פרסומים חדשים

מאמר של טל שמור (פוסט דוקטורנט במחלקה לאנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטת קיימברידג') אשר פורסם בכתב העת Gender, Place & Culture בו הוא מתאר את סיפורי חיים וחיי היומיום של קבוצה של נשים מבוגרות, תושבות וותיקות של שכונת התקווה ובוחן את החיבור בין מלנכוליה לבין מקום. בצורה זו, מתאר מנתח שמור את אובדן תחושת השייכות של תושבים וותיקים למקום מגוריהם בעת תהליכי שינוי.

כיצד תושבים וותיקים מעניקים תחושה של משמעות לשכונתם בעת תהליכי שינוי ובאיזה אופן תהליכים אלו משפיעים על תחושת ההזדהות הרגשית שלהם עם מקום מגוריהם? בשאלות אלו עסקתי במחקר השדה האתנוגרפי שערכתי בשכונת התקווה בדרום תל אביב בין השנים 2010-2013, אשר השתנתה בחמש עשרה השנה האחרונות עם הגעתם של מבקשי מקלט מסודן ומאריתריאה במקביל להצטמקות האוכלוסייה המזרחית הוותיקה. הטענה הכללית שאני מעלה בספר "תקווה ומלנכוליה בשולי העיר – אתניות, מרחב ומגדר בשכונת התקווה בתל אביב (שמור, 2020) על סמך עבודת השדה, כמו גם בשלושה מאמרים קשורים (Shamur, 2018, 2019, 2021), היא קיומה של תחושה מלנכולית בקרב התושבים המזרחים הוותיקים בשכונה, שכן תהליכים אלו מבטאים עבורם את מיקומם השולי בעיר ובחברה הרחבה.

בעוד בשני המאמרים הראשונים שכתבתי בנושא הצגתי את המושג "אזרחות מלנכולית" (Shamur, 2018) כדי לתאר את תחושת העצב הקולקטיבית של התושבים הוותיקים כפי שעלתה במאבקם כנגד ההגירה; ובהצטלבות בין מלנכוליה אתנית, מרחבית ומגדרית בעיר בביוגרפיה ובחיי היומיום שלהם (Shamur, 2019), במאמר הנוכחי, Place melancholy as a lost sense of belonging during urban transformation among older women long-term residents of HaTikva neighborhood in Tel Aviv-Jaffa, עסקתי בחיבור בין מלנכוליה לבין מקום. הצעתי את המושג "מלנכוליה של מקום" כדי לדבר על אובדן תחושת השייכות של תושבים וותיקים למקום מגוריהם. גיליתי כי יש מחקרים רבים בגאוגרפיה חברתית ורגשית שבחנו את האופן בו שייכות למקום נוצרת ונמשכת, אבל יש מחסור במחקר על האובדן הרגשי הנחווה על ידי תושבים וותיקים נוכח שינוי המתחולל בו.

כדי להבין את התופעה הזו, במאמר התחקתי אחר סיפורי חיים וחיי היומיום של קבוצה של נשים מבוגרות, תושבות וותיקות של שכונת התקווה שנפגשו במועדון יום, שההזדהות הרגשית שלהם עם המקום התפתחה לאורך מספר עשורים. ההתמקדות בקבוצה הזו אפשרה לי לאתר מחסומים אפשריים לתחושת השייכות למקום בהתבסס על אתגרים הנובעים מההצטלבות של מגדר, אתניות, מעמד וגיל ולא רק על סמך חסמים אתנו-מעמדיים. בהקשר זה משמעות המושג "מלנכוליה של מקום" מתחדדת שכן אותו שינוי בעקבות גלי ההגירה הגלובלית מדגיש לא רק את המיקום השולי של אותם תושבים וותיקים, אלא גם את מצבן המשפחתי הפגיע ובריאותן הרעועה של הקשישות בשכונה.

הרובד הנוסף של המלנכוליה שהתגלה בקרב הנשים המבוגרות, אשר מצויות בשנות ה-70 וה-80 שלהן, עלה בעיקר במהלך קבוצת סיפורי חיים שבועית שערכתי עימן במועדון יום מקומי. לצד נרטיבים של חוסר שייכות למרחב המשתנה,  נשים רבות שיתפו בהתמודדות עם אתגרי בריאות ובמיוחד נפילות בבית שלאחריהן הרגישו פחד ומתח. רחל, אישה בשנות ה-80 שלה, שחוותה מספר נפילות למרות שנעזרה בהליכון, סיפרה לנשים על תחושות שהתעוררו בקרבה בעקבות נפילה קשה במיוחד שלה  כשהיתה בבית לבדה:

"זוועה […] זוועה שבן אדם לבד בבית. וצעקתי. ולא היה אף אחד, ואני צועקת. אם לא היה בא גיא [הנהג המסיע אותה למרכז הקהילתי המקומי], אף אחד לא היה יודע. אפילו השעון מצוקה לא עבד – לעזאזל! לוחצת לוחצת וזה לא טוב. באו למחרת, החליפו אותו. אתה יודע, במסדרון אין כלום, אין לך מה לתפוס, רק קירות, ואני נופלת בחזרה עליי, אי אפשר [לקום]". 

במאמר אני מראה שהמלנכוליה המצויה בשיח של הנשים המבוגרות בעקבות מותם של הבעלים הבדידות והפגיעות שבקן המתרוקן הועצמה נוכח הניתוק שחשו בעקבות גל ההגירה ששינה את שכונת המגורים שלהן. רובן חששו לפגוש בהמהגרים ועל כן מיעטו מלהסתובב במרחב הציבורי במיוחד בשעות הערב, או שנקטו בטקטיקות שונות של הימנעות או הגנה על עצמן. למשל, חביבה סיפרה שהיא לא יוצאת יותר מהבית בלילה כדי לזרוק את הזבל מכיוון שקבוצה של מהגרים דיברו באופן קבוע בשעות הלילה על יד הפחים. רחל סיפרה שנכנסה לבית אחר על מנת להטעות מהגר שפנה אליה ושאל אם היא צריכה עזרה בסחיבת תיקיה. היא אף מסרה לו את אחד מתיקיה שהיה ריק לבד מבקבוק מים כשמפתח הבית והארנק שלה היו בתיק אחר כדי שהוא יניח לה לנפשה.

לעומת הבדידות וחוסר האונים שבבית והניתוק מהמרחב השכונתי המשתנה, המחקר הראה שמועדון היום המקומי אפשר להן לקיים תמיכה קהילתית וקשרים חברתיים שסייעו להן לחזקת את תחושת השייכות למקום ולמתן בכך את המלנכוליה. עדינה, אחת הנשים  בקבוצה ציינה: "כאן אני פוגשת חברות. עדיף לבוא למועדון מאשר להשאר בבית לבד […] אני אוהבת לבוא לכאן לצחוק ולדבר עם חברים". דבורה, אישה אחרת בקבוצה, שיתפה כי כשהיתה צריכה לעבור לגור אצל בתה ברמת הגולן בעקבות מצב רפואי קשה והיה לה חדר לבד "כמו נסיכה", מוקפת ב"נוף יפה" היא  הרגישה שעמום וניתוק כשכולם היו בעבודה במהלך היום. בסיטואציה הזו היא הרגישה ש"הנשמה שלה בשכונת התקווה, למרות שיש בה הרבה מהגרים אפריקנים ועוד בעיות, יש לי חברות שם. אני הולכת למועדון היום ומרגישה טוב". עם השיפור במצבה הבריאותי וכצעד ראשון להשבת עצמאותה דבורה הודיעה לבתה שהחליטה לקחת את האוטובוס הראשון למחרת בבוקר בחזרה לשכונת התקווה. 

התרומה המרכזית של המאמר היא בחיבור שהוא מציע בין הרגש לבין המרחב העירוני על מנת לתאר את המלנכוליה החברתית-קולקטיבית המשותפת לתושבים וותיקים בשולי העיר בעקבות שינוי מקום מגוריהם. בעוד תיאוריות אודות מרחב ומקום מתמקדות לרוב באופן שבו הזדהות הרגשית של תושבים וותיקים בונה שייכות למקום, המושג המוצע שופך אור על ערעור אותה תחושה נוכח שינויים עירוניים. הרגש של אובדן השייכות למקום נוצר בפער בין המציאות הלא רצויה הנוכחית לבין הזיכרונות הנוסטלגיים של המקום. הוא גם מצביע על הפגיעות החברתית והזדמנויות החיים המוגבלות של הנשים המזרחיות המבוגרות העומדות במרכז המאמר, כמו גם על העוצמות שלהן להתמודד עם אי שוויון וביטוייו בחיי היומיום בעיר.

המושג מלנכוליה של מקום יכול לשמש חוקרים כדי לנתח את המרחב העירוני על כלל הממדים שלו ולחשוב באמצעותו על רבדים היסטוריים המתקיימים בו ומעוררים רגשות, במיוחד בתהליכי שינוי וכדי לאתר אי שוויון חברתי ואפליה. בעוד שהמושג פותח בהקשר החברתי וההיסטורי של דרום תל-אביב, הוא כלי באמצעותו ניתן לאתר שוליות חברתית במקומות אחרים, במיוחד בקרב עניי העיר, שהם לרוב הראשונים, אם לא היחידים, המושפעים לרעה משינויים עירוניים דוגמת הגירה או ג'נטריפקציה. מחקרים עתידיים יכולים לבחון את יישום המושג בהקשרים עירוניים שונים ברחבי העולם, כמו גם במרחב הכפרי העשוי לעורר רבדים נוספים הנוגעים לאותה תחושה. בנוסף, בעוד שהמושג הוצע ביחס למיקום של אזרחים בהקשר אתנו-לאומי נתון, יהיה מעניין לבחון את ביטויו גם בקרב מבקשי מקלט ופליטים העשויים גם הם לחוות תחושות שליליות דומות ביחס למקום, אבל להם נקודת מבט, סיפורי ונסיבות חיים אחרים.