ברכות

ברכות לאנתרופולוגית מלכה שבתאי, שזכתה בפרס המפיקה הטובה ביותר לסרט קולנוע ארוך בפסטיבל לסרטי נשים בפריז, על סרטה נפקוט -כמיהה. הסרט מתאר את מסעה של שבתאי, אנתרופולוגית ישראלית, שנוסעת לפגוש קהילה יהודית נסתרת בצפון אתיופיה. יחד עם בני הקהילה הם מספרים את סיפור ההישרדות שלה כנגד כל הסיכויים.

"אומרים עלינו שאנחנו אוכלי אדם. כדי שלא נתרבה, הרגו לנו את החתן והכלה ביום חתונתם וכש ילד חולה או מת –אומרים שזה עין הרע שעשינו ובאים להרוג אותנו כדי לנקום את דמו. כך עשו לדודה שלי- דפקו אצלה בדלת וכשהיא פתחה ירו בה. אין לנו למי להתלונן, רק להסתתר ."

עדויות מזעזעות אלו נאמרות בבקתת קש שבה מתכנסים בשתי קבוצות נפרדות גברים ונשים. בשקט מפעים הם לראשונה חושפים את סיפור הקהילה היהודית הנסתרת – קהילת ביתא ישראל של סמיין שוואה. קהילה זו מסתתרת זה מאות שנים בהרי צפון אתיופיה, שם פזורים כ 15 בתי כנסת שבמרכז כל אחד בנוי -"פילר" המציין את בית המקדש. חברי הקהילה ממשיכים לשמור על המסורת מימי בית ראשון, ובאופן נדיר מקיימים כל שנה את טקס "פרה אדומה"- שחיטת פרה שהאפר שלה משמש לטהרת המת. הנשים בנידה מתרחקות לבקתת קש מחוץ למחנה, כפי שנהוג היה בימי התנ"ך, עד לסיום המחזור החודשי. אחריו הן יוצאות לטבול בנהר הקרוב ורק אז חוזרות לקהילה. שמירת השבת היא מוחלטת, אין כניסה למי שלא הגיע לפני כניסת השבת, וביום הקדוש הזה, נישמר שקט מוחלט ואפילו צחוק אינו מותר.

בטקס "פרה אדומה" בין הקשישים מכוסי הראש בולט אברה טשומה (23) אמן, המתמחה ביצירת פירטי אומנות בעלי מוטיבים יהודים, המשלב אותיות עבריות. אברה המתגורר עם משפחתו בעיר אדיס אבבה, לבוש באופן מודרני וגלוי ראש. טשומה יצא להרי אתיופיה כדי לבקר בבית הכנסת הנסתר "להשלים את החלקים החסרים בזהות היהודית שלי. חלקים שהוסתרו ממני אפילו על ידי אמא שלי". הוא פוגש את אבא אדמסו הקשיש שהגיע לסיים שם את חייו ולהנהיג את קהילתו בקיום המנהגים היהודיים שלמד מאבותיו, ביניהם גם את טקס "פרה אדומה". החוויה המשמעותית שאברה נחשף אליו לראשונה מטלטלת אותו כך שבאסיפה שנערכה בעיירת הולדתו, ללא תיכנון הוא מעז לעמוד בפעם הראשונה בחייו, מול כל הקהילה ולדרוש מהם בקול אמיץ וברור: די לפחד, להסתרה ולמחבוא! ונוזף בבני הקהילה שעונדים שרשראות צלב כדי להסוות את יהדותם ובאותה נשימה מבטיח להם שלא ישכחו את שהובטח להם על ידי אבותיהם מדור לדור, ההבטחה כי יבוא היום בו ישובו למקום ממנו יצאו לגלותם, לירושלים.

זהו סיפור יוצא דופן של קהילה נסתרת. יהודים המתקיימים במאה ה -21 כבימי אבות אבותינו. אמנים היוצרים בידיים ללא מכונות, ונמצאים בסכנת חיים בשל יהדותם. סיפור של מנהיג צעיר שמבקש לגאול את עצמו ואותם.

מלכה שבתאי:

לאחר ארבע שנים אינטנסיביות, השלמתי את הסרט נפקוט -כמיהה, שהוא פרי מחקר ועבודה משותפת עם הקהילה של ביתא ישראל בקצ'נה וסמיין שוואה באתיופיה. אני רואה בסרט נדבך נוסף במאבק של הקהילה להכרה ביהדותם אותו אני מובילה יחד עם שותפים רבים בישראל, ובמאבק למען זכויות דתיות ואזרחיות עבורם באתיופיה לו אני שותפה עם מנהיגי הקהילה. עד כה הסרט הוקרן שלוש פעמים בישראל ובשבוע שעבר בארוע גדול ומשמעותי באתיופיה בהשתתפות משמעותית של שגריר ישראל באתיופיה, חברי הקהילה , חוקרים ואנשים מארגונים שונים ומהתקשורת.

הסרט  מיועד להרחבת הדיאלוג הבין דתי באתיופיה ודאגה לגורלה של הקהילה. השבוע נתבשרתי כי זכיתי בפרס המפיקה הטובה ביותר לסרט קולנוע ארוך בפסטיבל לסרטי נשים בפריז. שזה רגע מרגש מאוד בגלל כל החיבורים המתקיימים בפרס הזה: סרט אתנוגרפי שלי, אנתרופולוגית יישומית וכמובן אישה. בסרט הזה היתי גם המפיקה, גם הממנת, גם הבמאית, וגם התסריטאית. זכיתי לעבוד עם אנשי מקצוע מעולים ונדיבים מתעשיית הקולנוע. הסרט מתוכנן לצאת לסיבוב הקרנות סביב העולם ובישראל כמובן.