על המלחמה באוקראינה והמשמעות בסיסמאות
צביאלה קריקונץ, סטודנטית לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון, כותבת על המוטו הלאומי האוקראיני "Glory to Ukraine! Glory to the heroes", על המשמעויות ההיסטוריות והתרבותיות שגלומות בו ועל מלחמת התודעה היוצאות מכך
את הביטוי הזה כולנו שומעים ורואים עכשיו בכל עבר, בכרזות, הפגנות, פוסטים ברשתות החברתיות וכמובן בתמונות המלחמה המגיעות אלינו מאוקראינה. לרבים, ובפרט הורינו וסבינו המבוגרים, שמכירים את הביטוי הזה בקונטקסט אחר, זה לא עובר חלק בגרון. אז בואו נדבר קצת על "סלבה אוקראיני"; על הגלגולים השונים שהביטוי הזה עבר; על האופן בו מילים מקבלות משמעויות חדשות, ועל הדרך בה קונפליקטים חברתיים, פוליטיים ומעמדיים מגולמים במאבק על הכוח שביצירת הידע ומתן המשמעות לסמלים שאנחנו משתמשים בהם.
על פי הערכות, מקורו של הביטוי ״סלבה אוקראיני", באחת הגירסאות הראשונות שלו ( Слава Україні , всій землі слава Glory to Ukraine, glory all around the earth) הוא מהעיר חרקיב שבמזרח אוקראינה, בסוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20. אחד התיעודים המוכרים של הביטוי הוא בשיר שכתב המשורר טראסה שבצ׳נקו בשנת 1860:
Наша дума, наша пісня
Не вмре, не загине…
От де, люде, наша слава,
Слава України!
Our thought, our song
Will not die, will not perish…
Oh there, people, is our glory,
Glory of Ukraine!
במהלך מלחמת העצמאות האוקראינית בשנים 1917-1921, ועל רקע מלחמת העולם הראשונה מצד אחד ומלחמת האזרחים הרוסית מהצד השני, השימוש בביטוי צבר תאוצה, במיוחד כאשר הוא אומץ על ידי פטריוטים ולאומנים אוקראינים. הגירסה המודרנית של הביטוי ״Слава Україні, Героям Слава!״ "Glory to Ukraine! Glory to the heroes!" הופיעה במהלך שנות ה30, וגם היא יוחסה בעיקר לקבוצות אוקראיניות לאומניות. במהלך מלחמת העולם השנייה קבוצות של לאומנים אוקראינים שיתפו פעולה עם הנאצים, בין היתר מתוך התנגדות לשלטון הסובייטי. בתקופה זו הביטוי הפך לסלוגן מוכר וידוע, והאסוציאציה שלו עם משתפי פעולה של הנאצים התקבעה.
במהפיכה האוקראינית של 2014 קיבל הביטוי משמעות חדשה כשהפך לסמל של דמוקרטיה, ושאיפה להתקרבות למערב. ביחד עם ההסלמה ביחסי רוסיה- אוקראינה ובעקבות הפלישה שאנחנו עדים לה עכשיו, השימוש בביטוי הגיע לרמת פופולריות חסרת תקדים והפך לסמל מרכזי של התנגדות למלחמה וסולידריות עולמית עם העם האוקראיני. מאז הפלישה של הכוחות הרוסיים לשטח אוקראינה פרצו מחאות במדינות מערביות רבות והביטוי ״סלבה אוקראיני״ אומץ על ידי המתנגדים למלחמה. כך, ביטוי שמסמל עבור רבים גזענות ושנאה, הפך לסמל של שלום ודמוקרטיה.
עבור פוסט-סובייטים רבים, ובמיוחד המבוגרים מביניהם, סמלים כמו הביטוי Glory to Ukraine, דגל אוקראינה ובכלל המחשבה על זהות לאומית אוקראינית, מעוררים אי נוחות. הסמלים הללו, והאנשים שהשתמשו בהם, השתייכו לקבוצות שבמילים מאוד פשוטות, אי אפשר לתייג בצורה דיכוטומית כ״טובים״ ו״רעים״, בלי להעלים עין מחלקים חשובים בהיסטוריה שלהם. הסמלים האלו ייצגו רצון לעצמאות של עם שלאורך ההיסטוריה דוכא, נכבש, הורעב ונרצח מצד אחד, אבל גם של שיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית, אנטישמיות, ומתן יד לרצח של עם אחר.
גם כיום אפשר למצוא באוקראינה לא מעט קבוצות ימין רדיקליות שדוגלות בטוהר הגזע באופן פומבי, ומהללות דמויות היסטוריות שעל הפטריוטיות האוקראינית הכנה שלהם קשה להתווכח. אותה פטריוטיות, עם זאת, באה לא פעם יד ביד עם עמדות גזעניות ואף פעילות אקטיבית כנגד קבוצות מיעוט במדינה. המחשבה על כך שדמותו של סטפן בנדרה (לאומן אוקראיני ידוע לשמצה על פעולותיו כנגד יהודים ופולנים במלחמת העולם השנייה) נחגגת, ושבשנת 2010 הוא קיבל את תואר הכבוד ״גיבור אוקראינה״ גורמת לבטן שלי להתכווץ קצת. גם העובדה שבוגרי מיליציות לאומניות ששיתפו פעולה עם הנאצים קיבלו ב2019 הכרה פורמלית כווטרנים של מלחמת העולם השנייה מהשלטון האוקראיני יוצרת תחושה דומה.
ויחד עם כל זאת, אוקראינה היא מדינה עם היסטוריה קשה מאוד, שסבלה פלישה אחר פלישה, כיבוש אחר כיבוש, ונאלצה להילחם על ריבונותה אל מול האימפריות הגדולות שקמו ונפלו סביבה במשך כל ימי קיומה. כשמסתכלים על הדברים מתוך פרספקטיבה זו, קשה להיות מופתע מכך שלאומיות אוקראינית התפתחה פעמים רבות ביחד עם אידיאולוגיות רדיקליות ואפלות. יחד עם כל זאת, אוקראינה הפכה לדמוקרטיה שוקקת חיים, עם מפלגות מגוונות, חופש ביטוי ונשיא קומיקאי, יהודי ודובר רוסית.
חשוב גם להזכיר, שבכל מדינה דמוקרטית יש מפלגות קיצוניות. בהרבה מובנים זוהי טיבה של הדמוקרטיה- כשיש חופש ביטוי, גם אנשים עם דעות רדיקליות משתמשים בו. השימוש של השלטון הרוסי בתיוג ״נאצי״ לכל הבעה של זהות לאומית אוקראינית הוא ציני, בלשון המעטה. כבר שנים רבות שפוטין הפך לחבר הטוב ביותר של כל משטר מפוקפק שצץ בגלובוס, ואם לא במשטר, אז לפחות באופוזיציה הימנית הקיצונית ביותר שאפשר למצוא (בולסנרו בברזיל, מארין לה פן בצרפת, סלביני באיטליה ורבים אחרים). אבל כשזה מגיע לאוקראינה, פתאום פוטין הופך לחסיד אומות עולם של ממש.
הטענה של פוטין שמטרתו בפלישה לאוקראינה היא לבצע דה-נאציזציה משכנעת לא רק אזרחים רוסים רבים, שהמידע אותו הם מקבלים אודות המצב באוקראינה הוא מסולף לחלוטין, אלא גם פוסט-סובייטים רבים המתגוררים ברחבי העולם, כאלו שיש להם גישה לתקשורת המערבית. פוטין משתמש באסוציאציה האוטומטית של רבים מאזרחי בריה״מ לשעבר של לאומיות אוקראינית וסמליה עם פאשיזם, שכבר מזמן אינה רלוונטית, אבל עדיין טמונה עמוק בתודעתנו. התקשורת המערבית, מהצד השני, מתעלמת לחלוטין מההקשר ההיסטורי ומציירת את כל מי שתומך ברוסיה כשטוף מוח במקרה הטוב, וטיפש במקרה הרע. לדעתי, מדובר בטעות מרה.
אני חושבת שהאתגר בתקופות כאלו הוא להצליח להכיל את המורכבות של האירוע שאנחנו רואים אל מול עינינו, בלי שהיא תשתק אותנו. האתגר עבורי, ואני משערת שגם עבור רבים אחרים, הוא כפול. מצד אחד, קיים דחף לעצום את העיניים לחלקים מהסיפור כדי להצליח לנקוט באיזשהי עמדה, ומהצד השני קשה שלא להגיע למצב שבו הנרטיבים המנוגדים מערערים אותנו לחלוטין ואנחנו מגיעים למצב שבו קל יותר פשוט לוותר על הבעת דעה בנושא.
במציאות, גם ״הקורבנות״ הן אינן דמויות שטוחות או מושלמות, וגם הסמלים והביטויים שאנחנו משתמשים בהם לפעמים סוחבים על גבם היסטוריה קשה. זה לא אומר שעלינו לזנוח את הסמלים ולא להשתמש בביטויים, וזה בטח לא אומר שאנחנו לא צריכים לתמוך בעם, שכמו כל עם אחר, רוצה להיות ריבון לעצמו.