"> תרנגולים עלייך יפו! הקרב על העיר המעורבת הרב-מינית/ חלק ב' – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

תרנגולים עלייך יפו! הקרב על העיר המעורבת הרב-מינית/ חלק ב'

המאבק על השתלטות ״תרנגולי הבר״ על המרחב הציבורי ביפו מסעיר את היצרים ומציב את העיריה, תושבים ותיקים וחדשים, ערבים ויהודים ושאר מיני הבריאה, משני צידי המתרס, וזה לאו דווקא מה שחשבתם. בחלק זה יציגו פרופ' דניאל מונטרסקו מהאוניברסיטה המרכז אירופאית ויערה סדצקי מהטכניון את התרנגול כטוטם קהילתי ולאומי בצרפת ואת התרנגול כסמל התנגדות שכונתי-יפואי לג'נטרפיקציה.

התרנגול כטוטם קהילתי

התרנגולים מסעירים את יפו אבל היא לא לבד. גם בצרפת תרנגול בשם מוריס זכה לתהילת עולם בכך שניצח בבית המשפט את שכניו העירוניים שביקשו להשתיקו. ב-2019 הגיע לסיומו סכסוך בן שנתיים שביטא את המתח בין כפריים שורשיים לבורגנים עירוניים. עבור מאה אלף הצרפתים שחתמו על עצומה להצלתו של מוריס מכפר סנט פייר ד'אולרון, התרנגול הפך ל"עיקרון לאומי", לסמל לסכסוך בין מקומיים לבין מהגרים שעבורם הספר הכפרי הוא רק פינה לבלות בה חופשה. התרנגול הגאלי, סמלה הנצחי של צרפת, חייב להיות מוגן. "אזור הכפר חי ועושה רעש וכך גם תרנגולים", נכתב באחד השלטים שנשאו מפגינים שבאו לעודד את מוריס במהלך המשפט. חבר פרלמנט אף התגייס כדי להגדיר רשמית את צלילי הכפר כ"מורשת לאומית". האם התרנגול היפואי בדרך להיות סמל קולקטיבי וטוטם עירוני? 

סמלה של נבחרת צרפת בכדורגל

במקביל לשערוריית מוריס הצווחן, החלו בשנתיים האחרונות להישמע ביפו קולות מחאה כנגד התפרצות בעלי הכנף בעיר. כמו במחזה ״התרנגולים של יפו״ הפכו החיות לסמל למאבק אזרחי, קהילתי ופוליטי דרכיו משתקפות פניה השסועות של העיר. במקרה הזה הקרב אינו מגזרי, אתני או לאומי בלבד. המתח נחלק על פי קטגוריות חברתיות ומעמדיות – אנשי המקום וזרים, עיר וכפר. יש הטוענים שאלה סמלים שטחיים כמו מי שכתב בפייסבוק: ״לא אכפת לי מהתרנגולים, אני קניתי דירה״, ונענה: ״זה המרקם של המקום, זה המקצב, תתאים את עצמך, תקשיב״. ביפו מתחולל שיח תושבים על גבולות הסובלנות, ה״כבוד״ וקבלת האחר שחוזר על עצמו ביום כיפור וברמדאן, וסביב קריאת המואזין.

תרנגול חופש ביפו. קרדיט: דפנה טלמון

במקביל לשערוריית מוריס הצווחן, החלו בשנתיים האחרונות להישמע ביפו קולות מחאה כנגד התפרצות בעלי הכנף בעיר. כמו במחזה ״התרנגולים של יפו״ הפכו החיות לסמל למאבק אזרחי, קהילתי ופוליטי דרכיו משתקפות פניה השסועות של העיר. במקרה הזה הקרב אינו מגזרי, אתני או לאומי בלבד. המתח נחלק על פי קטגוריות חברתיות ומעמדיות – אנשי המקום וזרים, עיר וכפר. יש הטוענים שאלה סמלים שטחיים כמו מי שכתב בפייסבוק: ״לא אכפת לי מהתרנגולים, אני קניתי דירה״, ונענה: ״זה המרקם של המקום, זה המקצב, תתאים את עצמך, תקשיב״. ביפו מתחולל שיח תושבים על גבולות הסובלנות, ה״כבוד״ וקבלת האחר שחוזר על עצמו ביום כיפור וברמדאן, וסביב קריאת המואזין.

התרנגולים עלו על עצב חשוף של קהילה במגננה. סועאד (שם בדוי), תושבת מוסלמית וותיקה משכונת עג'מי מסבירה: ״חלק מהתושבים היהודים שחיים ביפו מרגישים צורך לכפות את צורת החיים (והחשיבה) שלהם על התושבים המקוריים של העיר (הערבים), ישנה אווירה מורעלת של ״שליחות מתרבתת״ שגרמה למריבות רבות בשכונה בה אני חיה״. השדה החברתי ביפו משתנה עם התברגנות המרחב העירוני, אל מול אוכלוסייה ותיקה, חלשה יותר מבחינה מעמדית. מחד ניתן לראות את חבלי הלידה של פרויקט ההתחדשות העירונית שמבקש מרחב ידידותי יותר, ״גיי פרנדלי״ ו״ויגן-פרנדלי״, ומאידך את חבלי הגסיסה של יפו הוותיקה. בתהליך זה פועלים הן ערבים והן יהודים שרוצים לשמר את החספוס שמבטא אותנטיות וזהות, והוא במהותו אנטי תל אביב. יש מי שהגדילו לעשות וביקשו להנציח את דמותה של התרנגולות במרקם הפיזי של יפו, "שיביאו פסל ויציבו פסלים של תרנגולים בכיכרות" ואז "מדריכים יסבירו בנוסטלגיה שפעם היו כאן תרנגולי בר והקידמה הבריחה אותם״. שיח התרנגולים עוזר לשמר את השוליים של המרכז העירוני במעמד מובחן.

עבור תושבים רבים, סוגיית התרנגולים היא ביטוי לזהות הערבית של העיר המתייהדת והולכת. כך, בעיצומו של ויכוח לוהט בקבוצת פייסבוק יפואית, כתב שריף (שם בדוי): ״לא יעזור לכם כלום. עד כמה שתלחמו בנו ותנסו למחוק את הזהות הערבית ביפו לא יצליח לכם. אם זה במואזין, אם זה בבתים הערבים העתיקים, אם זה בשמות הרחובות וגם אם זה ביוקר המחייה ויוקר הדירות ובטח ובטח אם זה בתרנגולים. זה מה שהיה וזה מה שיש ומי שלא טוב לא שיעבור לצפון. גם ככה מי שהסכים לשלם על חור ביפו 5000 ש״ח והעלה את מחיר השכירות ביפו זה אותם אנשים שמנסים לשנות את יפו ולמחוק ממנה את הזהות הערבית.״ עבור כמה תושבים יהודים, התרנגולים הם מדרון חלקלק שמוביל את היהודים הישר אל הים: ״צחוק צחוק, אבל בעיני נושא התרנגולים חמור ביותר, לא רק בגלל הרעש והלכלוך אלא כי יש מי שעושה את זה "דווקא". זה הפך למאבק שקט״. בשיחות עם תושבים יהודים, הועלתה הטענה שתושבים פלסטינים מביאים תרנגולים מהכפר ליפו באישון לילה.

"תרנגולים בסמטאות יפו העתיקה". מתוך ארכיון בוריס כרמי. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.. שנה 1950. סימול: ARC. 4* 2069 / 12260  

גיבור שכונתי מחולל כאוס יצירתי

ההזדהות עם התרנגולים כהתנגדות לג׳נטרפיקציה אינה רק נחלת התושבים הערבים. כך בקבוצת פייסבוק עירונית כותבת ספי סמדג׳ה, פעילה יהודית מקומית, ״מחיר הג'נטריפקציה, כל אותם יפי נפש שהגיעו ליפו במקום להשתלב באים לכפות עלינו את דרך החיים שלהם. מי אמר לכם שאתם טובים יותר? הרי בעוד חודש, חצי שנה כבר לא תהיו כאן אז די עם ההתנשאות שלכם. עזבו אותנו במנוחה". תושבת אחרת פוסקת: "יש לתרנגולים פן פוליטי כי הם מייצרים אווירה של כפר. אני מצפה למצוא ביפו אלמנטים של כפר. זה האופי של המקום. אני לא רואה סיבה לשנות את האופי של המקום. אם מישהו לא אוהב לפגוש תרנגולים ברחוב הוא צריך לגור במקום שאין בו תרנגולים". ״זה לא קריאת התרנגול שנשמעת ביפו לפנות בוקר, אומר הפעיל החברתי ישי שכטר, ״זו הזכות של יפו לחיות תרבות משלה מקרקרת בלילות״. השיח על ״הזכות לעיר״ של התרנגולים  מתגלם כמאבק על אופי העיר וסגנון החיים בה. האיום על זכותו של התרנגול לקרוא בקולו מתפרש כאיום על האוכלוסיה המקומית הותיקה, על כל אנשיה ותרנגוליה.

עבור עבד אבו-שחאדה חבר מועצת העיר ופעיל פוליטי מרכזי, עצם הדיון שם במרכז את התרנגולים חושף הטייה אוריינטליסטית שרואה בתושבים הפלסטינים קורבן פסיבי או סכנה מאיימת. ״כל הדיון על התרנגולים ביפו גדל לפרופורציה לא הגיוניות, שהפך את התרנגול סמל על האופן בו אנשים תופסים את המרחב… מצד אחד רומנטיזציה ואידיאליזציה של יפו, תפיסה בעלת הנחת יסוד אוריינטליסטית הן למרחב והן לאוכלוסייה הערבית. מצד שני הרצון של יצירת מרחב מצוחצח כמעין התפשטות תל אביב לתוך יפו והיעדר הרצון להכיר ולקבל את שונות המרחב ואת שונות האוכלוסייה. שתי הנחות מסתכלות על האוכלוסייה הערבית בתור שחקן פסיבי שיש או להגן עליו או להדיר אותו. ולא מעלים על הדעת שיתוף פעולה למען הכרה אמיתית".

התרנגולים הם רק חלק מקבוצה גדולה יותר של סימנים של אַחֵרוּת. ביפו ניתן לראות גם סוסים שועטים בחוף או בשדרה, כלבים שמסתובבים בלי רצועה, טווסים וברווזים. סממני הכפר מבטאים איזושהי מרדנות או עיקשות של הטבע שלא מתמסר לתכתיבי הבירוקרטיה העירונית והשמרנות הבורגנית. הכפריות לא מוכנה שיבייתו אותה וכך גם יפו לא מוכנה שתל אביב, או המדינה, יבייתו אותה. בתוך הכאוס היצירתי, יפו מתגלה כסרבנית זהות. היא מפתחת זהות מקומית חייתית משהו, על חשבון הזהות הגדולה והלאומית, ואילו הג'נטריפיקציה ממשטרת את האנרכיזם העירוני הזה. בשל מסחור הקרקע ותחושה של אובדן שליטה, אנשים מוצאים משמעות דווקא במה שהמדינה לא שולטת בו. התרנגול הרים את נס המרד כנגד הסדר הרשמי שהעיריה מקדמת. כפי שתושבת יהודיה מצהירה, "אני מוחה על ההחלטה התל-אביבית צפונבונית הזו… זה הדבר האמיתי! לא גברת עשירה בבית ערבי לשימור, עם כלב שיצו בבז׳ לבן וסרט הקשור לציצית ראשו".

אל מול השיח הזהותי הרוחש במרחבי העיר והמרשתת, ישנם גם תושבים המתעקשים "לא זהות ולא בטיח, מלוכלך, מסריח ואני רוצה לישון". האם שיח ההיגיינה המודרניסטי לא עובר דרך פילטרים תרבותיים? האנתרופולוגית מרי דאגלס, בספרה "טוהר וסכנה" טוענת כי לכלוך וטומאה הן קטגוריות תרבותיות המסמנות אובייקטים, אנשים וחיות הנמצאים שלא במקומם, וחורגים מגבולות הסדר ההגמוני. כך אומר מרואיין, ״בפינת החי תרנגולים זה חמוד אבל בחצר האחורית זה גיהנום״. עבור דגלאס , אוכל אינו מלוכלך בפני עצמו, אך ברגע שיעזוב את גבולות הצלחת אל עבר הרצפה הוא הופך ללכלוך שיש להסירו. כך גם האדמה שתחת רגלינו – היא טבעית בשטח הפתוח אבל בבית, אדרבא ואדרבא במיטה, היא הופכת לזוהמה שיש לנקותה. ״ביפו, אמרה מרואיינת, ״אשכנזים לא אוהבים ״לכלוך״ במרחב שהם חושבים ששייך להם״, ועבור אחרים ״זה מפגע תברואתי קשה ביותר בתוך מרקם עירוני שמשבש את חיי התושבים יהודים וערבים כאחד״. קרקור התרנגולים במובן זה הוא סוג של זיהום קולי. במחזה ״התרנגולים של יפו״ זהו רעש מסרס שנכנס בין הסדינים.

לצד ההתנגדות להתמקדות בתופעת התרנגולים כסממן תרבותי, עצם הסימליות מוכיחה את היקף השפעתה: ״גם תושבים ערבים סובלים מזה אבל מפחדים להתלונן בגלל הסמליות שזה תפס והפחד להתעמת עם שכניהם״. האם תושבי יפו הילידים לא מתלוננים כל הזמן על תת-טיפול והזנחה עירונית? על שאלה זו, עונים התושבים "יש את המתלוננים ואת אלה שלא מתלוננים", וקושרים את העדר התלונות  ליחסי הכוח המתקיימים בין היפואי הממוצע לבין הממסד העירוני. ״הלא מתלוננים הם הרוב הנמחק. ויש להם ים נושאים לטיפול שחלקם דיני נפשות והתרנגולים לא ברשימה שלהם. אבל הם לא מתלוננים לעירייה הזו כי הם מרגישים שהעירייה הזו לא שלהם. אבל תפקידה לעשות הכל ללא הפסקה כדי שהם ידעו ויאמינו שהעירייה הזו גם שלהם… מנשר התרנגולים הוא רק עוד הוכחה מייאשת כמה אתם בעירייה רחוקים מלהבין את תפקידכם״. בקבוצת נשים תל אביבית, תושבת יהודיה הגדילה לעשות וגייסה את ״הכוח הנשי המרשים שיש כאן בקבוצה״ כדי לבער את המגפה, והוסיפה ״כולנו מבינות שהעיריה לא היתה מגיבה בכזה חוסר אונים אם הייתי גרה בצפון הישן (גרה ביפו)״.