על אנתרופולוג כמתווך, על אמפתיה ועל פירוק המובן מאליו
מאמר של לירון שני, פוסט-דוקטורנט באוניברסיטה העברית ומאנשי בחברת האדם, פורסם בגיליון המיוחד של כתב העת מגמות בנושא "ידע אנתרופולוגי בחברה הישראלית: רלוונטיות, שימוש ופוטנציאל" בעריכת הרווי גולדברג וחן ברם.
במאמרו משרטט שני את המיקום שלו בתוך המחקרים השונים שהוא ערך על סביבה והתיישבות ועל הניסיונות (הכושלים) שלו לנסות ולתווך בין קבוצות שונות בשדות המחקר. אך שני עוסק במאמר גם בניסיון להבין מהו בכלל הידע והמחקר האנתרופולוגי, מתאר כיצד ניתן "לעשות אנתרופולוגיה" של הסביבה ולמה לתפיסתו אחת התרומות העיקריות של מחקר אנתרופולוגי היא הניסיון לפרק את "המובן מאליו".
שני נע במאמר בין שתי עמדות מנוגדות המקובלות במחקר האתנוגרפי: האחת מצדדת בהתערבות החוקר ובהשפעתו על שדות המחקר, והאחרת תומכת בעמידתו מן הצד כצופה במתרחש בשדה המחקר, המתאר, מנתח ומפרש את המציאות החברתית. אך לטענתו, שתי העמדות הללו יכולות להיות שני צדדיו של אותו מטבע: מצד אחד, שני מראה את הפוטנציאל הגלום באנתרופולוגיה ובאנתרופולוגים כגורמים מתערבים ומתווכים בפתרון סכסוכים סביבתיים (ולמעשה גם בסוגיות ובמאבקים חברתיים אחרים), אבל גם את הבעייתיות ואת הקושי של עמדה זו. מן הצד האחר, שני מצביע על האפשרויות הגלומות בניתוח אנתרופולוגי של הסכסוכים, השחקנים והשדות שהם פועלים בהם גם בלא פעולת התיווך.
שני מציב במאמר את הידע האנתרופולוגי בהקשר לניתוח חברתי של סוגיות סביבה, טבע ומרחב. הוא משרטט את המגמות המרכזיות בכתיבה האנתרופולוגית על סוגיות של סביבה וטבע, סוקר בקצרה את המחקרים שנערכו בתחום בישראל ומתמקד בניתוח המתח המובנה בין סביבה ופעילים סביבתיים להתיישבות וסוכנויות שונות הפועלות לקידום ההתיישבות.
כדי להדגים את טיעוניו, שני מתרכז בשתי זירות מחקר מרכזיות שבהן הוא עסק: מאבקים סביב הקמת יישובים חדשים בדרום הארץ, ומאבקים בין סביבה וחקלאות – בעיקר סביב שימור עצי שיטה באזור הערבה התיכונה. במאמר מתאר שני בקצרה כל אחת מזירות המחקר ואת השחקנים השונים שפעלו בה. בכל זירה מתאר שני גם את הדרישה של השחקנים, ולפעמים גם שלו עצמו, "לקפוץ" לתפקיד המתווך בתור מי שמצליח לדבר עם כל הצדדים, אך גם את הדרישה שינקוט עמדה ברורה כלפי צד כלשהו ויצהיר "מי צודק".
שני מנתח את ה"כישלון" בניסיונות התיווך שלו ומצביע על המורכבות של כניסת האנתרופולוג לתפקיד של מתווך בסכסוכים, אך הוא גם מראה מהו כוחו של הידע האנתרופולוגי עצמו לריכוך הקונפליקטים ולהבנת מאבקים סביבתיים וחברתיים. לתפיסתו, הידע האנתרופולגי – המשלב היכרות מעמיקה עם השדה ועם השחקנים בו, בשילוב ניתוח משולב של אמפתיה וביקורת – מאפשר להציע תובנות חדשות ומקוריות על בעיות ועל סכסוכים בין קבוצות ושחקנים שונים, לרבות ידע המופק מכישלונות של תיווך או מתוך מערכות היחסים עם המרואיינים ועם הנחקרים. ידע זה, לטענת שני, מדגיש את הקשרים הבלתי-פורמליים בין השחקנים השונים. הבנת קשרים אלו, שאינם בולטים תמיד על פני השטח אך יכולים לקדם או לעכב עניינים שונים, מאפשרים להבין את הדינמיקה המתפתחת בסכסוכים סביבתיים וחברתיים. גם אם אין באפשרותם לתווך בהם, אזי לפחות יש ביכולתם להפחית את רמת החיכוך המעורבת בהם.
שני מסכים ששרטוט אתנוגרפי של חיבורים וקשרים בין כל השחקנים, המשאבים, הקואליציות, האינטרסים והתהליכים הפועלים בשדה ומניעים את הדינימקה בו אינו דבר פשוט, אבל לטענתו שרטוט כזה מאפשר להתבונן בדרכים שונות ברכיביו של "המובן מאליו" החברתי ובעושר האפשרויות המחקריות והפרשניות הקיים בפירוקו.
מעבר לניסיון התיווך, הידע המעשי או היישומי על העימותים עצמם והבניית גוף הידע האנתרופולוגי ותחומי ידע נוספים על יחסי סביבה וחברה, מאפשרים לפי שני להבין טוב יותר את מקומם של הסביבה והטבע בתוך העולם החברתי. בדרך זו ניתן לחדד את התובנה שהבנת היחסים, הקשרים וההשפעות בין חברה לבין סביבה מאפשרת לנו להבין טוב יותר את התרבות ואת החברה שאנו פועלים בהן. לטענתו של שני, גוף ידע כזה המפרק את המובן מאליו על יחסי סביבה וחברה יכול לקרוא תיגר על מה שנתפס טבעי ולהדגיש את הרלוונטיות של ידע אנתרופולוגי לא רק עבור האקדמיה, אלא עבור החברה כולה.
עוד על לירון שני
- שי דרומי ולירון שני על לאומיות וסביבה במאבק בין הכתומים לירוקים
- ברכות ללירון שני על זכייתו בפרס גלקמן לעבודת דוקטורט מצטיינת של האגודה האנתרופולוגית הישראלית
- לירון שני והאנתרופולוגיה של "השטחים הפתוחים" בישראל
- לירון שני על עצי שיטה, אנשים ואנתרופולוגיה של הלא-אנושי
בתמונה, עץ שיטה בדרך לאילת. צילום: שי טל
הגהה: אורלי יעקובי