מאתגר את הנרטיב הסטנדרטי – וזה יותר ממספיק
יצחק יפה, ארכיאולוג (ואנתרופולוג) מאוניברסיטת חיפה סוקר את ספרם החדש ומעורר המחלוקת של האנתרופולוג דיוויד גרייבר והארכיאולוג דיוויד וונגרו, המנסה לאתגר את ההנחות המקובלות בדבר ההיסטוריה האנושית. יפה בוחן מי בעצם קהל היעד של הספר, מראה את חוזקות והחולשות שלו, מצר על החשש של אנתרופולוגים וארכיאולוגים מספרים כאלו וטוען, שעל אף מגרעותיו ופרשנות המפליגה לעיתים מעבר למקובל, הספר, כמסה אחת, מצליח לאתגר היטב את הנרטיב הסטנדרטי והמוכר לרובינו בכדי להדגיש את השונות הרבה בעבר האנושי ובכך תורם רבות לתחום עצמו ולדיון הציבורי.
בספרם החדש, The Dawn of Everything: A New History of Humanity טוענים דיוויד וונגרו ודיוויד גרייבר כי הנרטיב השולט בשיח העכשווי על התפתחות האנושית אינו רק פשטני אלא גם מוטעה מן היסוד. גרייבר האנתרופולוג וונגרו הארכיאולוג (להלן המחברים) כופרים במודלים המקובלים המסבירים כיצד התפתחו חברות אנושיות ממצב התחלתי של פשטות למצבינו המורכב היום. הם מזהים שני זרמים עיקריים המושפעים מרעיונות שהתגבשו בתקופת הנאורות: עבר אלים וקשוח שהוצע על ידי תומס הובס או אידאלי ושוויוני על פי ז'אן-ז'אק רוסו. האחד מוביל למודל שבו התקדמנו וריסנו את יצרינו החייתים ביותר והשני הגורס כי נפלנו מגן עדן ונתונים אנו היום, בעל כורחנו, לחסדי אליטות דורסניות מנגד.
בשלב הבא בנרטיב המקובל, לאחר שבחרנו את הטבע האנושי המועדף עלינו, עלינו למצוא את הזרז שהעביר את האנושות, בסופו של דבר, ממצב א' לב'. החשודים המיידים הם המצאת החקלאות, דת מאורגנת, הרצון להתיישב במקום אחד ולהפסיק לנדוד, יחד עם היווסדותן של ערים ומדינות גדולות. ברגע שהשכלנו (או שגינו) באימוצם, אנוסים היינו להגיע למצבינו היום של ריבוד וחוסר שיווין כאזרחים במדינות דמוקרטיות יותר או פחות.
עצם הרעיון כי ישנו טבע אנושי אחד שממנו התפתחנו, אומרים ונגרו וגרייבר, צריך לעבור מן העולם. מדוע? כי עשורים של עבודה ארכאולוגית ואתנוגרפית מוכיחה עד כמה הסיפור הזה פשטני מדי. הספר מחולק ל-12 פרקים המשתרעים על יותר מ-550 עמודים דחוסים וכולל גם 150 עמודים של הערות שוליים מרחיבות ורשימת הפניות ארוכה ומרשימה.
הספר מתחיל בפרק מקורי למדי (ולא חף מבעיות) על הדרך בה התעצבו מודלים שונים של התפתחות אי השוויון וחירויות קדמוניות בתודעה המערבית (וגם איך התעלמו רבים מהוגי הנאורות מתרומות מחשבתיות מאתגרות של הילידים האמריקאים אותם 'פגשו' במחצית השנייה של האלף השני לספירה). אך מהר מאוד עובר הפרק לסקירת ידע ארכאולוגי רב מראשית (כמעט) קיומו של המין האנושי ועד היווצרותן של המדינות הראשונות. מטרת המחברים הינה להראות כי לאורך ההיסטוריה האנושית, עם או בלי חקלאות, מחוץ או בתוך העיר, דרך קבוצות קטנות ביותר ועד המדינות הצפופות ביותר, גילו בני האדם גמישות רבה ושונות מעוררות התפלאות בדרך בה ארגנו את חברתם הפוליטית. כפועל יוצא, עלינו להכיר בכך שאין קשר ישיר, או מוכרח, בין סוג הכלכלה (ציד ולקט, חקלאות אוטרקית או מסחר בין מדיני למשל) והארגון חברתי.
מאז שיצא הספר, רק לפני מספר חודשים, הוא הצליח לעורר סערה לא קטנה ולגלוש הרבה מעבר לפולמוס מוגבל לחוגים אקדמיים בלבד. בעוד יש מי שמקבל את הספר בזרועות פתוחות, מספר רב של הוגים העלו ביקורות נוקבות המלינות בעיקר על הדוגמאות הסלקטיביות שנבחרו לתמיכת התזה לעיל או פרשנות יצירתית אשר אינה עולה בקנה אחד עם הממצאים עצמם.
כדי לאבחן את הספר, את התזה שלו ותרומתו האפשרית אני מציע כי נבחן אותו לאור שלוש שאלות עיקריות:
- האם הספר מחדש ואם כן כיצד ומה בדיוק?
- עד כמה הטענות בספר מבוססות (בין אם הן חדשות ובין אם לא)?
- עבור מי נכתב הספר?
השאלות הללו אינן מנותקות האחת מהשנייה שכן הספר יחדש דברים שונים לאנשים מרקעים שונים ובשלבים שונים בהתפתחותם המקצועית. המחברים עצמם מצהירים כי הם מעוניינים להציג את המידע האנתרופולוגי והארכאולוגי (בעיקר) שהצטבר בעשורים האחרונים ולהנגיש אותו לקהל המשכיל הרחב. ואכן, כמו שאטען בהמשך, אני סבור שהוא נכתב עבור קולגות מדיסציפלינות שכנות ואלו המתעניינים בעבר האנושי באופן רחב ואשר קראו, בעיקר, ספרים פופולאריים כדוגמת אלו של יובל נוח הררי, סטיבן פינקר וג'ארד דיימונד.
בבסיסם של ספרים אלו (ואחרים המתיימרים לשחזר את הסיפור האנושי) נמצאת הטענה שככל שחברות גדלות הן נהיות מורכבות יותר ולכן הן גם צריכות מנגנונים מורכבים יותר – בעיקר מוסדות וישויות מוגדרות – אשר ירכזו את מערכת קבלת ההחלטות והוצאתם לפועל (כדוגמת מנהיגים, מלכים, ממשלות ומערכות אדמיניסטרטיביות). כל זאת על מנת למנוע מהחברה להתפרק חזרה ליחידות קטנות יותר. המערכות האלו משמרות ומעמיקות יחסים היררכיים אשר מתקבעים ואף מתעצמים עם הזמן.
אך המידע הקיים, טוענים ונגרו וגרייבר, מראה סיפור הפוך. הספר אכן מצטיין בהבאת דוגמאות ארכאולוגיות ואתנוגרפיות רבות המתארות שלל תבניות חברתיות: ישנן קבוצות היררכיות וחוסר שוויוניות של ציידים ולקטים (למשל לאורך החוף המערבי של אמריקה הצפונית) וערים צפופות אשר הצליחו לשמור על ארגון חברתי אגליטרי מעורר השראה (כדוגמת מואנג'ודארו מתקופת הברונזה בפקיסטן). שונות היא שם המשחק: ערים עם היררכיות מוצקות קיימות כמובן וישנן ערים מורבדות יותר ופחות בדיוק כמו שישנן קבוצות של ציידים ולקטים אשר משמרות באופן אגרסיבי על יחסי הכוח האגליטריים של קבוצתם, ואחרים המאפשרים ריבוד מסוים.
זאת ועוד, חברות יכולות לנוע בין ארגונים חברתיים ופוליטיים שונים בתקופות שונות, על בסיס עונתי או רב שנתי, בהתאם למחזורים טקסיים ותרבותיים משתנים. כלומר, קבוצה יחסית היררכית של ציידים ולקטים יכולה לקדם ערכים שוויוניים במפגש מרובה משתתפים בעונות מסוימות (כמו אלו שתיעד למשל לוי-שטראוס בתצפיותיו בברזיל בתחילת המאה ה20). האתר הניאוליתי גובלקי טפה בטורקיה, היה מיושב בעונות שונות, ויתכן שראה מוקדי כוח דינמיים שאפשרו להקים או לנהל את החברה במקום, אבל אלו התפרקו בעונה הבאה. אתר נאוליתי גדול אף יותר בטורקיה, צ'אטל הויוק, תמך בהתיישבות קבע לאורך כמעט 1000 שנה תוך כדי שיושביו מסתמכים באופן משתנה על גידולים חקלאיים לצד ציד ולקט ופעימות תנודתיות בעצימותן של ריכוזי כוח ומוקדי פולחן בישוב.
היות שהמחברים רואים את שלל הדוגמאות מהעבר האנושי כמפריכות את המודל של טבע אנושי אחד או ארגון חברתי קמאי יחידני, הם גם סבורים שאיננו יכולים לספר סיפור אחד ויחיד על התפתחות אנושית ליניארית מחברות קטנות ואגליטריות של ציידים ולקטים לחברות מורכבות החיות באי שוויון קיצוני היום. המחקר הארכאולוגי כבר אינו רואה את המעבר לחקלאות כמהפכה אלא כתהליך ממושך של אלפי שנים, ועל כן יש להיזהר בקשירת התפתחויות חברתיות מאוחרות לשינוי כלכלת הקיום.[1] אכן בעלי חיים וצמחים בויתו במספר רב של מקומות ובקצבים שונים עד שהתקבעה תלות מוחלטת במערכת החקלאית. קבוצות אחרות מעולם לא התמסרו באופן מוחלט לחקלאות והיו שאפילו זנחו אותה בהפגנתיות.
כמה מזה חדש? תלוי את מי שואלים כמובן. ארכאולוגים רבים לא יתפלאו יותר מדי – בכל זאת רבים מאתנו מקדמים בעצמינו את המשנה הזאת – גם אם איננו מכירים את כל הדוגמאות בספר. בעיני הקהילה הארכאולוגית עצם התעוזה לחזור לכתוב ספרים גדולים שכאלה היא זו שמעוררת השתאות. ארכאולוגים ואנתרופולוגים כמעט ואינם כותבים יותר נרטיבים גדולים על התפתחות האנושות.[2] אנחנו מצטיינים בהכרת אזורים גיאוגרפיים ופרקי זמן מצומצמים בלבד – אפילו ארכאולוגיה השוואתית מוגבלות לסוגי חברות דומות (השוואתן של מדינות קדומות למשל) וגם היא אינה מקובלת על כולם. אך עתה, משנכתב ספר ארכאולוגי/אנתרופולוגי עבור קהל אקדמי רחב, ישנה דרישה מאלו המצדדים במודל הסטנדרטי שאל מולו יצאו המחברים להוכיחו מחדש ולא לצפות שימשיך ויתקבל כמובן מאליו.[3]
יחד עם זאת, אני מוכרח גם להצטרף לאלו המתרעמים על השמטות שונות בספר. אין ספר שיכול לכסות הכל, גם לא אחד שמתיימר לספר מחדש את הסיפור האנושי, אך יש לתהות כיצד מתעלמים המחברים כמעט לחלוטין משלל הידע שהצטבר מתחומי הביולוגיה, פסיכולוגיה ואקולוגיה על הדרכים בהן בני האדם מצליחים לעבוד יחד ולשתף פעולה אל מול הדחף לרמות ולשקר. ישנו קונצנזוס מתגבש בתחומים הללו לראות בבני האדם משתפי פעולה סלקטיביים ותלויי מצב. זוהו גוף ידע עצום ומבוסס מחקר אמפירי וניסויי רב וזוהי גם הזדמנות מפוספסת להציע דרך להבנת ההיגיון בשיתופי הפעולה העונתיים המשתנים שהם מזהים.[4] אין לי ספק כי חברי הפרה-היסטוריונים יתקשו לקבל את ההתעלמות הזאת.
בנוסף, הפרקים האחרונים בספר העוסקים בעיר ובמדינה, חלשים יותר לטעמי ומדגישים את נטיית המחברים לבחור דוגמאות אשר לא תמיד מייצגות את המידע הארכאולוגי הקיים, עניין שאכן עלה במספר ביקורות. בבואם לסקור את הערים הראשונות בסין למשל, מוצג לקוראים האתר Taosi אשר ראה התקוממות עממית אי שם באמצע האלף השלישי לפני הספירה, שהובילה ל-250 שנה של חיים משוללי ריבוד. חשוב לציין שלא רק שמדובר בהסבר אחד בלבד להבנת החורבן שחוו האליטות בעיר, והמנוגד יש לומר לדעתו של חופר האתר עצמו, גם אם נקבלו, Taosi אינה מייצגת את שאר הערים והישובים הגדולים של סין בתקופה זאת. יהיה קשה גם להגן על הפרשנות הדמוקרטית הניתנת למסופוטמיה או מצרים העתיקות. מרבית מחוקרי התרבויות הללו יחלקו על המחברים ויצביעו על מגוון רחב של מידע, היסטורי וארכאולוגי, המעיד דווקא על מערכות שלטוניות עריצות.
חלק מהעניין טמון בצורת הכתיבה של הספר, המשופע פסקאות יפות מדי אשר ממסכות פרשנות וספקולציה בפרוזה נאה ומשכנעת. לדוגמא:
“Their villages, often small in scale, shared similar cultural practices, reflected in the forms taken by their dwellings, female figurines and ways of making and serving food. The archaeological name given to this particular ‘design for life’ is the Cucuteni-Tripolye culture, after the sites where it was first recorded. So the Ukrainian and Moldovan mega-sites did not come out of thin air. They were the physical realization of an extended community that already existed long before its constituent units coalesced into large settlements. “
ארכאולוגים לא כותבים ככה. חבל, תגידו חלקכם, אבל רובינו פשוט לא מרגשים בנוח לראות בבדלי קירות וסירי בישול עדות ברורה לישויות תרבותיות מובדלות המאוחדות סביב שפה עיצובית משותפת. ארכאולוגים אוהבים להסתייג כמו אחרוני המדענים ולרובינו קשה לדבר בנחרצות שכזו.
בהמשך לכך מעניין לציין כי מעטים הארכאולוגים אשר הביעו דעתם באופן רשמי על הספר עד כה. הביקורת הרבות שיצאו נכתבו על ידי אנתרופולוגים חברתיים, אנשי רוח וחברה, כמה היסטוריונים וכמובן כלכלנים. מדוע? העולם הארכאולוגי מגוון ויש להניח כי יהיו מי שיאהבו מאוד את הספר על אף מגרעותיו ואלה שיטענו שהנתונים בשטח מראים בדיוק את ההפך ממה שנאמר בו.[5] מסקר מאוד לא רשמי שערכתי עם קולגות וחברים נראה שרבים מתרשמים כי הרעיון עצמו אינו חדש, גם אם אינו מקובל על כולם, אך הספר כן הצליח, במאמץ לא מבוטל, לרכז ולסדר ידע רב בכרך אחד ומקיף. תובנות הספר, ובעיקר הדגש על שונות אנושית אדירה והתפתחות חברתית ופוליטית א-לינארית, הן בדיוק הדרכים בהן מלמדים את קורסי המבוא לארכאולוגיה בעשור האחרון ברחבי העולם – אין ספק שהספר ישמש כלי פדגוגי חשוב לדיון בקורסים מגוונים.[6]
דומני שזו גם הדרך הטובה ביותר לגשת לניתוח הספר ותרומתו והיא אף מלמדת עבור מי נכתב בסופו של דבר. לספריו של יובל נוח הררי תפקיד חשוב מאין כמותו (גם אם ספריו סובלים מאי דיוקים רבים, הצהרות גדולות בלתי מבוססות ושחזורים היסטוריים רחבים למדי): הם מביאים סטודנטים למקצועות הארכאולוגיה וההיסטוריה בתקופה שבה מספרי התלמידים בחוגים האלה נמצאים בצניחה חופשית. כעת נוכל לתת לאלו שהגיעו ללמוד איתנו גם את ‘The ‘dawn of everything’ כמו גם לקולגות מתחומים אחרים אשר אהבו קצת יותר מדי את הספרים הפופולאריים שצוינו לעיל. על אף מגרעותיו ופרשנות המפליגה לעיתים מעבר למקובל, הספר, כמסה אחת, מצליח לאתגר היטב את הנרטיב הסטנדרטי והמוכר לרובינו בכדי להדגיש את השונות הרבה בעבר האנושי. כולי תקווה כי עיון בו, ודווקא אל מול ספריהם של הררי ואחרים, ימשיך לעורר דיון ואף ידרבן חוקרים מתחומי הארכאולוגיה והאנתרופולוגיה לצאת מעולמם הצר ולכתוב ספרים גדולים משל עצמם על התפתחות המין האנושי.
יצחק יפה הוא מרצה בחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת חיפה. הוא מתמחה בחקר התפתחותן של הערים והמדינות הראשונות בסין ובפרט כיצד זהויות קבוצתיות משתנות במפגשים בין- תרבותיים דרך בחינת מנהגי אוכל וקבורה. (הוא גם מתאר את עצמו כסוג של אנתרופולוג גם אם הקהילה בישראל לא תמיד רואה אותו ככזה)
[1] המחברים ממשילים זאת לניסיון למצוא קשר נסיבתי ישיר בין התפתחות המתמטיקה האלגברה והטלת פצצת אטום על הירושימה ב1945:
“It is true that without calculus atomic weaponry would never have been possible. One might even make a case that the invention of calculus set off a chain of events that made it likely someone, somewhere, would eventually create nuclear weapons. But to assert that Al-Tusi’s work on polynomials in the 1100s caused Hiroshima and Nagasaki is clearly absurd. Similarly, with agriculture. Roughly 6,000 years stand between the appearance of the first farmers in the Middle East and the rise of what we are used to calling the first states; and in many parts of the world, farming never led to the emergence of anything remotely like those states. “
[2] אלו מצטיינים בעיקר במאמרי וספרי ביקורת כדוגמת הקובץ הערוך 'Questioning Collapse ' שתקף את ספרו של דיימונד 'Collapse: How societies choose to fail or succeed', או הספר הערוך החדש 'The darker angels of our nature' המפרק לגורמים את ספרו של סטיבן פינקר 'The better angels of our nature ' והתזה שלו הרואה בהיסטוריה האנושית כסיפור הצלחה של מיגור ומזעור אלימות בין-אישית.
[3] דיון בין שרמר וונגרו מראה את ההתנגדות הרווחת לקריאת תיגר על המודל המסורתי.
[4] ספרו של Stanish מ2017 ‘The Evolution of Human Co-operation’הוא ניסיון יפה בכיוון הזה.
[5] ניסיון העבר מעיד כי ארכאולוגים אוהבים לחכות קצת ואז להוציא ביקורת מסודרת ומשותפת. מעבר לדוגמאות שהובאו לעיל ניתן לציין את המקבץ הערוך שיצא בCurrent Anthropology ב2018 שדן בספרו של הגנטיקאי דיוויד רייך ‘Who we are and how we got here’;
או הגיליון המיוחד שהוזמן על ידי עורכי כתב העת Cambridge Archaeological Journal ב2019 שדן בספרו של ג'יימס סקוט, פרופסור למדעי המדינה שכתב את 'Against the grain: A deep history of the earliest states'.
[6] אולי אם כן אין זה מפתיע ששניים מאלו שכתבו לא מעט מספרי המבוא לתלמידי הארכאולוגיה Brian Fagan ו Nadia Durrani הם גם היחידים מתוך עולם הארכאולוגיה שאני מכיר שכתבו ביקורת על הספר.