אנתרופולוגיה לשבת, פרסומים חדשים

ברכות לסוציולוג גיא אבוטבול־זלינגר (המכללה למינהל) על פרסום הספר אותו ערך ״ההד המזרחי במרכז הישראלי", שיצא בהוצאת כרמל. הספר מאגד מאמרים המשרטטים את המרחבים השונים שבהן ממשיך להתקיים אי שוויון בין מזרחים לאשכנזים אך במקביל גם את הזירות אשר בהן חלים שינויים משמעותיים אשר מעצבים מחדש את החברה הישראלית. בין המשתתפים בקובץ: ניסים ליאון, אורנה ששון-לוי, ניסים מזרחי, ינון כהן, נח לוין-אפשטיין, גיא אבוטבול זלינגר ואחרים.

מצורף מבוא הספר מאת גיא אבוטבול זלינגר.

תקציר הספר:

ההד המזרחי במרכז הישראלי יוצא בעקבות מלאות עשרים שנה לכנס המזרחי הראשון (שהתקיים ב־1999 במכון ון ליר בירושלים) ולאור ההבנה כי הגיעה העת לבחון מחדש את המציאות האתנית בישראל. אוסף המאמרים העדכני שמופיע בספר משרטט מחד את המרחבים השונים שבהן ממשיך להתקיים אי שוויון בין מזרחים לאשכנזים אך מאידך גם את הזירות אשר בהן חלים שינויים חברתיים, כלכליים ותרבותיים משמעותיים אשר מעצבים מחדש את החברה הישראלית. הקריאה בספר זה על פרקיו השונים חושפת כי למרות הטענות הנשמעות כי הקטגוריה האתנית אינה רלוונטית יותר הרי שקטגוריה זו ממשיכה להיות מרכזית ורוחשת כל העת בזירות השונות של המרחב הציבורי הישראלי.

ד”ר גיא אבוטבול־זלינגר הוא מרצה בכיר ודיקן קמפוס בני ברק במכללה למינהל. גיא סיים את לימודי הדוקטורט שלו באוניברסיטת ברנדייס אשר בבוסטון ואת לימודי הפוסט דוקטורט באוניברסיטת תל אביב. תחומי מחקריו עוסקים בין היתר באתניות במעמד הבינוני בישראל, בחוויותיהם של מתבגרים במשפחות מעורבות ובגזענות תרבותית. 

המאמרים המופעים בספר: ניסים ליאון ואורנה ששון-לוי– שאלת ההשתכנזות במעמד הבינוני המזרחי– לקראת תאוריה של “דריכות אתנית”; מירית חייבי-ברק– מובּיליות מזרחית: זהויות אתנו-מעמדיות ושלילה עצמית בחיי היום-יום; גיא אבוטבול-זלינגר ואברהם שניידר– ההשפעה של גבולות מרחביים במעמד הבינוני הישראלי המפוצל על עיצובן של זהויות אתניות, יפעת מואס– גלגוליה של פרשת “ילדי תימן”– מ”קונספירציה” ל”אמת עובדתית”; עופר סיטבון– על מסורתיות וכלכלה: קווים לדמותה של כלכלה פוסט-ליברלית, מנחם מאוטנר– דתיות, לאומיות, ליברליזם– מחשבות בעקבות טיעונו של ניסים מזרחי; ניסים מזרחי– בין “קבוצה” ל”קבוצתיות”– מבט מחודש על העמדה ה”מזרחית” בביקורת המזרחית של המשפט; גיא אבוטבול-זלינגר – לפרוץ את העדשה הליברלית: המשמעות של התנגדות אוהדי בית”ר ירושלים לשיתוף שחקנים ערבים; צבי זוהר– תרומת היצירה התורנית המזרחית לעיגון מאפייניה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; קארין כרמית-יפת– מזרחיות, מגדר ומשפט: על כינון אחרותו של הרחם המזרחי במשפט הישראלי; נח לוין-אפשטיין וינון כהן– מוצא אתני וזהות בחברה היהודית בישראל

למבוא הספר מאת גיא אבוטבול־זלינגר:

במשך יומיים, בין ה־ 3 ל־ 4 במרס 2019 , נערך במרכז למשפט יהודי ודמוקרטי באוניברסיטת בר־אילן כנס בנושא "מזרחים ואשכנזים בישראל 2019 : משפט, מעמד וזהות", שאותו ארגנו מרים מרקוביץ'־ביטון, גיא אבוטבול־זלינגר ומיטל פינטו. ספר זה מבוסס על ההרצאות שנישאו במהלך ימי הכנס. הכנס נערך 20 שנה בדיוק לאחר הכנס המכונן "נקודות מבט מזרחיות על חברה ותרבות בישראל", שהתקיים ב־ 1999 במכון ון ליר (אבוטבול ושות'; 2005 חבר ושות' 2002), ולאור ההבנה כי הגיעה העת לבחינה מחדש של האתניות בישראל. הצורך בבחינה זו עלה לאור התמורות המשמעותיות שחלו בסדר האתנו־מעמדי בישראל ובשיח המזרחי הביקורתי שניתח את סדר זה, כמו גם בשל ההדהוד המתמיד והעיקש של השיח על אודות מזרחים ואשכנזים במרחב הציבורי ובזירות פעולה משמעותיות כגון התקשורת, הפוליטיקה והאקדמיה. אתאר אפוא ראשית את התמורות המשמעותיות שחלו במציאות האתנית ובשיח המחקרי, שנית את הרלוונטיות של הקטגוריה האתנית בזירות ובתהליכים שונים בחברה הישראלית, ולבסוף את האופן שבו המאמרים השונים שמופיעים בספר מבטאים את אותה רלוונטיות או הדהוד של האתניות בישראל.

המבנה האתנו־מעמדי בישראל התעצב במהלך שני העשורים הראשונים להקמתה כתוצר של שני תהליכים מרכזיים: פיזור האוכלוסין וההקצאה הדיפרנציאלית של משאבים ציבוריים. בתהליך הראשון יושבו יהודים שמוצאם במדינות האסלאם — "מזרחים" בלשון הסוציולוגים — בשולי הערים הגדולות, יישובים חקלאיים ועיירות פיתוח, ואילו יהודים שמוצאם במזרח ומרכז אירופה — "אשכנזים" בלשון הסוציולוגים — יושבו בעיקר במרכזי הערים וביישובים חקלאים ותיקים. גאוגרפיה אתנית זו לוותה בהקצאה מדינתית דיפרנציאלית של משאבים ציבוריים. האוכלוסייה הוותיקה והאשכנזית זכתה למענקים, הלוואות, סובסידיות ואדמות, בעוד מזרחים זכו למשאבים ציבוריים קטנים יותר. שני סוגי מדיניות אלו יצרו חוויות חברתיות, סיכויי חיים ותנאים חומריים דומים, שמתוכן הופיעו לאחר שני עשורים שתי קבוצות אתנו־מעמדיות: מעמד כלכלי ותרבותי בינוני שמורכב ברובו מיוצאי מזרח ומרכז אירופה ומכונה אשכנזי, ומעמד כלכלי ותרבותי נמוך המורכב ברובו מיוצאי מדינות האסלאם ומכונה מזרחי. החלוקה הקטגורית הזו ממשיכה לבוא לידי ביטוי בפרמטרים ריבודיים כמו גם במרחבים חברתיים ומוסדיים שונים גם בעידן הנוכחי, אולם שורה של שינויים כלכליים, חברתיים ותרבותיים שהתרחשו החל מסוף שנות ה־ 70 בישראל, הביאו גם לשינויים במבנה אתנו־מעמדי זה (כהן וליאון 2008). עליית מפלגת הליכוד שהורידה גבולות אתניים בשוק העבודה ובפוליטיקה, שילובם של פלסטינים בשוק העבודה ב־ 1967 שאִפשר למזרחים לפתח עסקים עצמאיים קטנים ופתיחתן של מכללות מקומיות בשנות ה־ 90 , כל אלו הביאו למובּיליות מרשימה כלפי מעלה של מעמד הביניים המזרחי בפרברים החדשים של המרכז כמו גם בערי המרכז הישראלי. צמיחת מעמד הביניים המזרחי התבטאה, בין היתר, בצמצום משמעותי של פערי ההכנסה בין משקי בית מזרחיים לאשכנזיים (דהן 2013), במחיקת הפער בשיעור הנכנסים לתיכון, בהגברת הדמיון החברתי והתרבותי בין שכבות מזרחיות רחבות לבין המעמד הבינוני האשכנזי הוותיק, ובעליית שיעור הנישואים המעורבים בישראל בין יוצאי מדינות האסלאם ליוצאי מדינות מזרח אירופה (שגיב 2015).

שינויים אלו הביאו, בין היתר, להיווצרות של מגוון תנועות חברתיות ולנוכחות מזרחית מתרחבת במוקדי האליטה הפוליטית, כלכלית, תרבותית, תקשורתית ואקדמית. כך, למשל, בפוליטיקה המקומית הפך שיעור ראשי הערים והמועצות המקומיות ממוצא מזרחי להיות מעל ל־ 60% , ואילו בכנסת הפך מספרם של השרים והח"כים ממוצא זה להיות זהה לשיעורם המשוער באוכלוסייה. גם יוקרתם החברתית של התרבות והזהות המזרחית עלו באופן משמעותי במרחבים גאוגרפיים וחברתיים שונים. כך, למשל, בשדה התרבות הפופולרית הפכו זמרים ויוצרים מזרחים לדומיננטים ולרווחיים בשדה הפופ והרוק. גם הזהות המזרחית, שנתפסה בעבר על ידי הישראליות הדומיננטית כנחותה ומכילה מרכיבים שליליים גבריים, מצ'ואיסטים, ספונטניים ואגרסיביים, הפכה למייצגת תכונות חיוביות כגון ביטחון עצמי, אותנטיות וגבריות נחשקת. אין פלא, אם כן, שעבודות שונות מצביעות על כך שבעיני מהגרים ממוצא רוסי ואתיופי בפריפריה, הפכה הזהות המזרחית לזהות הישראלית הדומיננטית (אידזינסקי 2014 ; רטנר 2015) ומתבגרים רבים, החיים במרכזה של ישראל, מעדיפים להזדהות עם התרבות המזרחית הדיוניסאית (Abutbul-Selinger 2022)[1].

גם במרחב הרעיוני הביקורתי התפתחו מגוון אסכולות, מגישות המאמצות את עמדות השמאל הליברלי חילוני לגישות פוסט־קולוניאליות, לתאוריית המסורתיות ועד לגישות פוסט־ליברליות. תוכנית הכנס "מזרחים ואשכנזים בישראל 2019 "פרשה את מגוון גישות אלו, כמו גם את מגוון השדות המחקריים— כגון חינוך, משפט, תרבות ומעמד — שבהם באה הקטגוריה האתנית לידי ביטוי בישראל. תוך שהוא מנסה לכלול את אותו מגוון של גישות ושדות מחקר, מדגיש הספר שתי מגמות בולטות שעוסקות במציאות האתנית החדשה. ראשית, מספר משמעותי של מחקרים בספר זה (אבוטבול־זלינגר ושניידר; חייבי־ברק, ומואס; ששון לוי וליאון) עוסקים באופן ישיר או עקיף במעמד הבינוני המזרחי החדש. בכך משקף שיח מחקרי זה מחד גיסא את המתרחש במציאות הישראלית, ומאידך גיסא נותן מענה לשאלות החברתיות והתרבותיות אשר עולות בעקבות הצמיחה של קטגוריה חדשה זו (שוורץ 2014 ; שושנה 2013). שנית, מכיל הספר גם דיאלוג מעניין ופורה בין שתי מגמות מחקריות עכשוויות: בין זו הביקורתית שהתפתחה בשלושת העשורים האחרונים והושפעה מן הגישה המעמדית והפוסט־קולוניאלית לבין הגישה הפוסט־ליברלית שצמחה בישראל בעשור האחרון. הגישה הביקורתית הקלאסית מתמקדת בחשיפה של מבני כוח מעמדיים ותרבותיים אשר מייצרים ומשמרים את יחסי הכוח האי־שוויוניים בין מזרחים לאשכנזים בישראל. לפי גישה זו התעצבה הזהות המזרחית בישראל כתוצר של הפרויקט הלאומי ציוני ושל הממד הקולוניאלי שפרויקט זה הכיל בתוכו (שנהב 2003. מחד ביקש הפרויקט הציוני לחבר את יהודי ערב ליהודי מדינות אירופה במסגרת כינון הלאום, ומאידך בשל הקבלה שלו את הדיכוטומיה שבין מזרח למערב (כזום 1999; קרקוצקין 1999; שנהב 2005) ורצונו בהתמערבות של הזהות היהודית סימן פרויקט זה את יהודי ערב כאחר הפנימי, מסורתי, נחשל ולא רציונלי. לתהליך זה, אשר הפך את המזרחיות לקטגורית ביניים בין ה'אשכנזים' לבין הפלסטינים בישראל –מעין 'ערביות' זמנית ה'מועמדת' באופן תמידי להפוך לישראליות כלומר למערביות—היו מספר השלכות. ראשית, על מנת שיהודי ערב יוכלו לחבור אל הקטגוריה הלאומית הדגיש השיח הלאומי את דתיותם ובכך חיזק את תפיסתם כבעלי אתניות שונה מזו של האשכנזים. שנית, אפשרו ייצוגיה של המזרחיות את חילוניותם ומערביותם של יהודי אירופה ובכך שימרו את הסדר החברתי ההיררכי בישראל (שנהב 2003). השלכה נוספת נוגעת למלכוד שבו מצויה זהותם התרבותית של המזרחים בין יהדות לערביות (Shenhav 2007).   מלכוד זה הביא לפרקטיקות מגוונות שבהן נוקטים מזרחים על מנת לסמן קו הפרדה ברור בינם לבין הפלסטינים—אשר נתפסים כאויבים אשר נאבקים על השליטה במדינה—על מנת להפוך לישראלים לגיטימיים. עבודות רבות השייכות לגישה חשובה ופורה זו הוצגו במושבי הכנס בבר אילן, אולם בספר זה מקומה אינו מרכזי.

הגישה המחקרית העכשווית השנייה, שתופסת מקום מרכזי בספר זה, היא הגישה הפוסט ליברלית. גישה זו שצמחה מעבודתו של ניסים מזרחי (2011; 2017) מבקשת לעומת זאת לחלץ את דפוסי ההתנהגות והתפיסות של המזרחים בישראל מתוך רשת המשמעות הליברלית שאותה אימצה הסוציולוגיה הביקורתית. לטענתה, מאחר שקבוצות מזרחיות שונות פועלות גם מתוך רשתות משמעות לא ליברליות, מוביל הדבר את השיח הביקורתי "לחשוד" — כאשר אלו אינם דבקים בהיגיון הליברלי — כי אותם מבני כוח "מוליכים אותם שולל וגורמים להם להבין את המציאות באופן שגוי". חשד זה מוביל לפער משמעותי בין השיח המחקרי לבין האופן שבו מפרשים וחווים מזרחים בישראל את המציאות החברתית שלהם. על מנת לבטל את הפער הזה, ולחשוף את תפיסת עולמם של הנבדקים, מציעה הגישה להשתמש בסוציולוגיה של משמעות אשר מנסה להקשיב באופן צנוע ואמפתי לנבדקיה תוך שהיא מנסה לשחזר את המשמעות שהם מקנים למעשיהם ולהתנהגותם, מבלי לחשוד שהם אינם מבינים מעשים והתנהגות אלו. משמעותה של זהות אתנית בהקשר זה אינה חייבת להיות כניעה או התנגדות למבני הכוח אלא גם מקור של שחרור, שליטה ומסוגלות חברתית. שתי גישות אלו, כאמור, אינן סותרות אחת את השנייה, אלא מאפשרות נקודות מבט דיאלוגיות ומשלימות של היבטי החיים השונים של המזרחים בישראל, אשר מחד גיסא פועלים תחת מבני כוח מכפיפים, ומאידך גיסא פועלים בעולמות משמעות, שבהן קיימות תפיסות לא ליברליות, כגון זו הקהילתנית־מסורתית, ובהן מזרחיות מעניקה שייכות, עוצמה ויוקרה חברתית.

אחד מן הצירים המרכזיים שמשותפים להרצאות הכנס כמו גם למאמרים המופיעים בספר היא ההבנה שהאתניות עודנה קטגוריה מרכזית המארגנת את החברה הישראלית. למרות הטענות הנשמעות חדשות לבקרים במרחב הציבורי ובשיח האקדמי כי הקטגוריה האתנית אינה רלוונטית יותר במרחב הישראלי, הרי שמופעיה השונים בשדות השונים שמרכיבים את החברה הישראלית מצביעים על מרכזיותה ועל חיותה. המזרחיות מהדהדת כל העת. כך, למשל, ניתן לראות כי למרות המובּיליות המזרחית נותרו עדיין קווי מתאר אתניים ברורים לגאוגרפיה הישראלית; כי מתבגרים ישראלים — גם "מעורבים" — עדיין מזהים את עצמם עם אחת מן הקטגוריות האתניות; כי קיימת הפרדה במערכת החינוך החרדית בין ספרדים לאשכנזים; כי פערי ההשכלה וההכנסה בין גברים מזרחים לגברים אשכנזים נותרו יציבים; כי קיים ייצוג יתר של מזרחים במכללות המקומיות; כי לעומת 80% מהמזרחים בישראל שהצביעו ב־ 2015 לגוש הימין, אשכנזים מצביעים באופן כמעט שוויוני בין ימין לשמאל,[2] וכי בהפגנות המחאה החברתית של 2011 והפגנות בלפור של 2020 בלט ייצוג היתר האשכנזי אל מול ייצוג החסר המזרחי. לאור מופעים מרובים אלו מובן גם שמו של הספר: "ההד המזרחי במרכז הישראלי"[3]. אל מול המטפורה של "השד העדתי" אשר מכוונת ל"בעיה" אמיתית או מדומה שבעלי אינטרסים מאפשרים לה להתפרץ בנסיבות מיוחדות, הרי שמטפורת "ההד המזרחי" מכוונת אל היותה של הקטגוריה האתנית חלק מן הדי־אן־איי הישראלי אשר מהדהד באופן קבוע בציבוריות הישראלית ומשפיע באופן יום־יומי על חייהם, מעמדם, יוקרתם ומסלול חייהם של ישראלים רבים. אל מול מרכזיות נמשכת זו של הקטגוריה האתנית בולטים ביתר שאת גם הניסיונות להשתיקה. בין צורות ההשתקה ניתן למצוא את ההכחשה של קיום האתניות בישראל, ההתקפות הציבוריות על מי שמעלה את הנושא לדיון במרחב הציבורי, השימוש במטפורות כגון ה"שד העדתי" אשר מניח בבסיסו איום בהעלאת הנושא לדיון, וכן השימוש בשמות   (ethno-code) — כגון: ערסים, פרֵחות, צפונים, פרידמנים, ישראל השנייה, פריפריה, אוהדי בית"ר ירושלים, חמוצים ומנשקי מזוזות וקמיעות — אשר מחד גיסא מסתירים את האתניות שמאחורי שמות קוד אלו, אולם מאידך גיסא עושים שימוש באותה אינטימיות תרבותית ישראלית כדי להצביע על אתניותם של אותם אינדיבידואלים או קבוצות (צאלח 2016). אל מול ניסיונות אלו להשתקה אשר מאפשרים ומייצרים בעצמם את יחסי אי־השוויון בין מזרחים לאשכנזים בישראל, פורשֹים מאמרי הספר השונים את מגוון השדות שבהם פועלת ומהדהדת הקטגוריה אתנית.

מאמרם של אורנה ששון לוי וניסים ליאון בוחן כיצד באה האתניות לידי ביטוי בתהליך המובּיליות של מזרחים אל המעמד הבינוני. מאחר שתהליך המובּיליות של המזרחי כורך בתוכו תנועה בין המיקום המעמדי הנמוך הקודם לבין זה הנוכחי, גורם הדבר לדריכות, לחוסר מנוחה ולהתנהלות דו־משמעית בכל הנוגעלזהותו. דריכות זו, אשר מייצרת שורה של פרקטיקות תרבותיות, התנהגותיות ופוליטיות, מחדשת ומתחזקת, בסופו של דבר, את המרכיב האתני למרות הזהות המעמדית החדשה. מובּיליות ללא נחת ניתן גם למצוא במחקרה של מירית חייבי־ ברק אשר בוחן את היחסים שבין הזהות האתנית לזו המעמדית בקרב מזרחים מן המעמד הבינוני. לטענתה של חייבי־ברק, למרות שאינדיבידואלים אלו אינו מדווחים על הביטוס מפוצל, הרי שהניסיונות האקטיביים שלהם לחיסול הזהות המזרחית, עבודת הגבול בתוך קבוצת הפנים האתנית (ואף המשפחתית) והרגשות של שנאה ושלילה עצמית מייצרים בקרבם בכל זאת הביטוס מפוצל. גיא אבוטבול־זלינגר ואבי שניידר מציעים כי אחד מן הגורמים המרכזיים שמשפיע על הזהות האתנית של מזרחים מובּיליים הוא המבנה המרחבי של המעמד הבינוני. בעוד במושבים מעמד־בינוניים באזור דרום השרון כגון אלישמע, ירחיב וחגור קיימים גבולות אתניים מרחביים אשר מעצבים בקרב מתבגרים זהות אתנית משמעותית אשר מתבטאת, בין היתר, בתחושות של כפיפות ושל אי־נוחות, הרי שבמעמד הביניים ההטרוגני בערים כגון קריית אונו, רמת־גן והרצליה, שבהן הגבולות האתניים המרחביים אינם משמעותיים, מפתחים המתבגרים זהות אתנית "רזה" ומרגישים בטוחים בזהותם המעמד־בינונית. גם למאמרה של יפעת מואס, אשר מספק עדות להתחזקות מעמדם של המזרחים והמזרחיות במרחב הישראלי, יש קשר אל המעמד הבינוני המזרחי החדש. מואס, אשר מתחקה אחר הפעילות הציבורית של אקטיביסטים מזרחים בני הדור השלישי השייכים למעמד הבינוני, מצביעה על כך שלמרות שאקטיביסטים אלו לא חשפו בפעילותם "אקדח מעשן" או ראיה חותכת חדשה בנוגע לפרשת ילדי תימן, עובדת היותם טרנדים, משכילים, מנוסים ובטוחים במעמדם החברתי תרמה באופן משמעותי להפיכת פרשה זו מ"קונספירציה" ל"אמת עובדתית".

במאמרים הבאים נפרשֹת האופציה הפוסט־ליברלית. מאמרו של עופר סיטבון מבקש לשרטט קווים ראשונים לדמותה של אותה חלופה רעיונית ופוליטית. חלופה זו מציעה ביקורת נוקבת על הקונצנזוס הליברלי, התרבותי והכלכלי, השולט מזה כמה עשורים בפוליטיקה המערבית. תוך שהיא נשענת על מסורות פילוסופיות ופוליטיות מגוונות, ומכילה שלושה מרכיבים מרכזיים — ביקורת "הדקדוק הליברלי"; עידוד "המידה הטובה" (virtue) ; וקהילתיות — מבקשת האופציה הפוסט־ליברלית לקדם פוליטיקה של הטוב המשותף בקרב קהילות שלהן תפיסות עולם שונות. מני מאוטנר מנסה לתת מענה לכישלון של הליברליזם הישראלי כפי שזה מנוסח במאמריו הקלאסיים של ניסים מזרחי (2011; 2017). מזרחי טוען כי מקור הכישלון הן של הליברלים הישראלים בהטמעת המסרים שלהם בקרב מזרחים והן של הסוציולוגיה הישראלית בהבנת ההעדפה הלאומית שלהם, מצוי בעולמות משמעות הנבדלים של ליברלים ושל מזרחים. על מנת לגשר אפוא על הפערים בין עולם המשמעות הליברלי לבין זה המזרחי מציע מאוטנר מתווה ראשוני ליצירת איזון בין הליברליזם לבין הלאומיּות־קהילתנות במדינת הלאום הליברלית ישראלית. מתווה זה מבקש מחד להכניס שינויים בתוכני הליברליזם אשר יהפכו אותו ללאומי יותר — כגון התבססות על הליברליזם של השגשוג, הליברליזם הרפובליקני והליברליזם הרב תרבותי — ומאידך לפעול להכנסת שינויים יסודיים בתוכני הלאומיּות היהודית שבגדרה הם חיים.

מאמרו של ניסים מזרחי משתמש בסוציולוגיה של משמעות על מנת להצביע על הפער בין תיאורם של מזרחים בספרות הביקורתית ובשיח האקטיביסטי לבין האופן שבו מזרחים מן השורה מפרשים וחווים את מזרחיותם. בעוד חוקרים ופעילים מזרחים רואים במזרחים קבוצת מיעוט נבדלת, החשופה לאי־שוויון ולהפליה, מזרחים מן השורה אינם חווים את עצמם כשייכים לקבוצה מזרחית נבדלת ומופלית אלא דווקא מרגישים שייכות לקולקטיב היהודי, מחוברים למדינה ובעלי אופק הזדמנויות פתוח. מזרחי מציע אפוא כי על הפעילים המזרחיים להיות מודעים לפער הקיים בין המחויבות הנורמטיבית הליברלית־הביקורתית שלהם לתיקון עולם לבין עולמות המשמעות של הקבוצות המזרחיות אשר אינם נענים לתסריט הליברלי, על מנת ליצור מרחב ביקורתי מאוזן וקשוב למציאות של מזרחים מן השורה. גם גיא אבוטבול־זלינגר משתמש בסוציולוגיה של משמעות, על מנת לפענח את תפיסת עולמם של אוהדיה המזרחים של בית"ר ירושלים המתנגדים לשיתוף שחקנים ערבים בשורות הקבוצה. במקום לחשוד שהתנהגות זו מבטאת תודעה כוזבת, מציע אבוטבול־זלינגר לראות את מקור התופעה כקשורה לתפיסת עולמם הקהילתנית־מסורתית של האוהדים. למעשה, באמצעות קידושה של בית"ר ירושלים משרטטים האוהדים גבולות בין יהודים לערבים בישראל, ובכך שומרים על זהותם תוך כדי שהם משמרים את ההיררכיה אשר מקנה ליהודית פריבילגיות על פני ערבים בישראל. למאמרו של צבי זוהר, גם אם אינו משתייך באופן מוצהר לעמדה הפוסט־ליברלית, יש קווים משותפים עם עמדה זו. זוהר מנסה לחלץ את הסובייקט המזרחי מתיאורו על ידי השיח הביקורתי כמודר ומופלה, משום שלטענתו ההתמקדות במרכיבים אלו מטשטשת או מעלימה את היסודות התרבותיים הפנימיים־עצמיים של יוצאי מדינות האסלאם בישראל. באמצעות החשיפה של היצירה התורנית של החכמים שפעלו ב־ 200 השנים האחרונות במדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה והאופן שבו יצירה זו תרמה לעיגון מאפייניה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מטעין זוהר את הזהות המזרחית במשמעות מהותית וחיובית.

מוגבלותה של העדשה התאורטית הדומיננטית היא גם מרכז מחקרה של קארין כרמית־יפת אשר מציע עיון ביקורתי בהיסטוריה החקיקתית של חוק ההפלות מבעד למשקפי הפמיניזם המזרחי. כרמית־יפת מראה כיצד ההצבה במרכז של האישה הבורגנית־האשכנזייה כנשואו של החוק, הופכת את הפרספקטיבה ואת פרשנותו של החוק על ידי הפמיניזם ההגמוני לצרה מדי. העיוורון של פרספקטיבה זו אל החוויה והמיקום הכפוף של האישה המזרחית ממשיכים את הדרתה אל שוליה של החברה. את הספר חותמת עבודתם של נוח לוין־אפשטיין וינון כהן אשר בוחנת האם נשחקת הזהות האתנית הפרטיקולרית בקרב יהודים בישראל, וחושפת את טבעה המרובד ורב־הפנים של הזהות האתנית. למרות שהרוב המכריע של יהודים בישראל מזדהים עם הקטגוריות הלאומיות הרחבות, מסתבר כי הם לא מוותרים על הזהות האתנית ובעיקר על גרסתה הסימבולית, אשר כוללת זיקה נוסטלגית למאפיינים התרבותיים של דור המהגרים. לוין־אפשטיין וכהן גם מצביעים על קיומה של קטגוריה אחת יוצאת דופן — משיבים ממוצא מעורב — אשר בה הזהות האתנית נחלשת, ובכך קושרים בין ההשתלבות המבנית של קבוצות לבין ההשתלבות הרגשית־זהותית שלהן.

מאמרים אלו חושפים את קווי המתאר של ההד המזרחי במרכז הישראלי. מחד גיסא הם מצביעים על הפעולה וההשפעה של קטגוריה זו בשדות שונים על החוויה, התודעה, גופם ומיקומם החברתי של ישראלים רבים. הם מראים גם כיצד אתניות מהווה מעין תדר שמתוכו פועלים אינדיבידואלים ועדשה שממנה הם נותנים משמעות למעשיהם ולמציאות החברתית שלהם. אולם מאידך גיסא, בשל ההכחשה וההדחקה של הקטגוריה בשיח הציבורי ולעתים קרובות גם בזה האקדמאי, מתקיימת ופועלת קטגוריה זו באזור הביניים שבין ה"יש" לבין ה"אין" (ביטון 2011) והופכת להד שמהדהד בשדות הפעולה השונים של החברה הישראלית. מטרת הכנס שנערך בבר־אילן, כמו גם של ספר זה, היא להפוך את הד זה לקול ברור וצלול.

אני מבקש להודות לאנשים שלהם תרומה נכבדה לספר זה. תודה למרכז למשפט יהודי ודמוקרטי באוניברסיטת בר־אילן, בראשות פרופ' שחר ליפשיץ, שאירח ותמך בקיומו של הכנס. תודה לפרופ' מרים מרקוביץ'־ביטון על היוזמה וההובלה של ארגון הכנס. תודה לד"ר מיטל פינטו על השותפות בארגונו של הכנס. תודות לפרופ' ניסים מזרחי שליווה את ארגונו האקדמי של הכנס וכתב את ההקדמה לתוכנית הכנס. אני מודה לפרופ' נסים ליאון שייעץ רבות ונתן לספר את שמו ולד"ר אסף שרעבי שהעיר וסייע בחידוד ובדיוק הטענות של הפרקים השונים. בני מזרחי ערך בצורה קפדנית את הספר. הרשות למחקר במכללה למנהל, בראשותו של פרופ' בני גידרון, תמכה בנדיבות בהוצאת הספר. לבסוף, אני מבקש להודות לדנה זלינגר־אבוטבול, פרופ' אורנה בן נפתלי, פרופ' תמר אלמור, פרופ' אמיר בן פורת, אודי זומר, אברהם שניידר, ענת גיא, אולג קומליק, מרב רייז בכר, ליאת חזאני סילש, עופר מועלם, איציק שלו, גיל קריגר, משה סולומון, יניב אנגל ואיציק ברדה על תמיכתם בארגון הכנס ובהוצאת הספר לאור.

ביבליוגרפיה

אבוטבול, גיא, פנינה מוצאפי האלר, ולב גרינברג. 2005. קולות מזרחיים: לקראת שיח מזרחי חדש על החברה והתרבות הישראלית. תל אביב: מסדה.

אידזינסקי, ויקי. 2014. להפוך לישראלי, להפוך למזרחי?: הבניה חברתית של אתניות, אסימילציה מפוצלת וגיבוש זהות מקומית פרגמטית בקרב צעירים דוברי רוסית בפריפריה הישראלית. אוניברסיטת תל־אביב: חיבור לקראת תואר מ.א.

ביטון, יפעת. 2011. "מזרחים במשפט": ה"אין" כ"יש". משפטים 41 : 516-455 .

דהאן, מומי. 2013. האם כור ההיתוך הצליח בשדה הכלכלי? ירושלים: האוניברסיטה העברית.

חבר, חנן, יהודה שנהב, ופנינה מוצפי־האלר. 2003. מזרחים בישראל: עיון ביקורתי מחודש. ירושלים ותל־אביב: מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד.

כהן, אורי, ונסים ליאון. 2008. "לשאלת המעמד הבינוני־המזרחי בישראל. אלפיים .101-83 :32

כזום, עזיזה. 1999. "תרבות מערבית, תיוג אתני וסגירות חברתית: הרקע לאי השוויון האתני בישראל". סוציולוגיה ישראלית 1(2): 428-385 .

מזרחי, ניסים. 2011. "מעבר לגן ולג'ונגל: על גבולותיו החברתיים של שיח זכויות האדם בישראל". מעשי משפט 4: 74-51 .

מזרחי, ניסים. 2017. "הסוציולוגיה הישראלית לאן? מסוציולוגיה של חשד לסוציולוגיה של משמעות". מגמות 51(2): 102-99 .

פלד, יואב. 2001. "חידה ושמה ש"ס" בתוך: ש"ס — אתגר הישראליות, בעריכת י' פלד, עמ' 74-52 . תל־אביב: הוצאת ידיעות אחרונות.

צאלח, כלנית. 2016. "אז מה כבר קרה? אוטואתנוגרפיה של מיקרו־אגרסיות על רקע אתני". תיאוריה וביקורת 46 : 90-67 .

קרקוצקין־רז, אמנון. 1999. "אוריינטליזם, מדעי היהדות והחברה הישראלית: מספר הערות". ג'מאעה 3: 57-34 .

רטנר, דוד. 2015. שומעים שחור: מוזיקה שחורה וזהות בקרב צעירים יוצאי אתיופיה בישראל. תל־אביב: רסלינג.

שגיא, אבי. 1998. יהדות: בין דת למוסר. תל־אביב: הקיבוץ המאוחד.

שגיב, טליה. 2015. חצי חצי: על ישראלים ממוצא מעורב. בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

שוורץ, אורי. 2014. "עיראקים אשכנזיים מאוד: על אותנטיות, גבולות מעמדיים והמטפוריקה של השפה האתנית בישראל". תיאוריה וביקורת — במה ישראלית 43 : 130-103 .

שושנה, אבי, 2013. "אני מעבר לסיפור הזה: סדרי מדינה, חינוך וזהויות אתניות חדשות". סוציולוגיה ישראלית 14(2): 266-245 .

שנהב, יהודה. 2003. היהודים הערבים: לאומיות, דת ואתניות. תל אביב: הוצאת עם עובד.

שנהב, יהודה. 2005. "על הכלאה וטיהור: אוריינטליזם כשיח בעל שוליים רחבים". תיאוריה וביקורת 26: 11-5 .

Abutbul-Selinger, Guy. 2022. “’Subordinate’ by Choice?: Minority Ethnic Identity as Cultural Resource in the Israeli Middle Class”. The American Sociologist.

Shenhav, Yehouda. 2007. “Modernity and the Hybridization of Nationalism and Religion: Zionism and the Jews of the Middle East as a Heuristic Case”. Theory and Society 36 (1): 1–30.

[1] אין בקיומם של מרחבים ותחומים אלו כדי להניח הנחה גורפת כי התרבות והזהות המזרחית

הפכו להיות לדומיננטיות בתחומי כלל המרחב הישראלי. לצד מרחבים אלו קיימים מרחבים

ותחומים רבים כגון: שוק העבודה, האקדמיה, התקשורת ושכונות של מעמד בינוני־גבוה

אשר בהם התרבות והזהות האשכנזית ממשיכות להיות דומיננטיות.

[2] לפי ניתוחה של נטלי לוי את נתוני הסקר החברתי האירופי.

[3]  את השם "ההד המזרחי במרכז הישראלי" הציע נסים ליאון. תודתי העמוקה נתונה לו.