך, לגורמים המבניים האחראים לכך. 

תמונה ראשית: שיכון קרית מלאכי. צילום: גל לוי