פרסומים חדשים

ברכות למוטי גיגי, סיגל נגר-רון ותמי רזי (המכללה האקדמית ספיר) על פרסום ספרם ״מגוונים את מגדל השן: דור ראשון להשכלה אקדמית – כותבים״, שפורסם בהוצאת פרדס. האסופה כוללת 44 טקסטים של כותבות וכותבים שהיו הראשונים במשפחתם להיכנס למגדל השן ולגוון אותו.

הכותבים, המהווים פסיפס אתני, לאומי, מעמדי, דתי ומגדרי של החברה הישראלית, מתארים את מפגשם המורכב עם האקדמיה, שנחווית כמנוכרת וכזרה אך בו בזמן כפותחת צוהר להבנה ביקורתית של החברתי והאישי. בין הכותבים בספר: אלעזר בן לולו, מריה גרצקי, רבקה נריה–בן שחר, נועה לביא, סיגל נגר–רון, ארז צפדיה, מוטי גיגי, ענבר מיכלזון דרורי, סלוא עלינאת–עאבד ועוד.

קטעים מתוך המבוא לספר שנכתב על ידי מוטי גיגי, סיגל נגר-רון ותמי רזי. למבוא המלא, ראו בסוף.

״…אסופה זו, המאגדת את סיפוריהם של ארבעים וארבעה בנות ובני דור ראשון להשכלה אקדמית בישראל, נולדה במסגרת הפעילות של קבוצת גוונים באקדמיה" כחלק ממיזם "תקווה ישראלית" במכללה האקדמית ספיר, פעילות שאותה הובלנו שלושתנו בשנים 2017-2021 .מהות התוכנית הייתה לבחון את מידת הגיוון האתני, המגדרי, הלאומי, הדתי, ואת ההצטלבויות ביניהם בקרב מרצות ומרצים במכללה ובקרב סטודנטיות וסטודנטים, ולפעול למען גיוון ראוי בקמפוס, הן בסגל האקדמי, הן בקרב הסטודנטים והן בתכני הלימוד. המכללה האקדמית ספיר היא המכללה הציבורית הגדולה בישראל, הממוקמת ליד שדרות, על גבול עזה, ועל פי מיפוי שערכנו, רבים מבוגריה הם דור ראשון להשכלה אקדמית (גיגי, יהודה, נגר–רון, רזי, 2019 ). לכן אין זה מקרי שמעל עשרה כותבים באסופה זו הם בוגרים או מרצים במכללה זו, ושניים מבין שלושת עורכי הספר הם בנות ובני דור ראשון להשכלה אקדמית, שגם תרמו סיפור לאסופה. הרצון שלנו לפענח לעצמנו את המשמעות של היות דור ראשון להשכלה אקדמית, גם כמי שמלמדים סטודנטיות וסטודנטים שרבים מהם דור ראשון, והשאיפה שלנו במסגרת "גוונים באקדמיה" לפעול למען אקדמיה וחברה שוויוניות יותר, הובילו לפרסומו של קול קורא, המבקש מבנות ומבני דור ראשון להעלות על הכתב את החוויות והתובנות שלהם. במקביל, ומתוך שאיפה לבטא את מגוון הקולות והזהויות בחברה הישראלית, גם פנינו לסטודנטים ולאנשי ונשות אקדמיה, בבקשה לתרום את סיפורם האישי לאסופה.

אם היה לנו ספק כאשר יצאנו לדרך בנוגע לעצם התקפות של קטגוריה זו, ודאי בהקשר של החברה הישראלית מרובת המעמדות, הקבוצות האתניות, הלאומיות והתרבותיות, הרי שהרשימות שהגיעו לידינו חשפו בבירור כי אף אם זו קטגוריה שאינה מוכרת דיה, והמשתייכים אליה אינם בהכרח מזהים עצמם ככאלו, מדובר בקבוצה בעלת לא מעט מאפיינים משותפים. חרף הבדלים מהותיים שאין להתעלם מהם בנסיבות החיים הייחודיות, בהבדלים דוריים ובמיקום הגיאוגרפי, בוותק בישראל, בדרגות שונות של חילוניות, מסורתיות ודתיות, בשונות הנעוצה במגדר, במעמד, באתניות, בגזע ובלאום, וכן בהצטלבויות ביניהם, עולה בבירור מהטקסטים הללו חוויה משותפת של היות דור ראשון. בדומה לתיאורה של אלנה גרקו בפתח המבוא, חוזרים ונשנים בטקסטים שבאסופה זו תיאורים של זרות, אחרוּת וניכור, של היעדר היכרות עם מערך הכללים הסמוי מן העין, שהוא בבחינת טבע שני למי שאינם דור ראשון, קשיים שאותם מדמים חלק מהכותבים לחוויה של הגירה, או אף של עקירה מהשורשים, חוויה המתוארת לפרקים אף כאובדן מטפורי או ממשי של השפה. לצד אלה מתוארות לפרקים גם תחושות של עלבון, זעם או חוסר אונים נוכח פרקטיקות גלויות וסמויות של התנשאות וגזענות מוסדית. רבים מהטקסטים מתארים את ההכרח להסוות היטב את מאפייני הזהות, שאינם מתיישבים עם אלה של הקבוצה ההגמונית, השלטת באקדמיה, את תחושת ההתחזות הנלווית לכך, וכמוה את הכאב והאשמה הכרוכים בכך ביחס למשפחה, גם בשל התחושה שהלימודים פערו פער שאינו ניתן עוד לגישור עם המשפחה ועם השורשים, זאת לצד חוסר שייכות לקבוצה האקדמית, שהרצון הוא להיות חלק ממנה…״

״…מהטקסטים עולה בבירור נוכחותה העוצמתית, גם אם מורכבת לפרקים, של המשפחה בחייהם של מי שבחרו לראשונה במשפחתם במסלול לימודים אקדמי. המפגש עם העולם האקדמי מצטייר בהם כמורכב מאוד, וברבים מעדויות המשתתפים באסופה הוא מתואר כמפגש שהוא בו בזמן מכאיב ומאיר עיניים, מפגש הפותח צוהר לעולם חדש המאפשר הבנה אחרת, ביקורתית, של העולם החברתי ושל העצמי. זאת בפרט משום שחלק ניכר מהכותבות והכותבים באסופה זו למדו בפקולטות למדעי הרוח והחברה, וכך ונחשפו לתיאוריות ביקורתיות, שהעניקו המְשׂגה והקְשר למה שנחווה עד אז כפרטי בלבד, כנטול הקשר כלכלי, חברתי או היסטורי. הטקסטים מעידים גם על חוויית ההתמודדות עם הקשיים הרבים, כחוויה שיש בה גם יסודות מחזקים, של גילוי כוחו של הדמיון ושל עצם היכולת לחלום, של עוצמת הנחישות דווקא נוכח מי שמפקפקים ביכולותיך ומבקשים לערער את ביטחונך בעצמך. אמנם היו גם אחרים – מרצות ומרצים ובעלי תפקידים באקדמיה, שבחרו לתמוך, לעודד ולעתים אף להגמיש את החוקים הנוקשים, מתוך הבנה חברתית עמוקה וכדי לאפשר לסטודנטים סיכוי אמיתי להצליח – אך עם זאת, העזרה שניתנה הייתה לרוב אינדיווידואלית ונקודתית, קרי לא כזו שהיה בה מהלך המשנה את המציאות החברתית הכוללת באקדמיה לטובת אוכלוסיות חסומות. בין הכותבות והכותבים באסופה זו ישנם מי שהם כיום נשות ואנשי אקדמיה, חלקם נושאים בתפקידי ניהול, ובסיפוריהם מתוארת החוויה המכוננת של היות דור ראשון. זו מעצבת את האופן שבו הם בוחרים ללמד אחרת את הסטודנטים שלהם, שרבים מהם דור ראשון בעצמם, בפרט במכללות, ואת ההבנה בדבר החשיבות של יצירת מודל לחיקוי עבורם, שכל כך נעדר בעת לימודיהם–שלהם. בחלק מהסיפורים נוכחים מאוד גם מוקדי תמיכה חשובים נוספים, בדמות החברותא בין בני דור ראשון שגילו אלה את אלה, או שנעזרו במסגרות כגון סדנאות דור ראשון, או במלגות ובמסגרות התמיכה של קרן אייסף…״

למבוא המלא