התיאוריה כתורת לחימה: חצי יובל (וקצת) למאמר "בין ובתוך גבולות התרבות"
עשרים וחמש ועוד קצת שנים אחרי פרסום מאמרם המשפיע של סמדר לביא וטד סווידנברג, חוזר אורי דורצ׳ין למאמר ומציג, בפרספקטיבה עכשווית את הביקורת שלו על הגישה ההפוסטקולוניאלית שבמאמר, משרטט את ההבדלים בין גישה ביקורתית ותיאוריה ביקורתית ומשווה את הגישות האלו לגישות "אונטולוגיות עכשוויות, המתגרות אותן.
את המאמר "בין ובתוך גבולות התרבות" של סמדר לביא וטד סווידנברג קראתי לראשונה כשהייתי סטודנט לתואר שני בחיפה, שנים ספורות לאחר פרסומו. התקופה הייתה תקופת "ההיי-דיי" של הדיון על גישות ביקורתיות וממסדיות וזה התחבר לשיח על "משבר הייצוג" באנתרופולוגיה, שלפחות מבחינתנו, הסטודנטים, היה עניין חדש ומעורר. כמעט שני עשורים עברו מבלי שחזרתי לעיין במאמר זה וכשעשיתי זאת מצאתי שאני מסתייג מעיקריו.
את המאמר הקצר המובא כאן כתבתי לפני כשנתיים כתגובה מאוחרת (מאד!) למאמרם של לביא וסווידנברג. למען האמת לא היו לי שום תכניות לגביו. כמו שאני עושה לא פעם, גם במקרה זה כתבתי את הדברים בעיקר לעצמי במטרה לעשות "סדר בראש" ולנסח מהו בעצם הדבר שממנו אני מסתייג במאמר. ואולם, משנכתבו הדברים עלה על דעתי לנצל את המועד הסמלי (עשרים וחמש שנה לפרסום המאמר המקורי) ולהציע אותם כמסה קצרה לתיאוריה וביקורת, הבמה שבה התפרסם לראשונה מאמרם של לביא וסווידנברג.
פניתי אפוא לאיתן בר יוסף, שעמד ערב סיום כהונתו כעורך "תיאוריה וביקורת", והוא ביקש שאמתין ואציע אותו למערכת החדשה לכשזו תכנס לתפקידה. המתנתי והצעתי שוב. בתגובה נעניתי שהמאמר, אף שהוא "מעניין וכתוב היטב", אינו תואם את האג'נדה החדשה שמבקשים העורכים לקדם בכתב העת. מאז עשיתי ניסיון או שניים לשלב אותו כסעיף בתוך מאמר סטנדרטי שעליו עבדתי אבל זה היה מאולץ, והחיבור לא היה משכנע. המאמר השלם נדחה, ובצדק, על ידי כתב העת שאליו נשלח. במקום להשליכו חזרה למגירה חשבתי שעדיף לו לראות אור כאן. אולי בכל זאת הוא עוד עשוי למצוא לו אי אילו קוראים ומי יודע, אולי אפילו לעורר דיון.
*
התיאוריה כתורת לחימה: חצי יובל ל"בין ובתוך גבולות התרבות" לסמדר לביא וטד סווידנברג
עשרים וחמש שנים חלפו מאז התפרסמה הגרסה העברית למאמרם של סמדר לביא וטד סווידנברג, "בין ובתוך גבולות התרבות" (1995).[1] המועד החגיגי הזה הוא הזדמנות ראויה לבחון מחדש, וממרחק הזמן שחלף, את המאמר שהתואר "מכונן" נכון לו. אכן, קשה להפריז בהשפעה שנודעה למאמר זה על סטודנטים וחוקרים בישראל (ובכלל) והוא נכלל גם היום ברשימת קריאת החובה של תכניות לימוד רבות במוסדות האקדמיים בארץ. אף שלא היה זה ביטוי ראשון בעברית להגות פוסטקולוניאלית הרי שמדובר במאמר פרדיגמטי שפרש בצורה סדורה את עיקריה של הגישה והציע היסטוריזציה של גישות אחרות שאותן ביקשו הכותבים לבקר. אם אמנם נכון להתייחס למאמר זה כאל נקודת הפריצה של הכתיבה הפוסטקולוניאלית בעברית, הרי אין זה מפתיע שהוא מדגים הן את תרומתה של הגישה לשיח המקומי והן את הקשיים שלה, שלחלקם אתייחס כאן.
"בין ובתוך גבולות התרבות לא היה "סתם" מאמר ביקורתי אלא כתב האשמה נגד האנתרופולוגיה האירופאית-אמריקאית ששימשה, לטענת הכותבים, רכיב אינטגראלי במערכת כינון השליטה של התרבות האירופוצנטרית, "שליטת המערב על הערב-רב". ועם זאת לביא וסווידנברג אינם מציגים במאמר גישה אלטרנטיבית שהיא לדעתם ראוייה, משוכללת או אפילו מוסרית יותר לחקר תרבויות. תחת זאת, מה שהם עושים הוא להאיר כיצד מעוצב מחדש מערך היחסים שבין חוקרים לנחקרים כחלק מסדר עולמי שונה המתהווה בעידן הפוסט-קולוניאלי.
בהקשר זה, קרי הניסיון לאפיין את הסדר החדש, הם נשענים על המושג "מרחב שלישי" שתבע הומי באבא ואשר מתייחס לכל אותם מרחבים לימינאליים "שבהם מיעוטים מנפצים קטגוריות של גזע, ג'נדר, מיניות, מעמד, לאום ואימפריה, הן במרכז והן בשוליים החברתיים" (76-77). נוכחותם של "סובייקטים כהים" במרחב המערבי-הלבן, טוענים לביא וסווידנברג, לרבות במגדל השן של האקדמיה, מכתימה את שקיפותו של "האירופוצנטר", מעמידה אותו לראשונה כאובייקט של ניתוח בפני עצמו, ושוללת ממנו אחת ולתמיד את הפריבילגיה לדמיין את עצמו כסובייקט שלם, יציב וקוהרנטי. בקיצור, לביא וסווידנברג מציגים את הילידים הכהים (והם אינם מהססים להתייחס לעצמם ככאלה) כמי שנחלצו מעמדת האובייקט וכמי שלהם הכלים להגדיר מחדש את משוואת הכוח שבין החוקר לנחקר, בין שולט לנשלט, בין סובייקט לאובייקט.
הנה כי כן, הגישה הפוסטקולוניאלית כפי שמוצגת במאמר מנוסחת כמניפסט חברתי-פוליטי: "כיום אנחנו, אלה מהשם, חיים גם כאן, אולי אפילו בדלת ממול; אנו קוראים ומוחים נגד התיאורים שתיארו אותנו שכנינו. יש לנו דוקטורטים באנתרופולוגיה, לאחר ששרדנו בטירונות האליטיסטית והמונוכרומטית באוניברסיטאות" (81, דגשים במקור). מתוך תפיסתם זו את האנתרופולוגיה המערבית כאליטיסטית, מונכרומטית ומקובעת מזהים לביא וסווידנברג פוטנציאל הגלום בשילוב המתודות האנתרופולוגיות הקלאסיות עם החשיבה הביקורתית והרעננה (דאז) של תחום לימודי התרבות.
*
אלא שכאן ראוי לעצור ולשאול: אם גישתם התיאורטית של הכותבים פועלת בשירות אידיאולוגיה חברתית-פוליטית – כפי שהם עצמם דאגו להבהיר – במה שונה עקרונית החשיבה הפוסטקולוניאלית מזו שאותה היא מבקרת? התשובה נעוצה, כך נראה, בממד הרפלקסיבי שמאפיין אותה. כבר נטען בעבר שהמחקר הביקורתי נבדל מזה המסורתי "בכך שהוא משקף את המשמעות החברתית של עשייתו שלו" (בירגר 2007: 27). טענה זו, גם אם נכונה כשלעצמה, יש בה לפחות שתי בעיות שהן רלוונטיות לענייננו. ראשית, היא מרדדת את המושג רפלקסיביות: לא עוד מתודה אנתרופולוגית המקדמת רגישות ומורכבות של המבט האתנוגרפי, כי אם הצהרה כמעט פורמאלית מצד החוקר על עצם היות המחקר מכוון אינטרס. שנית, היא מחסנת כביכול את הכותבים מפני אותה אשמה שהם זוקפים לחובת האנתרופולוגים "המסורתיים", קרי טשטוש מכוון של עמדת החוקר ביחס לשדה.
אולם כפי שקורה לעתים החיסון מוליד את סימני החולי שאותו הוא אמור למנוע. טענה זו מהווה יסוד מרכזי במאמרה הקלאסי של גיאטרי ספיבק, "כלום יכולים המוכפפים לדבר?", שתרגום שלו לעברית מקדים את מאמרם של לביא וסווידנברג באותו גליון של "תיאוריה וביקורת". במאמרה זה מותחת ספיבק ביקורת נוקבת על העמדה הפוקויאנית בנוגע למעמדו המטולא של הסובייקט. "התיאוריה המתייחסת לסובייקט כמגוון רב-פנים של תוצאים (אפקטים)", היא כותבת, "מטפחת את האשלייה שהיא מקעקעת את הריבונות הסובייקטיבית, בעוד שפעמים רבות היא מחפה על סובייקט הידע הזה. …הביקורת רבת התהודה על הסובייקט [המערבי] הריבוני מכוננת למעשה את הסובייקט ומקדשת אותו" (1995: 31-32). בחירתו של עורך "תיאוריה וביקורת" דאז, להביא את מאמרה של ספיבק כהקדמה לזה של לביא וסווידנברג (ואני יכול רק לשער שזו הייתה כוונתו), יש בה לכן משום הצעה לקרוא את המאמר השני לאור ביקורתו של הראשון.
לכאורה נדמה שבתחילת העשור השלישי של המאה ה-21 טענתם של לביא וסווידנברג בנוגע לריבוי איזורי-גבול המסכסכים תדיר קווי חלוקה קונקרטיים, קונספטואלים ואידיאולוגים כמו מדברת בעד עצמה. עם זאת, האופן שבו מנוסחות הטענות במאמר יוצר אפקט הפוך המצטייר כפרדוקס אל מול הטענות. כאילו ללא קשר לרעיונות שהם עצמם מביעים בונים הכותבים את הטיעון כנרטיב של מפגש פטאלי בין שתי ישויות מוגדרות ומגודרות היטב: המערב (שעובר בכתיבה האנשה בדמותו המעורפלת של האירופוצנטר) אל מול הערב-רב. במלים של ספיבק: "אף כי אחת מהנחות המוצא העיקריות של השיחה …היא הביקורת על הסובייקט הריבוני, היא מתנהלת בגבולותיהם של שני סובייקטים-שרויים-במהפכה, הנדמים כמונוליתיים ואנונימיים" (1995: 32).[2] כיוון שאותה התנגשות בין-גושית משמשת בסיס לדיון של לביא וסווידנברג הרי שהאירופוצנטר מתפקד כאן בתור האחר-החדש שמולו ונגדו (ורק מולו ונגדו) ניתן לבצע את עבודת הגבולות העדינה והמתוחכמת.
לביא וסווידנברג מודים שהם מוכנים לקחת על עצמם את "סיכון המהות", קרי להכיר בכך שהבנייה חברתית "יכולה לעבור מהותיזציה" (75). האתנוגרפיות שייצרה האנתרופולוגיה הקלאסית, הם טוענים, מהווה דוגמא לכך: "דגם השבט הנצחי של האנתרופולוגים מראה, שאפילו הבניית החברה אצלם הייתה בהחלט מהות" (שם). וכך, באופן פרדוקסאלי, דווקא השאיפה לסטות מהכתיבה הקאנונית לוקחת לעצמה את החירות לשוב ולהבנות זהויות מהותניות בשם הפרויקט הביקורתי. יש כאן מהלך הדרגתי של רדוקציה שכן הציווליזציה המערבית, שמלכתחילה מזוהה בניתוח אך ורק דרך הפריזמה של הפרויקט הקולוניאלי, מצטמצמת לדמותו הגנרית של האירופוצנטר ולבסוף עוברת פרסוניפיקציה (שנושאת עמה ממדים כמעט דמוניים) בדמותו של "חבר מועדון הסגל":
בתחילה עשה האירופוצנטר "פרימיטיביזציה" לאלה שהיו תחת מגפו. זו הייתה, אולי, תגובה להתנגדויות מקומיות שהיה צריך להשקיט באמצעות מתודולוגיה שיטתית של טרור טכנולוגי. השלב הבא היה דה-הומאניזציה אידיאולוגית של התרבות המקומית – מה שגורם להתגבשותן אל תוך סיפורים ליניאריים מסודרים וממושטרים (69).
הניתוח הפוסטקולוניאלי ניער מעצמו אמנם את אצטלת המחקר המדעי אבל מעמדת הנגד המהווה בסיס לניתוח הוא שב ומייצר סיפורים ליניאריים, מסודרים וממושטרים ובכך הופך את הנחקרים (בין ששייכים לקבוצות מוחלשות ובין ששייכים לקבוצות פריבילגיות) פעם נוספת ל"שבט נצחי". יתרה מזו, כמי שביקשו להחזיר לאובייקט המחקר את קולו מגייסים הפרשנים את הקול הזה לטובת אינטרסים חוץ-תיאורטיים שמוצגים כצידוק למחקר כולו. ואולם, אם האפקט הפוליטי של נוכחות בני ובנות מיעוטים במועדון הסגל (האמיתי או המטאפורי) נתפס לא רק כפועל יוצא של תהליכים חברתיים-היסטוריים אלא כתכלית לעצמה, משמע שאלה מלוהקים לתפקיד שנבנה עבורם למפרע על ידי המחקר הביקורתי.[3] המרת מושגים ישנים כמו "סדר", "תרבות" ו"תמורות" במושגים חדשים כמו "הגמוניה", "היברידיות" ו"חתרנות" לא מחלצים את הפרשנות הביקורתית ממלכודת האתנוצנטריות שהם מייחסים לאחרים שכן דובריה ממשיכים למסגר את השיחים השונים, ואת הפרקטיקות החברתיות, במושגים אקדמיים שכמו ממצים את הוויית קיומם של מושאי המחקר שלהם.
*
בגרסתם של לביא וסווידנברג מוצג שדה המחקר לא רק כשדה פוליטי אלא כשדה קרב של ממש, עליו "פושטים" האנתרופולוגים "בחגור מלא" (80-81). שדה אינטלקטואלי המדומיין כך תובע מהפרשן הביקורתי בהירות מכסימאלית. בשונה מפוליטיקה מפלגתית שהווייתה מצטמצמת לא פעם לטקטיקות של עירפול והטעיה, ובדומה לנעשה בשדה הקרב האמיתי, על הכותבים לסמן את שיוכם בצורה ברורה ככל האפשר כדי להימנע ממה שמכונה באנגלית "friendly fire". שיח אינטלקטואלי המתאפיין בניסוחים מופשטים ופתלתלים עלול תמיד להצטייר כטקטיקה של מיסוך המסתירה עמדות פוליטיות כלשהן, שחשיפתן תהפוך עד מהרה למטרתה העיקרית של הקריאה הביקורתית. אלטרנטיבה אחת היא להתנער מלכתחילה מכל יומרה להגות שיש בה עשייה ממשית, השיח מוצג כאן כשיח ותו לא (אליס 2004). אופציה אחרת, הפוכה, היא הצגה של התיאוריה כ"עבודת כפיים" לכל דבר, ומכאן האפשרות לראות בה פרקטיקה המסייעת בחתירה תחת מערכי התפיסה שמתחזקים את הסדר ההגמוני. התיאורטיקן פועל לצד סוכנים אחרים – אם כי בנפרד וללא תיאום – להשגת מטרה משותפת. זוהי העמדה שמזהה ספיבק בכתיבתם של מישל פוקו וז'יל דלז, שאותה היא מבקרת:
הניסיון הממשי, שהינו הערב לתביעה הפוליטית של אסירים, חיילים ותלמידים, נחשף מבעד לניסיון הממשי של האינטלקטואל, המאבחן את האפיסטמה. …הנה כך נחשפת הבנאליות הטמונה באותן רשימות של מוכפפים בעלי ערמומיות פוליטית ותודעה עצמית שעורכים אינטלקטואלים מן השמאל; כשהם מייצגים את [המוכפפים] האלה מציגים עצמם האינטלקטואלים כשקופים (1995: 35).
דומה שאם יש ביקורת שלקחו לביא וסווידנברג לתשומת ליבם בעת כתיבת המאמר הייתה זו הביקורת הזו, אחרת לא ניתן להסביר את הפער בין הפוטנציאל למורכבות תיאורטית שהם מציעים לבין האופן בו מנוסחת גישתם. צריך לזכור שלשיטתם החטא הקדמון של האנתרופולוגים לא הסתכם בכך שעבודתם שירתה את הסדר הקולוניאלי אלא בעובדה שהתכחשו לתרומתם זו וטשטשו אותה. לפיכך עמדת נגד אפקטיבית איננה יכולה להסתפק בהצעה לפרספקטיבה תיאורטית אלטרנטיבית אלא מחוייבת להימנע מכל סוג של עמעום בנוגע לתכלית עשייתה. זוהי אם כך גישה שרואה במחקר "מלחמת-גרילה במרווחים התוך-רקמתיים של המרקם החברתי" (76), ומסמנת את עצמה במוצהר כ"אנתרופולוגיה מגוייסת", שלה "תפקיד פעיל בעיצוב ביתה" (81). רק לאחר שסימנו היטב את מטרתם, בבחינת אליבי, מרשים לעצמם הכותבים לגשת בתנועה לאחור לעבר שלב הניתוח.
אלא שכאן כאמור טמון עיקרו של הקושי, משום שמחקר מגוייס המסמן את ההתנגדות כתכלית לקיומו, ובונה את המהלך הטקטי שלו על יסוד הבנייה בינארית של המציאות, איננו ערובה להסתכלות שיש בה מורכבות ורגישות. גלסנר ודורפמן מתמצתים בהקשר זה את ביקורתו של ג'ון אליס על ההיגיון הביקורתי של הדקונסטרוקציה:
ההליך הדקונסטרוקטיבי הביקורתי שבו מערערים על ההשקפה המסורתית, מתנגדים לה והופכים אותה "על ראשה" מניב תוצאות דלות מבחינה פרשנית, כיוון שהיחסים בין דעה מקובלת לדעה חדשה הם אך לעתים רחוקות יחסים של ניגוד. הליך ביקורתי זה נושא בחובו את צמצום האפשרויות להתפתחותה של הפרשנות ולא הרחבה שלהן, כיוון שהוא מבקש מראש להגיע ליעד מוגדר שיש לחפשו דווקא בזווית של מאה ושמונים מעלות מהמשמעות "הגלויה" של הטקסט. בכך מחמיץ הליך זה מגוון של משמעויות הנמצאות בתווך. (2004: 13, דגשים במקור).
הנה כי כן, יותר משמתארים החוקרים את המציאות ומפרשים אותה הם בונים את היסוד לצידוק העמדה האידיאולוגית שלהם. העובדה שמהלך זה נעשה בגלוי לא סותרת את העובדה שהגישה הביקורתית משכפלת את הכשל שעליו ביקשה להצביע ביחס לאנתרופולוגיה הישנה. האנתרופולוגיה הקאנונית, על זרמיה השונים, אמנם צמחה מתוך סביבה רעיונית שעיצבה את גישותיהם של החוקרים, אבל כיוון שבמיטבה ראתה את תרומתה בראש ובראשונה בעיסוק תיאורטי הרי שרק לעתים רחוקות העמידה את עצמה ביודעין ובצורה מובהקת לשירותו של ריבון כלשהו כפי שעושים מבקריה.
*
מטרתה של הביקורת הפוסטקולוניאלית הייתה לבחון מחדש את הקונספציות שמתוכן התגבש הידע הקאנוני בתחומי המחקר השונים. שאיפתם של חוקרי הגישה, כפי שניסחו זאת חברי הפורום ללימודי חברה ותרבות במכון ון-ליר, הייתה לסמן "אופציות קאונטרפקטואליות" שיסייעו להימנע מתפיסה דטרמיניסטית של ההיסטוריה ושל ההווה (2002). חברי הפורום טענו שהגישה הפוסטקולוניאלית "מאפשרת לייצר 'נקודת אפס' חדשה ביקורתית על סדר הדברים והשיח הנוכחי, את אותה חוויה ראשונית שבה אין עדיין חלוקות פנימיות הדוחקות את התבונה לצד אחד ואת 'היפוכה' לצד אחר" (שם: 26). ואולם, ארבע שנים לאחר כתיבת השורות האלה כבר הצביעה טל כוכבי, בעצמה חוקרת בפורום ון-ליר, על כך שגישה זו תימרנה את עצמה לעמדה הדומה לזו שאותה ביקשה לבקר ומטעמים דומים למדי (כוכבי 2006). במאמר טענה כוכבי כי הכתיבה הפוסטקולוניאלית שביקשה להדגיש ממדים של מורכבות, נזילות ודינאמיקה, הן במציאות החברתית והן במחקר, הפכה במידה רבה דוגמטית ומקובעת, כזו המציעה תשובות פשוטות לבעיות מורכבות. היא ביקשה להזכיר שכוחה התיאורטי של הגישה תלוי ביכולת "לשמור על הקצוות במרכז".
גישה המחוייבת לביקורת המציאות מעמידה את עצמה בסיכון גבוה לקבעון תיאורטי שכן כל זמן שתופעות כגון דיכוי, אפלייה, גזענות והדרה שרירות וקיימות הרי שלגישה הביקורתית אין לכאורה סיבה לבחון מחדש את הנחות היסוד שלה או את הפרוצדורות הפרשניות שבאמצעותן היא מספקת ניתוחים משכנעים פעם אחר פעם. חשוב אפוא לחדד את ההבדל שבין גישה ביקורתית, שמשמעה ביקורת של המציאות החברתית על חולייה השונים, לבין תיאוריה ביקורתית, שעניינה השיח התיאורטי עצמו.[4] במובן מסויים קיים ניגוד מובנה בין המושגים שכן בעוד פוליטיקה מתייחסת למצב קיים או רצוי הרי שתיאוריה מציגה את המציאות כמצב אפשרי. לכן, בניגוד להנחה שהשתרשה בעשורים האחרונים, גישה ביקורתית איננה ערובה לתיאוריה ביקורתית ולמען האמת היא באה לא פעם על חשבונה.
לאור ההבדלים האלה אולי אין זה מפתיע שניתוחים מהגישה הפוסטקולוניאלית מותירים לעתים את הרושם שלכותבים סבלנות מוגבלת למדי לדקויות, מורכבות תיאורטית וספקנות. גיאטרי ספיבק הציעה בזמנו את המושג "מהותנות אסטרטגית" כמעין השהייה זמנית, מודעת לעצמה, של המורכבות התיאורטית.[5] במאמרם מאמצים לביא וסווידנברג את הגישה הזאת אבל כפי שהראיתי ניכר בהם שמהותנות עבורם איננה רק אסטרטגיה אלא עמדת מוצא לניתוח. ואמנם, מה שנרמז במאמר המוקדם ההוא בא לידי ביטוי בצורה ברורה יותר במאמר מונומנטלי אחר משל לביא, Writing against Identity Politics, שמסכם במידה רבה חלק גדול מעבודתה לאורך השנים. במאמר זה מודה לביא שהיא בוחרת "לסגת למהותנות" כאשר היא מנתחת כיצד "הביורוקרטיה הציונית-אשכנזית" בישראל מסווגת סובייקטים על פי קווים של "מגדר-גזע" (Lavie 2012). גישתה המהותנית, המשתמעת מכותרת המאמר, מנוסחת בבהירות רבה בתוכו, למשל בקביעה ש"מיזוג קשיח בין מגדר וגזע בישראל של המאה ה-21 הוא מעבר לכל הבנייה" (שם: 787). מדובר אפוא בעמדה המשקפת מיאוס מרעיון המרחב השלישי. הקטגוריות המנופצות שעליהן הצביע הומי באבא שבות ומתגבשות לכלל יחידות המוציאות זו את זו ונעות במסלול התנגשות.
*
האינטואיציה החברתית-פוליטית שמאפיינת את הגישה הפוסקולוניאלית עומדת לה אפוא לרועץ. אבל העובדה היא שבהיבט התיאורטי היה לגישה זו פוטנציאל מוגבל מלכתחילה, שכן תרומתה הביקורתית נשענה על הנחת יסוד מוסכמת בדבר יחסיות תרבותית ועל ניתוח של טקסטים ברוח האנתרופולוגיה הפרשנית. בניגוד לגישה הפוסטקולוניאלית, גישות אחרות שהתפתחו באותה תקופה דחו את הפרדיגמה של הבניית המציאות ותחת זאת ניסחו שאלות אודות טיבה של המציאות עצמה. האלטרנטיבה שמציעות גישות אלה, המכונות בהכללה "אונטולוגיות", משמעותית יותר מזו של הגישה הפוסטקולוניאלית במובן זה שעניינן לא רק בהבחנות שבין ובתוך גבולות התרבות אלא באלה שבין האנושי ללא-אנושי, בין טבע ותרבות ובין חי ודומם (Latour 2005, Haraway 2008, Salmond 2014).
באופן ספציפי יותר, הגישה הפרספקטיביסטית, שמהווה ענף אחד בתוך מכלול הגישות האונטולוגיות ושהתפתחה גם היא מסנטימנט אנטיקולוניאלי, נותנת משמעות שונה למושג "יחסיות". גישה זו מציבה שתי טענות יסוד משלימות. מצד אחד היא תובעת להכיר בתרבות כמאפיין שמחבר – ולא כזה שמבדיל – בין בני אדם לבין ישויות שאינן אנושיות. מצד שני טוענת שהבדלים בין חברות אנושיות אינם מצביעים על ייצוג יחסי של ה-מציאות (מציאות המתקיימת "מעל" או קודם ליחסיות התרבותית), אלא על אחרות רדיקלית (Vivieros de Castro 2017).[6] אנתרופולוגיה שחותרת אל מעבר לאנושי ומעבר לשאלות של ייצוג מסמנת אלטרנטיבה בשני מובנים. ראשית, עיקר עניינה איננו הבנייה סובייקטיבית של גבולות אלא חקר המציאות כרשתות של יחסים החוצות כל גבול. שנית, היא שוללת מהחוקר את עמדת הסמכות השמורה לו כמי שלו הידע והכלים לפרש תרבויות אחרות. בעוד שהמציאות מלמדת על טשטוש מתמיד של גבולות אלו הרי שחוקרים מקבעים וממשמעים קטגוריות חברתיות, תרבותיות, גיאוגרפיות ואחרות כחלק מהפרוצדורה הפרשנית. ללא קשר למידה שבה אנו נוטים להסכים עם הגישות האונטולוגיות או להסתייג מהן חייבים להסכים שהן מזמנות שיח פורה יותר בהיבט התיאורטי.
כאשר פירוק של מושגים מופשטים ושל תבניות דיכוטומיות נועד מלכתחילה על מנת לאשרר את דבר קיומם "מעבר לכל הבנייה", וכאשר לא ניתן לדון בהם אלא בקונטקסט של כפיפות והגמוניה, הרי לפנינו חלוקה פנימית הדוחקת את הצדק והתבונה פעם נוספת לצד אחד בלבד. רובנו הפנמנו טוב כל כך את דפוס החשיבה הזה שדי בניסוח לא זהיר, למשל שימוש במושג "חלשים" במקום התווית הנכונה פוליטית "מוחלשים", על מנת להפעיל את חושינו הביקורתיים. תגובה כזאת מלמדת על חשיבה ששבוייה בקונספציות אפיסטמולוגיות, מוסריות ומתודולוגיות, ועל כך שהקאנון נותר קאנון גם אם הוא מדבר בשפה אחרת.
תמונה ראשית – Estate of Aubrey Williams. Carib Guyana Timehri. Photo credit: University of Warwick
מקורות
אליס, ג'ון, 2004. נגד הדונסטרוקציה. ירושלים: הוצאת שלם.
בירגר, פיטר, 2007. תיאוריה של האוונגרד. תל אביב: רסלינג
גלסנר, אריק ואירן דורפמן. 2004. "מבוא". בתוך: ג'ון אליס נגד הדונסטרוקציה. ירושלים: הוצאת שלם.
לביא, סמדר, וטד סווידנברג, 1995. "בין ובתוך גבולות התרבות". תיאוריה וביקורת 7 (חורף): 67-86.
ספיבק גיאטרי, 1995. "כלום יכולים המוכפפים לדבר?" תיאוריה וביקורת 7, (חורף): 31-66
הפורום ללימודי חברה ותרבות. 2002. "אפיסטמולוגיה של מזרחיות בישראל". בתוך חנן חבר, יהודה שנהב ופנינה מוצאפי-האלר (עורכים) מזרחים בישראל. ירושלים: מכון ון ליר/ הוצאת הקיבוץ המאוחד.
Gupta, Akhil, and James Ferguson. 1997. Culture, power, place: Explorations in critical anthropology. Durham: Duke University Press.
Hall. Stuart, 1993. What Is This "Black" in Black Popular Culture? Social Justice. 20 (1/2): 51-52
Haraway, Donna, 2008. When Species Meet. Minneapolis: University of Minnesota Press.
Latour, Bruno, 2005. Reassembling the Social: An Introduction to Actor- Network-Theory. Oxford: Oxford University Press.
Lavie, Smadar, 2012. Writing against Identity Politics: An Essay on Gender, Race, and Bureaucratic Pain. American Ethnologist, 39(4), 779-803.
Salmond, J. M. Amiria. 2014. Transforming translations (part 2) Addressing ontological alterity. HAU: Journal of Ethnographic Theory, 4(1), 155-187.
Viveiros de Castro, Eduardo, 2013. The relative native. HAU: Journal of Ethnographic Theory, 3(3), 473-502.
[1]. הגרסה באנגלית פורסמה בכתב העת Cultural Studies שנה מאוחר יותר.
[2]. "השיחה" שעומדת במרכז הדיון הביקורתי של ספיבק היא זו שבין מישל פוקו וז'יל דלז ואילו "הסובייקטים" שאותם היא מזכירה הם זה המאואיסטי וזה של מאבק הפועלים. הבדל זה אינו מעלה או מוריד מהטיעון הביקורתי שאותו ניתן להחיל גם על הדיון של לביא וסווידנברג.
[3]. על מכלול התחושות שעשויות להווצר, ואכן נוצרות, אגב הסתופפות במועדון הסגל ניתן ללמוד ממאמרה האוטואתנוגראפי של כלנית צלאח (2016). דווקא משום הבחירה באוטואתנוגראפיה, כלומר בכתיבה המבוססת על חוויות אישיות מאד, ניתן להתרשם מהאופן שבו צלאח מאירה את המורכבות ואת ריבוי הסתירות שמולידה הסיטואציה.
[4]. בהקשר זה השוו למשל את עמדתם של לביא וסווידנברג עם זו של גופטה ופרגוסון (Gupta and Ferguson 1997).
[5]. על מהותנות אסטרטגית ראו גם Hall 1993.
[6]. לסיכום יעיל של עיקרי הגישה ראו מאמרו של מתן שפירא בתיאוריה וביקורת (2018).