אנתרופולוגיה לשבת

מי נחשב למומחה? האם ידע שנוצר על ידי נשים זוכה לאותה הכרה כמו גברים? ואיך כל זה קשור לנשק במדינת ישראל? עמליה סער כותבת על המאמרה החדש ביחד עם שרי אהרוני : " Feminist Vernacular Security Expertise and its Aftermath: A Dialogue During War" שעוסק בקבוצה פמיניסטית יהודית-פלסטינית ייחודית בשם חיים ללא נשק, שמתנגדת להפצת נשק קל במרחב האזרחי ועוסקת בהשלכות שלו על חייהם של אזרחים, ובמיוחד על נשים ועל החברה הפלסטינית בישראל. מתמקד בפרק זמן של חמש שנים מתוך פעילות הקבוצה (2016-2021), שאגב המשיכה לפעול גם לאחר מכן, ושואל מה המשמעות של קבוצת למידה כזו? איך נוצר ידע פמיניסטי חתרני? ואיזו השפעה יש לו בעולם האולטרה-מיליטריסטי שבו אנו חיות?

/

כבר די הרבה שנים ששרי אהרוני ואני חוקרות ביטחון "מלמטה". המבט הזה לא מסתפק במדדים שמספקים מומחי הביטחון המוסדיים, אלא מתעד את הקשת המלאה של חוויות הביטחון וחוסר הביטחון של א.נשים, בעיקר אלה החומקות מהמבט הביטחוניסטי הממוסד. בין היתר, ליווינו קבוצה פמיניסטית יהודית-פלסטינית ייחודית בשם חיים ללא נשק, שאנחנו חלק ממנה, שמתנגדת להפצת נשק קל במרחב האזרחי ועוסקת בהשלכות שלו על חייהם של אזרחים, ובמיוחד על נשים ועל החברה הפלסטינית בישראל. מאמר שפרסמנו לאחרונה בשם Feminist Vernacular Security Expertise and its Aftermath: A Dialogue During War מתמקד בפרק זמן של חמש שנים מתוך פעילות הקבוצה (2016-2021), שאגב המשיכה לפעול גם לאחר מכן, ושואל מה המשמעות של קבוצת למידה כזו? איך נוצר ידע פמיניסטי חתרני? ואיזו השפעה יש לו בעולם האולטרה-מיליטריסטי שבו אנו חיות?

נקודת המוצא של המאמר היא המושג vernacular security – בעברית: "ביטחון בשפה מדוברת" – כלומר האופן שבו א.נשים מבינים וחווים ביטחון בשפת היומיום שלהם: האם אפשר ללכת ברחוב בלי לחשוש, האם ילדים חוזרים הביתה בשלום, האם נשק הופך את המרחב האזרחי לבטוח יותר או מסוכן יותר. התפיסה של ביטחון וורנקולרי נתנה לנו משקפיים ואוזניות מיוחדות לזהות בקבוצה שאותה ליווינו מומחיוּת שצומחת מלמטה: במקום הכי לא צפוי, פעילות פמיניסטיות שאין להן כל קשר לצבא צוברות ידע חסר תקדים בנושא הנשק ומפתחות מומחיות ייחודית ושפה אלטרנטיבית, שלממסד הביטחוני – וגם לרוב הציבור – אין בכלל מושג שהוא קיים. דרך עבודת שטח סבלנית של תיעוד, למידה משותפת, וחיבורים בינלאומיים, קבוצת חיים ללא נשק אספה וממשיכה לאסוף נתונים על נשק אזרחי, לנתח חקיקה, לפרסם דוחות, להגיש חוות דעת מגדריות לכנסת ועתירות לבית המשפט, ולקיים סדנאות למידה בעברית ובערבית. 

הניתוח שלנו מתייחס לקבוצה כאל "קהילה אפיסטמית", המפתחת שפה משותפת, הבנה משותפת ותחושת שליחות. מעבר לידע, הקבוצה גם יצרה מרחב של סולידריות יהודית־פלסטינית, דבר נדיר במיוחד בשנים שבהן מרחבים משותפים הלכו והצטמצמו. עבור נשים פלסטיניות רבות, עצם הדיבור על נשק הוא מורכב ומסוכן, משום שהנשק בחברה הפלסטינית הוא לרוב בלתי חוקי, קשור לפשיעה, ומלווה באלימות יומיומית. בתוך הקבוצה, בהדרגה, נוצרה אפשרות לדבר, לנסח ביקורת, ולהפוך פחד ושתיקה לידע ולפעולה.

עם זאת, אחד הממצאים המרכזיים והכואבים שלנו הוא שהידע הזה כמעט שלא זכה להכרה. למרות עבודה שיטתית, נתונים מקוריים והתרעות חוזרות ונשנות, המדינה, התקשורת והקהילה הביטחונית הממסדית התעלמו מהאזהרות. כל זה התחזק מאוד בעשור האחרון, במהלכו חוותה ישראל התחזקות של שיח ימני, מיליטריסטי ופופוליסטי, שקידם את רעיון הזכות לשאת נשק אזרחי, בהשראת המודל האמריקאי. במקום לצמצם נשק, המדינה הרחיבה רישיונות, הקלה פיקוח, ועודדה חימוש אזרחי.

המאמר נכתב בפברואר 2024, חודשים ספורים אחרי טבח שבעה באוקטובר, כשעשרות אלפי ישראלים עוד היו מפונים מבתיהם, כשעזה הלכה ונמחקה מול עינינו, כשאף אחת לא ידעה לומר מתי הסיוט ייגמר וכמה גרוע הוא עוד ייעשה. כדי "להתניע" את הכתיבה על הנושא הטעון, קיימנו בינינו שיחה והקלטנו אותה (השיחה המוקלטת, אגב, הייתה הברקה יצירתית של שרי, שבדיוק שברה את היד ולא יכלה לכתוב); חלקים ממנה שיבצנו לאחר מכן לתוך הניתוח. בדיאלוג בינינו שאלנו מה המשמעות של הידע שנוצר בקבוצה, בדיעבד, כאשר ברור שהמציאות הלכה בכיוון ההפוך, ולא יכולנו להתחמק מההשוואה בין האקטיביסטיות שאותן ליווינו לתצפיתניות: נשים שהזהירו, ראו תהליכים מסוכנים, אך קולן לא נחשב לסמכותי ולכן התעלמו ממנו. רק לאחר כישלון או אסון, מתברר שהידע היה שם, אך לא זכה להקשבה.

בהדהוד מצמרר למלחמת אוקטובר, גם קבוצת הלמידה שחקרנו זיהתה כבר בשלב מוקדם שהמדינה מפקירה את ביטחונם של אזרחיה, ובראשם הנשים והאזרחים הפלסטינים, כאשר היא מעלימה עין מהפצת נשק בלתי חוקי, נמנעת מאכיפה, ואז מאשימה את הקהילה עצמה ב"חוסר שיתוף פעולה". ההפקרה הזו אינה מקרית, אלא תוצר של סדרי עדיפויות פוליטיים, של גזענות מוסדית, ושל תפיסת ביטחון שמבחינה בין חיים שראויים להגנה לבין כאלה שפחות.

הניתוח שלנו גם שואל שאלה רחבה יותר: האם ידע ורנקולרי יכול באמת להשפיע? מצד אחד, הידע של הקבוצה היה מדויק, מחובר לרשתות פמיניסטיות בינלאומיות, ונשען על ניסיון ממקומות אחרים בעולם. מצד שני, דווקא משום שהוא פמיניסטי, ביקורתי, ונוצר בידי נשים ופעילות שטח, הוא נדחק לשוליים. למשל, אנחנו מצטטות ראיון שהתפרסם בהארץ חודש לפני שהתחלנו לכתוב, עם פרופסור מאוניברסיטה בארצות הברית, שמוגדר כ"מומחה עולמי לנשק… שכתב ספרים, מאמרים, ומחקרים על התפוצה של נשק קל בארה"ב". המומחה הזה אומר בדיוק את אותם הדברים ומזהיר בדיוק את אותן האזהרות שרלה מזלי, האישה שהיא הכוח המניע מאחוריה חיים ללא נשק, ומי שהקימה ומנהלת עד היום את "קואליציית האקדח על שולחן המטבח" אומרת וכותבת כבר שנים (!). אבל כשהעיתון המכובד חיפש "מומחה" הוא כלל לא העלה על דעתו לראיין את מזלי, וזאת למרות שהיא פועלת בישראל שנים, ולמרות שהידע שלה ושל שותפותיה על היקף הנשק הבלתי חוקי בישראל הוא המעודכן ביותר שקיים כיום. 

הייתכן, אנחנו שואלות לבסוף, שידע פמיניסטי ורנקולרי מצליח באמת רק כשהוא חדל להיתפס כפמיניסטי או ורנקולרי? כי באופן פרדוקסלי, ברגע שהוא מאומץ על ידי הממסד, הוא מאבד את שמו ואת יוצרותיו. ומה זה אומר לגבינו אנו – שפועלות במקביל באקדמיה ובפמיניזם שבשטח – האם העובדה שהמאמר התפרסם ב Q1 journal תהפוך אותנו למומחיות לגיטימיות? ואם כן, מומחיות למה? ומי ובאיזה ממסד ירצו להקשיב לידע שלנו? 

ובכל זאת, למרות הפסימיות, התיעוד שלנו מדגיש שהקהילה שנוצרה, הסולידריות, והשפה המשותפת, הן עצמן צורות של פעולה פוליטית. גם אם הידע הושתק, הוא לא נעלם. זהו מאמר על ידע, כוח, מגדר וביטחון, אבל גם על אחריות, על הקשבה, ועל המחיר של התעלמות מקולות שוליים. הוא מזמין אותנו לשאול מי נחשב למומחה, איזה ידע נחשב לביטחוני, ומה קורה כשאזהרות פמיניסטיות נאמרות בזמן, אך נופלות על אוזניים ערלות.

עוד בנושא:

התמונה הראשית נוצרה באמצעות בינה מלאכותית (Google Gemini)