"> ברכות לדנה קפלן על מינויה לסגל באוניברסיטה הפתוחה – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

ברכות לדנה קפלן על מינויה לסגל באוניברסיטה הפתוחה

ברכות לדנה קפלן, על מינויה כחברת סגל בכירה במחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסטה הפתוחה וגם על פרסום ספרה What is Sexual Capital? באנגלית (אחרי שכבר יצא לאור באיטלקית, בספרדית ובגרמנית) אותו כתבה יחד עם אווה אילוז.

קפלן היא סוציולוגית של תרבות שמתמחה בניתוח חיי היומיום מפרספקטיבה מעמדית. נושא המחקר העיקרי שלה הוא מערכת הזיקות בין תרבות (ארטיפקטים, דפוסי צריכה ופנאי ואורחות חיים הביטואליים), לבין אי שוויון, מעמדי בעיקר. לשם כך היא מתמקדת במה שאפשר לקרוא לו "מעמד-ביניימיות", כלומר בתהליכי ההיעשות, ההתמקמות וההיבדלות המתמידים של אנשי ונשות מעמד הביניים בישראל אל מול מעמדות וחלקי מעמדות אחרים. דנה מתרכזת במיוחד במסגרת הזמן שמזוהה עם הקפיטליזם הניאוליברלי, שבה התעצבו מחדש הגבולות שבין פנאי לעבודה, ההרכב הדמוגרפי של מעמד הביניים והסובייקטיביות עצמה. על מנת לבחון השפעות הדדיות בין דפוסי חיים במרחב הפרטי לבין שינויים מבניים באופני הייצור והצריכה של התרבות, דנה מתרכזת במגוון של זירות ומצבים חברתיים כגון: מיניות, עיצוב הגוף וסטנדרטים של יופי, טעמים אסתטיים וקולינריים וצריכה אתית, ומשתמשת במגוון מתודות על מנת לזהות כיצד פרקטיקות אלה יוצרות ומסמנות הבדלים והיררכיות מעמדיות ברמת האינטראקציה הבינאישית.

העניין של קפלן במעמד הביניים התחיל בעבודת התזה שלה (שנכתבה ביחידה למחקר התרבות באוניברסיטת תל אביב), שעסקה בחתונות של צעירים בני המעמד הביניים ובטעמם הצרכני. בהמשך לאסכולה הבורדיאנית, קפלן חקרה את תעשיית החתונות כשדה מובחן של ייצור וצריכת תרבות. אסתטיקה של פשטות מופגנת אפשרה לצעירים בני מעמד הביניים לסמן בקלות יחסית מכלול ענֵף ועדין של הבדלים אתיים ואסתטיים בינם לבין מעמדות אחרים בחברה הישראלית.

בשנים האחרונות, במסגרת חברותה כחוקרת בכירה בקבוצת "שולחנות ערוכים" במרכז מנדל סכוליון באוניברסיטה העברית קפלן חוזרת לחתונות מעמד הביניים ובוחנת כיצד מושג הפשטות של תחילת שנות האלפיים התגלגל כיום לפרקטיקות חתונה חדשות הכוללות מומנטים של צריכה אתית ולעלייתן של "חתונות חברתיות".    

לאור החרפת אי השוויון החברתי בישראל והפגיעה ברשת הביטחון המדינתית, בעבודת הדוקטורט שלה קפלן שאלה כיצד בנות ובני מעמד הביניים מתמודדים עם התחרותיות הגוברת על משאבים, חומריים וסמליים, וכיצד הם מבדלים את עצמם כאשר אליטיזם מופגן אינו לגיטימי עוד. התחום המיני מספק תשובה אחת לשאלה זו. בראיונות עם נשים וגברים הטרוסקסואלים ממעמד הביניים קפלן זיהתה דפוס מיניות משחקית והרפתקנית, שאותו היא בחנה כפרקטיקת מדיה וכמודל פרשני. המופע הראשון נחקר כמערך רעיוני-ויזואלי-מטריאלי-ולשוני שלם שנוצר על ידי קבוצת סוכנים בעלת מאפיינים סוציולוגים משותפים, ברגע היסטורי מסוים – סוף שנות ה-70; המופע השני התגלה כמודל פרשני זמין שמאפשר להעניק משמעות לפרקטיקות מיניות קונקרטיות. אחד הממצאים העיקריים היה שהמרואיינים והמרואיינות עושים.ות סקס כדי להפיק תחושה של ערך עצמי, לעתים אפילו יותר מאשר כדי להפיק סתם עונג, בין אם עונג בשביל עצמם – או בשביל הפרטנר/ית. יחסי המין משמשים כדרך להשקיע בעצמי, לא רק במונחים המוכרים של well-being או סיפוק גופני ורגשי, אלא גם במונחים שסוציולוגים של הסובייקטיביות הניאוליברלית מזהים כטיפוח המותג העצמי, כאימון של היצירתיות וכהגדלת תחושת הנחשקות החברתית.

What is Sexual Capital?

על ממצאים אלה (ואחרים) דנה התבססה בספרה ?What is Sexual Capital שנכתב עם אווה אילוז. הספר יצא לאור באיטלקית, בספרדית, בגרמנית ולאחרונה גם באנגלית, בהוצאת Polity Press. הספר מציע פרוגרמה מחקרית שנועדה לבחון כיצד התחום המיני משמש כהון. בספר קפלן ואילוז מציעות טיפולוגיה של סוגי הון מיני שונים, ומתמקדות במיוחד בהון מיני ניאוליברלי. מאחורי מושג זה מסתתרות שתי הצעות עיקריות: האחת היא שמיניות פנאי משחקת תפקיד ב-employability של מעמד ביניים, כלומר במצבור היכולות, הכשרים וה"ערך המוסף" שהם מביאים איתם, בעולם תעסוקתי משתנה, תחרותי וגמיש. טענתן של קפלן ואילוז היא שהון מיני הוא התוצאה של ההמרה של התנסויות מיניות לכלל תחושות פנימיות ותכונות אישיותיות רצויות כמו בטחון עצמי, הכרה בערך העצמי וחוסן. ההצעה השניה היא שהיכולת הזו להמיר חוויות מיניות, אפילו כאלה שהן לא דווקא מוצלחות או מספקות במיוחד, לכלל employability, זמינה בעיקר לאנשי ולנשות מעמד הביניים.

במחקר במימון הקרן הלאומית למדעים קפלן מציעה היסטוריה תרבותית של סטנדרטים לאומיים של יופי מקומי, בוחנת כיצד נוצרים משטרי שיפוט ומתן ערך אסתטי של הפנים, וכיצד אלה מופעלים במגוון אינטראקציות ושדות. במיוחד, המחקר מבקש לזהות את התווים החברתיים של אותם גופים (bodies) וקבוצות חברתיות שנחשבים ראויים או לא ראויים לשאת ולסמן יופי, ואף לזהות את הדרכים שבהן עבודה אסתטית עצמית מושפעת מראש לא רק מהעדפות אסתטיות מעמדיות, אלא מייצרת בעצמה תוצאות מעמדיות.