מאמרי אורח

שלומית ליר (משוררת וחוקרת תרבות) ברשימה מתוך ערב על נשים כותבות בעולם גברי שנערך לקראת יום הנשים הבינלאומי 2022. בעזרת ניתוח יצירות רבות של נשים, מציגה ליר את חשיבות חילוצן של נשים מעמדת הדמות המסופרת לעמדת הדמות המספרת.

רשימה זאת נערכה בעקבות ערב ספרותי אותו הנחיתי בבית הסופר לקראת יום הנשים הבינלאומי 2022, בהשתתפות הסופרות עדי שורק, רונית ידעיה, יעל ישראל ואסתי ג. חיים, ובנוכחות עו״ד צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים. הסופרת ד"ר דורית זילברמן נשאה את דברי פתיחה ועו״ד דנה מיטב בירכה. ערכתי את הערב מתוך התמקדות במשמעות של חילוצן של נשים מעמדת הדמות המסופרת לעמדת הדמות המספרת.

הבקשה שנשים יכתבו על עצמן ועל חוויות חייהן מנקודת מבטן מהווה את אחד מעמודי התווך המרכזיים של השיח הפמיניסטי. כפי שמציינת הלן סיקסו בצחוקה של המדוזה – "על האשה לכתוב את עצמה: על האשה לכתוב על האשה ולהביא את הנשים אל הכתיבה, שממנה הן הורחקו באלימות כפי שהורחקו מגופן שלהן…. על האישה להיכנס לטקסט – כמו גם לעולם, ולהיסטוריה – ביוזמתה הייחודית."[1] קריאה פומבית לכתיבה של נשים משמיעה גם החוקרת דונה הרוואי ב"מניפסט לסייבורג".  וכך היא כותבת: "לכתיבה יש חשיבות מיוחדת עבור כל קבוצה שחייתה תחת קולוניזציה…. כתיבה סייבורגית היא על אודות הכוח לשרוד, המבוסס לא על תמימות ראשונית, אלא על תפיסת הכלים הדרושים להטבעת סימן על העולם, שסימן אותן בתור האחר".[2]

"העולם מעוצב בידי גברים, מנקודת מבטם, לתועלתם, ושכדי לשנותו על מנת שיכיל אותה ואת אחיותיה ויממש את צורכיהן ואת חלומותיהן, עליה להיאבק ולהסיר במו ידיה את כבליה,"[3] ציינה ויקי שירן. חשיבותה של מלאכת הכתיבה היא בהנכחה במקום שבו יש מחיקה. בהתעקשות על החוויה המספרות בגוף ראשון, ממקור ראשון. בכך שנשים מספרות את הסיפור שלהן בעצמן ואף אחד לא מספר להן מי הן, ומגדיר אותן עבורן בעולם.

תחת הכובע שלי כחוקרת, ראיינתי באחד ממחקרי 31 נשים שהן פעילות ציבור, נשים עם קול ונוכחות במרחב הציבורי ונדהמתי לגלות שכמעט כולן סיפרו שחוויית הקול שלהן אינה מובנת מאליה. לרובן לקח זמן רב ודרך ארוכה לגלות את הקול שלהן ולהפוך לנשים שמשמיעות קול.[4] היכולת להביא את סיפורו של הגוף מתוך הגוף עצמו. לא כאובייקט למבט אלא כסוביקט בעל נוכחות, קול רגש ותשוקה בעולם. מכאן כי סופרות שמנפצות את השתיקה ומביאות את סיפורן מפגינות אומץ ועשייה לא רק אמנותית אלא גם פוליטית.

הסופרת, העורכת ומבקרת הקולנוע, זוכת פרס אס"י, יעל ישראל, בממואר שהיא כותבת בימים אלו, מביאה את הגוף הילדי-נשי במבט המאפשר להתייחס לכאבי ההתבגרות, שאינם תמיד זוכים למקום בשיח:

באחד הימים, באותו קיץ שנראה לי ארוך מתמיד, גיליתי כתם דם בתחתונים. אלו היה תחתוני ילדות פרחוניים ומצויצים של סריגמיש, שבפרסומת שלהם ברדיו הושר "סריגמיש אוהב ילדים". עכשיו מילא את התחתונים הילדותיים האלה כתם דם באזור המפשעה.

בהתחלה מילא אותי פחד נוקב, ממש כאילו הרגשתי שתקעו לי גרזן בלב. ישר הבנתי מה זה, וישר באה הזעקה לאלוהים: "למה? למה כבר עכשיו? למה כל כך מוקדם? אני לא רוצה את זה! קח את זה ממני!"

לא רציתי להיות אישה. עדיין לא. את השדיים הזעירים שהחלו לבצבץ נהגתי להשטיח לשני הצדדים בלילה, וישנתי עליהם, בתקווה שכאשר אקום הם ייעלמו, וככה אמנע את התפתחותם משום שאני מועכת אותם בלילות. והנה, עכשיו הגיע הסימן הכי ברור לכך שהפכתי לאישה טרם זמני. הרי רק לאחרונה מלאו לי אחת עשרה!

כתיבתה של ישראל חושפת את הגוף הנשי מאפשרת להנכיח אותו בדרך שאינה זוכה בדרך כלל למקום, באופן המתווה דרך לשחרור ממושתקות ובושה.

גם כתיבה המציגה דמות מהוססת שאינה בטוחה בקולה גם הוא מעשה אמיץ, שכן הוא מהווה שיקוף למקום אותו חשות נשים רבות. הסופרת , כלת פרס רוה"מ ליצירה לשנת 2018, עדי שורק, במחזור "אלף-בית אישה", שהופיע בספר "תיירות פנים", (ידיעות ספרים 2005) מתארת את ההססנות והחשש הנלווים במקרים רבים לקולות של נשים. בה בעת משלבת שורק מבע אירוני נוקב על התביעה התרבותית להנמכת הקול ולצמצום נוכחות נשית, ויוצרת לעצמה קול בתוך הסבך הפנימי והחיצוני:

באופן עקרוני, דרך אגב, אין זה מומלץ להיות קולנית. זאת ניתן ללמוד מנורמות החיים האמיתיות, המדומיינות, המוצגות, המושרות ומהערות אגב.

לכן, דרך אגב, עד היום אני מרגישה שלפעמים אני תופסת יותר מדי את השיחה ושזה לא נחשב יפה כאשר אני בסביבה שאינה שלי. אומנם למדתי עם השנים להשתמש בקולי באופן חזק יותר, עד שלפעמים הוא נשמע ממש בוטח. אבל דרך אגב, גם היום רועד לי הקול לפעמים. אגב, לפעמים אנשים יאמרו שאני דברנית ולפעמים שאני שתקנית, תלוי מי מספר. פעמים רבות אני מחליטה שכאשר אגיע שוב למרחב מסוים, כמו כיתה או חוג אנשים, לא אדבר הרבה, מפני שבפעם הקודמת הייתי מדי בולטת. אגב, לא לדבר נחשב למשהו אצילי, בייחוד כאשר מדובר בבחורות. אני לא מספרת עכשיו על דברים שמישהו אמר לי פעם במפורש. אלו תחושות פנימיות, קווים מסרסים לדמותי. אולי לכן אני אוהבת רעש חזק שמוציא את השליטה מהידיים כמו רעשם של תופים המלוּוים בצרימות שאובדות ושבות למצוא את קצבן.

התיאור של גיבורה המרגישה שהיא תופסת יותר מדי את השיחה ושזה לא נחשב יפה,  נוגע בצורה פואטית אך מדויקת כל כך חוויות של נשים רבות, שחונכו אותן להתנחמד ולהתנהג יפה באופן הפוגע במקום שלהן כסוכנות המנהיגות את חייהן. שורק לוכדת את התחושה הזאת ומציגה אותה על הפחד שהיא מבטאת מחד והאירוניה הטמונה בה מאידך.

היכולת להביא את הזהות הנשית בכתיבה, מאפשרת גם לבחון הצטלבויות. הסופרת, כלת פרס ברנר ופרס היצירה לסופרים עבריים, אסתי ג. חיים בנובלה "וחג לה שמח"-מהספר "סיד" שיצא ב2020 באחוזת בית, מתארת את ההצטלבות בין מגדר וגיל:

לפעמים קמים לי באוטובוס. פעם נהגתי לסרב בהתרסה. מה, אני נראית לך כל כך זקנה? התמהמהתי עם הנפקת תעודת ה"אזרח הוותיק", מה לי ולזה? אבל ההנחה באמת משמעותית. עכשיו אני מגישה את הכרטיס לנהג בהשלמה, אבל משתדלת ללכת לכל מקום ברגל. רק ברגל. כך אף אחד לא מבקש ממני שום תעודה. הצעדים שלי האטו. פתאום התעייפתי. התעייפתי מן הרחוב, מן העיר, מן הארץ, מהעולם. מהחיים האלה.

בין המוני הצעירים והברים מצאתי מאפיה פתוחה, ובחרתי מבין הכיכרות הבודדים שנותרו על המדפים, כיכר לחם כוסמין. המוכרת הייתה מחבר העמים,  משהו בה נותר זר לעיר הזאת, והיא חייכה אלי. אולי בגלל יום ההולדת, נתקפתי פרץ רגשנות, זה קורה לי מידי פעם, בעיקר אם אני שותה קפה עם קפאין. אמרתי לה, תראי איך העולם נהיה צעיר. כשהייתי בגילם לא יכולתי לחלוף ברחוב בלי שיגידו משהו.  יתבוננו.  כמובן, גם יטרידו, ועכשיו יש לי שקט, איש לא מטריד, אבל מישהו שפך את התינוק עם המים. היא חייכה ושתקה. 

נשים סובלות מאפליה כפולה כנשים צעירות אנו נתונות למבט מחפצן, המשתית את ערכן על צורתן החיצונית. וכך הקיום במקום שייסוב סביב הקול והפעולה של נשים בעולם הופך שבוי בידי מבטם של אחרים. כנשים מבוגרות מוכרת היטב פעולת המחיקה. ההתעלמות וההפיכה לשקופות במרחב. שתי התופעות משתקפות במקרים רבים עדיין גם בעולם הקולנוע, הטלוויזיה והאמנות. באופן ייצוגן של נשים צעירות והעלמותן של אלו הנחשבות מבוגרות. כל זאת באופן המבטל את המקום של נשים כסובייקט במרחב.

כתיבה המאפשרת נגיעה בחוויית הניכור מזווית של נשים מייצרת גם היא אדוות רבות. לרבות המקום שבו גם נשים מאמצות את תפיסת העולם כשדה ציד שבו מערכת יחסים עם גבר היא סמל סטטוס ומוקד לגאווה. כך, הסופרת וראשת מחלקת הכתיבה במכללת מנשר לאמנות, רונית ידעיה בספרה "מלכת הממולאים", שיצא בהוצאת אפיק 2016:

הנשים הבודדות, פליטות זוגיות ארוכת שנים, או כמו אמא, נטושות, שיקוו לשוב ולזכות באהבה מאוחרת, ייצמדו בהפסקות בין הפעילויות  לראי הזעיר בחדר האמבט הממוזער, עד שקצה אפן כמעט ייגע בו, ובאקט אמיץ של לוחמה זעירה בזמן יחדשו את הצבע על שפתיהן הצפודות וידגישו בקו שחור אכזרי את עיניהן השקועות ודלילות הריסים ואת גבותיהן הדהויות, וימשחו את עורן המחורץ בצבעי מלחמה ססגוניים) לא אמא, היא הרי שונאת המחשה גרפית). וכך, עוטות מסכות קרב ומצוידות במקל הליכה חד או תלת־רגלי, או עגלת הליכה מתקפלת בלחיצת כפתור, ייערכו המוהיקניות האחרונות למסע הציד האחרון בשדות הציד הנצחיים.

ואם אכן יצלח מסען, הן ישובו בשלום, שלובות זרוע עם שללן, לטיול בגינה הננסית או סביב הבריכה, מפגינות לראווה את זוגיותן המחודשת, ואף ינסו באקט הרואי לשחזר שריד גאולוגי מחיי המין שלהן, במה שאפשר להגדיר כניצחון הרוח האנושית, או כניצחון הרוח על החומר.

תמסרי ד"ש לאמא, אבא ביקש לפני שנפרדנו, במה שאפשר להגדיר כניצחון החומר על הרוח.

לסיכום, בדומה לעולמות יצירה אחרים, הכתיבה בלשון העברית צמחה מלכתחילה כמועדון גברי מיסודו. מבחינה היסטורית, דבר הבא לידי ביטוי בשפה העברית אף יותר מלשונות ומקומות אחרים, בשל תפיסתה של השפה כקדושה ודחיקתן האקטיבית של נשים מחוץ לקנון.

אלא שדווקא מסיבה זו, חשובה כל כך כתיבה של נשים המנפצות את לשון האב ואת התפיסה של נשים כמי שתפקידן לשמש מראה מעצימה לגברים.

כתיבה המביאה את הגוף ממקור ראשון של ידע, את התשוקה, את המחשבה ואת הכמיה למשמעות לחופש משמעותית ביותר לשפה העברית ולקנון הספרים.

נשים אומנם מהוות מחצית מהאוכלוסייה אך קולנו עדיין לא זכה למקום שווה. כל ספר שכותבת אישה שמעזה להציג את עצמה כפי שהיא מהווה סמן חשוב בדרך לשם.

*שלומית ליר היא משוררת ויוצרת רב-תחומית, היא עמיתת מחקר באוניברסיטת בר אילן ומרצה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב

[1] סיקסו, הלן (2009). "צחוקה של המדוזה". בתוך חרובי וצמיר (עורכות) ללמוד פמיניזם: מקראה. תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד. עמודים 134-163.

[2] הראווי, דונה. (2009) "מניפסט לסייבורג: מדע טכנולוגיה ופמיניזם סוציאליסטי בשלהי המאה ה-20". בתוך בן טל ובאום (עורכות) ללמוד פמיניזם: מקראה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד. עמודים 276-367.

[3] שירן, ויקי, "לפענח את הכוח לברוא עולם חדש". בתוך שלומית ליר (עורכת) לאחותי פוליטיקה פמיניסטית מזרחית, תל אביב: הוצאת בבל. עמודים 26-27.

[4] ליר, שלומית (2019) "ביטוי לדיכוי או אקט של בחירה? השתיקה כתופעה חברתית בקרב פעילות ציבור בישראל". בתוך מגמות נד2 עמודים 253-276.