אנתרופולוגיה לשבת

מתן קמינר (פוסט דוקטורנט בעמיתי בובר באוניברסיטה העברית) כותב על מאמרו אשר פורסם בכתב העת American Ethnologist ועוסק ביחסי חקלאים ומהגרי עבודה מתאילנד במושבי הערבה. במאמרו Saving the Face of the Arabah: Thai migrant workers and the asymmetries of community in an Israeli agricultural settlement טוען קמינר כי תלותם של מושבי האזור במהגרים מתאילנד, שמהווים כמחצית מהאוכלוסייה המקומית, אינה מסתכמת בעבודה הפיזית הקשה שהמהגרים מבצעים בחממות רותחות מחום, בתנאים קשים ובשכר נמוך מהמינימום הקבוע בחוק, אלא גם תרומתם של העובדים המהגרים לשמירה על הדימוי הקולקטיבי של המושב כקהילה יהודית הומוגנית. לפי קמינר העלמתם של המהגרים מעל ה״פנים״ הציבוריות של הקהילה תלויה לא רק ברצונם של המתיישבים המעסיקים אותם, אלא גם בנכונותם של המהגרים לדאוג לפנים הללו, התלויה בתורה בכישורים תרבותיים שהם רוכשים בבית, בתאילנד, שם, טוען קמינר, שמירה על ״הגוף החברתי״ היא מיומנות המונחלת לכולם מילדות.

״מה שייחודי מבחינתי בהתערבות שלי בשדה, במאמר ובספר שאני מקווה לסיים בקרוב, הוא השילוב בין ניתוח כלכלי-פוליטי ביקורתי, שהוא די נפוץ בתחום של חקר הגירת העבודה לישראל, לבין שימוש בכלים התיאורטיים של האנתרופולוגיה התרבותית. כשתכננתי את פרויקט המחקר, הצד הראשון היה הרבה יותר בולט במחשבה שלי. אחד המרצים שלי באוניברסיטת מישיגן אפילו אמר לי שזה נשמע כמו פרויקט של ׳עיתונות חוקרת׳ – עלבון מבחינתו. אבל ככל שהעמקתי את ההיכרות שלי עם העובדים התאילנדים ועם המעסיקים שלהם, הבנתי שמעבר לעובדות הקרות והקשות של הניצול הכלכלי יש כאן גם עוד נדבך חשוב. העובדים זוכים להרבה אוטונומיה כשהם עובדים בשדות, והמעסיקים (או לפחות המעסיק שהכרתי מקרוב) מאד מעורבים בחיים האישיים שלהם. מצד שני, המהגרים משתתפים באופן פעיל בהעלמתם מהמרחב הציבורי של המושב, שמסייעת למעסיקים להעלים אותם מעין הציבור וכך להמשיך את הניצול.

כדי להבין את המצב הזה גייסתי כמה מהקלאסיקונים של האנתרופולוגיה והסוציולוגיה. העבודה של מקס גלקמן על דרום אפריקה תחת הקולוניאליזם הבריטי סייעה לי בהמשגה של ׳שיווי המשקל הזמני׳ שמתאפשר במצבים של דיכוי. מאחורי המחקר המוכר של ארווינג גופמן על ׳עבודת פנים׳ מצאתי את עבודתה של האנתרופולוגית הסינית Hsien-chin Hu, שמדברת על ״פנים״ כתכונה של קולקטיבים, כולל קולקטיבים לאומיים, ולא רק של יחידים. מכאן הדברים כבר התחברו לי לדברים שנכתבים בזמן האחרון באנתרופולוגיה של תאילנד, ובמיוחד לעבודה של פליסיטי אולינו (Aulino), שממשיגה את ׳הגוף החברתי׳ כדרך להסביר איך בסיטואציות חברתיות בתאילנד כל אחד יודע כמעט אינסטינקטיבית ׳מה מקומו׳. זה כמובן מאד מנוגד למצב הרווח בישראל, שאותו תמר כתריאל המשיגה בצורה מבריקה בכתיבה שלה על אידיאל ה׳דוגרי׳ בתרבות הצברית.

בעזרת כל הכותבים הללו, הגעתי למסקנה שה׳דוגריות׳ של הישראלים – ואני בכללם – מונעת מאתנו להבין נכון מדוע התאילנדים מואילים לסייע בהעלמה של עצמם מהזירה. זה לא בגלל שהם צייתנים ׳מטבעם׳ וגם לא בגלל שהם צבועים ושקרנים – שתי טענות שאפשר לשמוע מישראלים שבאים איתם במגע. בתאילנד ל׳איברים׳ הנחותים של הגוף החברתי – אני נעזר בשיר שכתב זמר-משורר מהגר בשם Sanya Hitakun כדי להציע שאולי ״הגב״ הוא המטפורה הכי נכונה למצב שלהם – יש הרבה חובות, אבל יש להם גם זכויות. בתמורה לציות הם אמורים לזכות בהכרה מסוימת מה״ראש״ של הגוף, ביחס אוהד, בפינוקים למיניהם, ובעיקר באמון. הם מקבלים חלק מזה בספירה הפרטית, לפחות במשק שבו אני עבדתי, אבל בזירה הציבורית הם לא מקבלים כלום. זה מצב שאני לא יודע כמה זמן הוא יכול להימשך בלי פיצוץ.

בכל זאת חששתי תוך כדי כתיבה שאני עושה לעובדים עוול בזה שאני מציג אותם כמי שמקבלים את המצב שלהם בהבנה וכניעות. דאגתי שניתן יהיה לעשות בטענות שלי שימוש נגד המאבק להגנה על זכויותיהם החוקיות של העובדים, שמופרות על ימין ועל שמאל. לשמחתי העניין נפתר עבורי כשעשיתי פרויקט משותף עם ׳קו לעובד׳ שבו ענינו על שאלות של מהגרים בפייסבוק. התגובות לסרטונים שלנו העידו כאלף עדים על כך שהעובדים מודעים להפרת הזכויות שלהם, ושהם גם כועסים. מעניין לגלות שהם לא בהכרח כועסים על המעסיקים שלהם דווקא: הרי השכר והתנאים די זהים בכל המשקים והכול ידוע מראש. הם כן כועסים על שגרירות תאילנד, שאמורה תיאורטית להגן עליהם ובפועל לא עושה כלום. חלקם גם מזהירים חברים מתאילנד שלא כדאי לבוא לישראל – העבודה קשה והשכר נמוך ביחס ליעדי הגירה אחרים, כמו דרום קוריאה או טאיוואן.

בספר שאותו אני כותב על בסיס הדוקטורט אני מבקש לעשות מהלך דומה של שילוב בין תיאוריה אנתרופולוגית לבין כלכלה פוליטית ו׳עיתונות חוקרת׳ גם ביחס לצדדים אחרים של הסיטואציה, באמצעות רובריקה תיאורטית שמתארת את המצב כקפיטליסטי וקולוניאלי גם יחד. הספר יכלול שני פרקים היסטוריים, אחד על תולדות הערבה עד שנות השמונים והשני על מה שהכלכלנית מרג׳ורי סטרום ז״ל קראה לו ׳המהפכה התאילנדית׳ בערבה ותוצאותיה. לאחר מכן, בנוסף על הפרק שמבוסס על המאמר, יהיו שני פרקים אתנוגרפיים נוספים. הראשון יתמקד בתהליך העבודה ובאופן שבו גם הוא, בנוסף על ההתנהגות של העובדים במרחב הציבורי, מסייע ביצירתו של ׳התאילנדי׳ כטיפוס מובחן בדמיון הישראלי. השני יעסוק ביחסים של המהגרים עם המשפחות שלהם בבית, שכוללים הרבה אהבה וגעגוע אבל גם חשד וחשש. המבוא ופרק הסיכום יקשרו בין הממצאים האתנוגרפיים לבין הקטגוריות התיאורטיות הגדולות של ׳קפיטליזם׳ ו׳קולוניאליזם׳ ויצביעו על האופן שבו אני מקווה שהעבודה שלי תתרום לא רק לאנתרופולוגיה אלא גם למאבקים פוליטיים, בארץ ובעולם.״

עוד על קמינר ועבודתו: