פרסומים חדשים

ספר חדש המוקדש לפרופסור ניסן רובין ולהדהוד קולו הייחודי בחקר הטקס והטקסט בחברה היהודית ישראלית. הספר ״בין הזמנים – טקסוטקסט בחברה משתנה״, בעריכת חיים חזן, רחל שרעבי וענבל אסתר סיקורל, פורסם בהוצאת כרמל. ראו בתוך הפוסט את ההקדמה המלאה לספר, ואת מאמרו המלא של חיים חזן על ״על טקס וטקסט בחברה משתנה״.

"בין הזמנים" מציין את פרקי הזמן שבין שלוש תקופות הלימוד בישיבה, שבהן מותר לבחורים לפוש מתלמודם, להרים ראשם מעל דף הגמרא, להציץ אל העולם שבחוץ, לחוותו להרף עיין תוך ההתבוננות שמאפשר הזמן שבין הזמנים. שאלנו את הדימוי הזה מעולמה של "חברת הלומדים" החרדית על מנת להציע לקורא פסק זמן של התבוננות מושכלת על אותו מרחב תרבותי-חברתי הנמתח בין זמנים היסטוריים, סוציולוגיים ואנתרופולוגיים שונים ומשתנים – בין מסורת לחידוש, בין מבנה לתהליך ובין המיתי המקודש ליומיומי המחולן. בקשנו להעמיד את העיון בשיח הנזיל והמתעתע לפרקים הרוחש בין הזמנים הללו על אדנים מוצקים של מושגים וחומרים בדוקים ומנוסים, וכך נע הספר על שני צירים מחקריים מצטלבים: גלגוליהם התרבותיים של הטקסט והטקס, שתי תופעות שלובות, שמשמעותן ופעולתם בזמן ובמרחב טעונות בתמורות העוברות על ההקשרים המשתנים בהם הן נטועות, ועל כן קוראות לפרשנות ולפענוח המעוגנים בהבנת הנסיבות והכוחות הפועלים עליהם ודרכם.

פרקי הספר

חיים חזן בפרק מבוא על טקס וטקסט בחברה משתנה; אבי שגיא במסה על ריטואל כטקסט; שמחה פישביין על תפיסת הגולה בעולם המשנה; שמעון קופר ושלמה גוזמן כרמלי על סיפורו של יוסף במבט אנתרופולוגי; שלמה גוזמן כרמלי על אתנוגרפיה רב מקומית וטקסטואליות יהודית; ענבל אסתר סיקורל ונעמי סילמן על נשים דתיות לאומיות המעצבות מחדש את מנהגי הנידה; יורם בילו על חייו, מותו ותחייתו של הדיבוק; נסים ליאון על עומס ליטורגי וזמן מופחת בחיי בית הכנסת; מנחם פרידמן על הקמת מחנה ישראל; תמר כתריאל ויפעת גוטמן על זיכרון בסלון כטקס הנצחה אלטרנטיבי; רחל שרעבי על העלייה לרגל בחג הסֶגְד באתיופיה; הרווי גולדברג על יחסי נערות – נערים במסגרת טיול חינוכי לישראל כשלב במעבר לבגרות בתרבות אמריקאית־יהודית; עידן ירון על אלאור אזריה ושלטון החוק בישראל; ומריאנה רוח־מדבר שפירא על ציד המכשפות מאשקלון מסוּפר מחדש ברוחניות העכשווית.

להקדמה המלא

בין הזמנים", כפי ששמו מעיד בו, מבקש לפרוס מרחב פרשני בין זרמי עומק של זיכרון מורשת ומסורת יהודיות לבין התמורות המתחוללות במציאות הישראלית המתהווה. התרבות הישראלית אמנם זכתה לניתוחים מאירי עיניים הכורכים מיתוסים מכוננים וסמלי-מפתח עם אתוסים עכשוויים ודפוסי התנהגות מקומיים, אך לעתים רחוקות הופנתה תשומת הלב המחקרית לעדשות שדרכן ניתן להתבונן ביחסי גומלין אלה, על רבדיהם ההיסטוריים, על מורכבות הדיאלוג ביניהם ועל המתחים המובנים בהם.

פרקי הספר אכן נדרשים, כל אחד לטעמו ולשיטתו, למהות ולצורה של האמצעים המחקריים שבעזרתם מתפענחות התופעות אשר בהן הם דנים, ובראשם הטקס והטקסט כמרכיבי-יסוד של העיון במבנה ובמהלך של מושאיהם. במובן זה, יש בספר משום השבת עטרה ליושנה, שכן העיון בטקס ובטקסט כאבני השתייה של המחקר הסוציו-אנתרופולוגי הועם משהו בעשורים האחרונים, אם מחמת שחיקה של שימוש-יתר ואם עקב חילופי האופנות או העונות הפוקדים את השיח. דווקא המִשלב בין הממד הטקסי לממד הטקסטואלי, מִשלב שמקורו במקום המרכזי שהצימוד ביניהם תופס בתרבות היהודית לדורותיה, מאפשר ואף מעודד רענון והתחדשות בהיזקקות להם, כפי שהספר מציע ומציג.

 כפל הפנים של הספר כגשר בין מסורת לשינוי ובין עבר מדומיין להווה אתנוגרפי מחד גיסא; בין טקס וטקסט ובין זמניו של המקום התרבותי מאידך גיסא, הופכים את "בין הזמנים", המוקדש למפעל חייו של פרופ' ניסן רובין, לאתגר לתוהים על נוכחותה ומקומה של היהדות בעיצוב ההוויה הישראלית. פרופסור ניסן רובין הוא חוקר בעל מעמד בתחום חקר האנתרופולוגיה של היהדות ושל הטקס היהודי והישראלי. תובנות רבות ממחקריו הפכו במשך השנים למעין נקודת מוצא חיונית לביסוסם של חידושים במחקר בתחומו. מחקריו מהווים חוליה חשובה בשני מעברים שהתרחשו בישראל בשנות השבעים והשמונים. האחד, במעבר מאנתרופולוגיה חברתית לאנתרופולוגיה תרבותית; מעבודות המושפעות מאסכולת מנצ'סטר לעבודות המושפעות מהדיון הפרשני שאותו הוביל קליפורד גירץ. השני, בתנועה שבין אנתרופולוגיה של התרבות לבין הפרשנות והחקר של הטקסט היהודי המסורתי.

עבודתו האנתרופולוגית רבת השנים של פרופסור ניסן רובין התמקדה בפענוח הסטרוקטורה של הריטואל המסורתי היהודי, אם תחת תנאי החיים של החברה המסורתית ואם תחת תנאי החברה המודרנית בישראל. בניגוד למחקרים סטרוקטורליים רבים מה שעמד במרכז עבודתו של פרופסור רובין היא שאלת היחס החברתי הנלווה למעשה הריטואל: בין טקס לטקסט ובין יחיד לציבור. הוא ביקש באמצעות השיחה האנתרופולוגית ובאמצעות התיאוריה העשירה על אודות הריטואל המסורתי, לא רק להתאים את הדיון האוניברסלי למתרחש ביהדות אלא גם, ואולי בעיקר, להבין את הריטואלים המסורתיים המבוצעים בידי יהודים בצורה טובה יותר, מדויקת יותר, מדעית יותר. עוד ביקש פרופסור רובין להציג את הריטואל לא רק כמעשה תרבותי פרשני אלא גם כמרחב אנושי של אינטראקציה חברתית הרוחשת בין השותפים לה. גישה זו נשענת על שני מבטים בריטואל שהלכו והשתלבו לאורך עבודותיו. האחד הוא המבט בפעולה התרבותית שבריטואל. הזירה אשר בה בחר לעשות כן היא אחד האתרים המדומיינים החשובים בשיקום התרבות היהודית אחרי חורבן הבית השני – כתבי חז"ל. השני הוא המבט בפעולה החברתית. הזירה אשר בה בחר לעשות כן היא אחד האתרים החשובים בשיקום הקולקטיב היהודי בן זמננו – מדינת ישראל.

פרק מבוא של חיים חזן – על טקס וטקסט בחברה משתנה