רק היום

לקראת הנובי גוד הנחגג ב-31 לדצמבר, כותבת ריקי ענתבי, תלמידה בשנה ג' במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, על החג. החג מציין את תחילתה של השנה החדשה על פי לוח השנה האזרחי והיה לחג האזרחי היחידי בברית המועצות דאז. ענתבי כותבת על חווית החגיגות בישראל, קבלתו ועל החוויה האישית והמשפחתית.

האגדה מספרת על דֵד מַרוֹז (סבא כפור) שפעם אחת בשנה, בלילה שבין ה-31 לדצמבר ל-1 בינואר, מגיח מן היער הקפוא אל הבתים המוארים, וכאשר כל בני הבית ישנים הוא מניח מתנות מתחת ליוֹלְקַה (עץ עד\ עץ אשוח). אל דֵד מַרוֹז מתלווה נכדתו סְנֵגוּרָצְ'קָה (שלגנית), דמות שמופיעה באגדות עם רוסיות שגרסאותיהן השונות מספרות על נערה שנמסה מהחום מסיבות שונות. לעומת זאת, דמותו של דֵד מַרוֹז שאובה מהפולקלור הסלאבי. לערב בו מגיע דֵד מַרוֹז קוראים ברוסית "נוֹבִי גּוֹד" (שנה חדשה), חג המציין את חילופי השנים, בדומה ל-New Year's Eve הנחגג ברחבי העולם.

למרות שסממני החג מזכירים את חג המולד הנוצרי (שנחגג ב-24 לדצמבר) חשוב לציין כי הנוֹבִי גּוֹד הוא חג אזרחי לחלוטין. עם ניצחון הבולשיביקים והקמת המשטר הקומוניסטי ברוסיה, בשנת 1917, נאסר על קיום פולחנים דתיים, נוצריים ויהודים כאחד. בשנת 1935, פאבל פוסטישוב, חבר המפלגה הקומוניסטית דאז, הציע לחגוג את הנוֹבִי גּוֹד עבור שמחת הילדים, והשלטון הסכים לציין את החג במתכונת אזרחית בלבד. באופן זה, לנוֹבִי גּוֹד הוענק מעמד חשוב במיוחד, כחג הלא-קומוניסטי היחיד בשנה. גם יהודים, שלא יכלו לחגוג את החגים היהודיים בפומבי, ראו בחג נחמה ולעיתים אף חילקו "דמי חנוכה" לילדים במסגרתו, כחלק מהמתנות שמעניקים זה לזו. אי לזאת, כדי שיהיה ניתן להבדיל בין חגיגת החג הנוצרית, חג המולד, לבין הנוֹבִי גּוֹד האזרחי, שלהם מאפיינים דומים, הוחלט שמעילו של דֵד מַרוֹז, למשל, יהיה בצבע כחול ולא אדום כשל סנטה קלאוס. כיום, ניתן לומר כי רוסים רבים לא שמים דגש על ההבחנה האסתטית הזאת, אולי כי מרבית המוצרים שנמכרים בשוק הבינלאומי מאזכרים יותר את הצבע האדום.

אולם, עם העליות הגדולות מרוסיה לישראל, וההתנכלות הרבה שחוו העולים, התושבים בישראל לא ראו את חגיגת הנוֹבִי גּוֹד בעין טובה. העובדה שמדובר בחג אינטימי בעל סממנים נוצריים, רק הגבירה לאורך השנים את הסלידה מהעולים, ואף לעיתים הובילה לטענה שהם "יהודים מתחזים", מציינת פרשיסקי (Prashizky, 2020). אט אט, הודות לגלובליזציה, ישראלים רבים החלו להתעניין דווקא בחג הנוצרי- חג המולד. אווירת החג מושכת תיירים רבים אל ערים נוצריות או מעורבות, בחוץ לארץ ובפנים הארץ, כדי להנות מן האורות ומטעמי החג. כך למשל, מועצת העיר חיפה הכריזה בשנת 1993 על חגיגת "חג החגים" ובשנת 2010 הציבה לראשונה עץ אשוח במרכז המושבה הגרמנית. לאורך חודש דצמבר, חוגגת העיר את היותה עיר מעורבת ומציינת שלושה חגים עיקריים: חג החנוכה, חג המולד ועיד אל-פיטר. בדומה, תיירים רבים נוסעים אל העיר נצרת או ירושלים.

פרשיסקי מציינת במאמרה שחוקרים ישראלים מצאו כי גם לאחר שנים רבות בישראל הנוֹבִי גּוֹד נותר החג המועדף בקרב עולים מרוסיה, למרות הקושי לחגוג אותו (Fialkove & Yelenevskaya, 2012; Siegel, 1998). כמו כן, סקר ארצי הראה כי 85% מהעולים עדיין חוגגים את הנוֹבִי גּוֹד, ומחציתם חוגגים עם עץ מעוטר (Remennick & Prashizky, 2012). בעיניי, נתונים אלו מוכיחים כי חשיבות החג עולה על האספקטים האחרים. מדובר בחג שמבקש לחגוג את השנה החדשה, לפי לוח השנה הגיאורגיני, אחדות המשפחה, תקווה ואופטימיות. תכונות שמלוות גם את ראש השנה היהודי. אומנם, יש שיגידו שעצם חגיגת החג מבדלת את העולים מרוסיה ומגבירה את בידולם משאר החברה, אך הדיון סביב הסוגייה נראה שונה בשנים האחרונות כאשר הקהל הישראלי מתחיל להתעניין יותר ויותר בחגיגות השנה החדשה שמתרחשות מסביב לעולם. כמו כן, מי שמכונים הדור ה-1.5 או השני לעלייה, מבקשים להנגיש ולצאת למסע הסברה סביב עצם חגיגת החג ומתכונתו. אחד מהפרויקטים הבולטים ביותר הוא פרויקט "נוֹבִי גּוֹד ישראלי", שמזמין את העולים לארח בבתיהם בערב החג חברים, מכרים ואפילו זרים דוברי עברית במטרה משותפת של חגיגה, העלאת זיכרונות ויצירת חוויות חדשות.

אז מה בעצם קורה בערב החג? יש יותר מדרך אחת לחגוג את החג, אבל באופן כללי אוכל לומר כי ערב חג מסורתי מתחיל בארוחת חג המשלבת מאכלים מסורתיים, לצד עץ אשוח מואר. בארוחה, נהוג לעשות טוֹסְט ("לחיים" עם נאום) שמברך את סיום השנה שחולפת, ובשעת חצות, או לפי שעת חצות של שעון רוסיה (שעה קודם לכן), לומר טוֹסְט נוסף לכבוד השנה החדשה. כמו כן, בשעה זו מקובל לחלק מתנות. וברקע, יש מי שמאזינים לנאום המסורתי של ראש הממשלה הרוסי או להופעות הגדולות המתרחשות ברוסיה.

לפני כשנתיים, בעקבות חגיגת הנוֹבִי גּוֹד אצלנו בבית, עם רוב חברים שאינם עולים מרוסיה, שאלתי את אימי מה מונע ממנה לחגוג את החג כפי שהיא הייתה רוצה? והיא ענתה לי כך: "פה [בישראל], צריך יותר לארגן אנשים סביב כדי שהדברים יתנהלו כפי שהייתי רוצה. פה החג הוא לא טבעי ואולי בעוד כמה דורות אנשים יתרגלו לחג וילמדו כיצד לחגוג אותו. היהודים הם היחידים שחוגגים פעמיים בשנה את ראש השנה. אנחנו לא חיים בתאריכים של השנה העברית לרוב, אלא על פי הלועזית, אז כאן בישראל חוגגים פעמיים. אפשר לראות ישראלים רבים שיוצאים לחגוג את השנה הלועזית החדשה בברים ומועדונים, אבל לא בארוחה מסורתית". מדבריה עולה כי חגיגה משולבת של עולים ולא עולים אינה מספקת במיוחד, בהשוואה לחגיגות ברוסיה, אבל בתור מי ששייכת לדור השני לעלייה אני רואה בחגיגות נחמה ואור. בכל שנה מחדש אני ממתינה למועד תחילת ההתארגנות לחג, ובכך חשה חיבור למסורת עליה אימי גדלה. חג שכזה, אומרת פרשינסקי, הוא חג היברידי שעשוי לספק מקום להעצמה אישית וקהילתית, הנותנת לגיטימציה לחגיגות העולים והדורות שאחריהם.

לפיכך, נותר לי כעת רק לאחל "סְנוֹבַם גּוֹדָם!" (שתהיה שנה טובה) ולקוות כי החגיגה תהיה מרובה באורחים, משפחה והכלה.

תמונה ראשית: Photo by Anne Nygård on Unsplash