מאמרי אורח

דברים שנשא אורי רם, פרופ׳ אמריטוס לסוציולוגיה, בכנס לכבוד פרישתה לגימלאות של פרופ׳ שרית הלמן, שהתקיים ב-24 לנובמבר 2021, במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

אני מתכבד ונרגש לשאת דברים בכנס זה לכבוד פרישתה לגימלאות של  פרופסור שרית הלמן, עמיתתי וחברתי מזה למעלה מעשרים-וחמש שנים.

בעשורים האחרונים נהוג להבחין בתוך הסוציולוגיה לא רק בין גישות מתודולוגיות שונות וגישות תיאורטיות שונות, אלא גם בין סגנונות שונים של עבודה סוציולוגית. בעקבות בוראווי (Burawoy) מקובל להבחין בין ארבעה סגנונות עיקריים: סוציולוגיה פרופסיונלית, סוציולוגיה ביקורתית, סוציולוגיה יישומית וסוציולוגיה ציבורית.

הסוציולוגיה הפרופסיונלית, הדומיננטית בארה"ב, פועלת כמו מדע טבע, ומחקריה מיועדים לבחינה בזירה המדעית; הסוציולוגיה הביקורתית, שמקורותיה באירופה, מיועדת לדיון בזירה האינטלקטואלית, והיא בוחנת באופן ספקני את יסודות הסוציולוגיה המקצוענית; הסוציולוגיה היישומית ממוקדת בייעוץ מקצועי למקבלי החלטות מוסדיים; ולבסוף, הסוציולוגיה הציבורית  מדגישה את הזיקה העמוקה שבין חוקרות וחוקרים ובין קבוצות חברתיות שונות, בעיקר, קבוצות מוחלשות, ועל למידה הדדית ביניהם.

ההמלצה המקובלת כיום, היא לאו דווקא לראות בסגנונות אלה חלופות  מוחלטות, או לדבוק באחת מהן באופן בלעדי, אלא לגלות רפלקטיביות לגבי חלוקת העבודה ביניהן ולגבי איזונים נדרשים שונים. כל הדיון הזה, כמעט אין צורך לומר, מתייחס אל האקדמיה כאל אתר חברתי לכל דבר וענין ומניח כי גם באתר זה, כמו בכל אתר חברתי, מתנהל מאבק, לעיתים מעודן יותר ולעיתים תוקפני יותר, בין בעלי הגישות השונות הממוקמות באופן יחסי בשדה הכוח האקדמי.

#

שרית היא נושאת דגל של השילוב המאוזן בין סוציולוגיה מקצועית לבין הסוציולוגיה הביקורתית והציבורית. בגישתה לסוציולוגיה היא אחת התלמידות המובהקות של הסוציולוג הירושלמי ברוך קימרלינג, שגידל לפחות דור, אם לא דורות, של חוקרות וחוקרים המשלבות/ים גישה מקצועית, ביקורתית וציבורית. שרית מקיימת מורשת זו במלוא המרץ הן בפעילותה כחוקרת, הן בפעילותה בתוך המחלקה, הן בפעילותה בחברה הסובבת.

כמי ששירת במחלקה כ-25 שנים יחד עם שרית, והיה פעמיים ראש מחלקה, אני יכול להעיד שהיא נמצאת תמיד בחזית ובמרכז;  היכן שצריך להקים ועדה כלשהי, לארגן כנס מסטרנטים, או סדנת דוקטורנטים, או מפגש שנה אלף, או יום עיון כלשהו, תמצאו שם את שרית; והיכן שמתקיימת מסיבת מחלקה הכתובת הייתה במקרים רבים בביתה של שרית.  ובמקביל שרית מקדישה זמן מעל ומעבר להוראה ולטיפוח תלמידי מחקר. אחד ממפעליה החשובים היה הקמת המסלול לסוציולוגיה ביקורתית במחלקה, ושנים היא גם עמדה בראשו.

וזה לא נגמר בפעילות קוריקולרית וסמי-קוריקולרית. ידה של שרית היא באין סוף מסגרות חברתיות ופוליטיות – שמאליות ופמיניסטיות – בעיקר מן הסתם, באזור הנגב, עם תושבותיו ותושביו, במחאותיהם, עם נשים בדואיות הבזקקות להכנה לאקדמיה, עם ילדים פלסטינים שצריך להסיעם לבית חולים, בהפגנות נגד הכיבוש של נשים בשחור, ובעצומות נגד התפשטות תרבות הכיבוש וסתימת הפיות באוניברסיטה בנוסח תנועת אם תרצו.

ובכל הזירות הללו שרית חובשת בלי הצטדקות שני כובעים – הכובע של משתתפת והכובע של חוקרת.

#

העמדה הסוציולוגית הזאת –הביקורתית והציבורית – נתקלת עדיין, חרף עשרות שנים של פעילות, באי-הבנות ובהתנגדויות.

באוניברסיטה, באמצעות מעקב תקופתי ומערכת עידוד מותאמת, מתקיים לחץ מתמיד על אנשי הסגל לפסוע במסלול המקצועני המנותק כביכול חברתית – ובעצם הממסדי הקונפורמיסטי — ורצוי גם במסלול הייעוצי. המסלול הביקורתי סובל מדימוי נחות והמסלול הציבורי נשלל מכל וכל – אלא אם הוא משרת את יחסי הציבור של המוסד האקדמי, ולצורך כך מגודר לחלוטין בתחומי הקונצנזוס המקובל.

שרית חלקה פעם בציבור — וזה מתפרסם באינטרנט – אחרת לא הייתי מצטט זאת – את חוויית ה"בדידות בצמרת" של החוקרת הביקורתית, הנתקלת באי-הבנה אפילו בסביבתה הקרובה: ואני מצטט:

כשבמשפחתי שאלו אם המחקרים שאני מבצעת משמשים באיזו שהיא צורה כדי לקבוע מדיניות,  או לסייע לארגונים בחברה האזרחית, המילים נעתקו לי מהפה.  אחרי שתיקה ממושכת, עניתי בצורה מגומגמת משהו,  שאני סוציולוגית ביקורתית, ושקשה מאוד שקובעי מדיניות  או ארגוני החברה האזרחית ישמחו לשמוע מה יש לי לומר. עבורי המחקר הסוציולוגי הוא מסע מרתק  אל נבכי המנגנונים הנסתרים שמבנים את החיים החברתיים.  מסע זה צופן בחובו הפתעות שפייר בורדיה כינה כעוכרות שלווה ולא תמיד עריבות לאוזן של פוליטיקאים ופעילים.

חזית נוספת בפעילות האקדמית הציבורית של שרית הם השינויים מבית — שינוייה הזוחל אך המהפכני של האקדמיה הישראלית — אשר מאיים באופניםנוספים וחדשים על תנאי קיומה ופעילותה של הסוציולוגיה הביקורתית והציבורית, אשר אנחנו –או חלקנו – במחלקה הזאת ביקשנו לשאת את דיגלה.  #

לאחר פטירתו של ברוך קימרלינג ניסחה שרית את מורשתו, בדברים שמגדירים גם את סגנון עבודתה שלה, ואני מצטט :

"קימרלינג הציע לנו מסלול חדש ומאתגר, מעין חזרה לאופק שהסוציולוגיה הקלאסית פתחה: חשיפת המנגנונים המכוננים את החברתי, ביקורת על אופן כנון החברתי ובדיקה מתמדת של קטגוריות העל שבאמצעותן אנו בחונים את החברתי. אופק ביקורתי זה. אופק ביקורתי זה שימש את קימרלינג כסוציולוג ציבורי [והוא חשף] …[את ה]השלכות של הלוגיקות המארגנות את החברתי בישראל: בעיקר הכיבוש והמיליטריזם" [הלמן. 2009. "על האפשרות של סוציולוגיה ציבורית". סוציולוגיה ישראלית].

במסגרת זאת גם אבחנה שרית את – ואני מצטט שוב – "שחלים בשדות המקיפים את העשייה האקדמית, שעלולים לגרום לסוציולוגיה להתעטף שנית באצטלה של פרופסיונליות נטולת כל ממד של ביקורת ונעדרת רלוונטיות ציבורית."

שרית אבחנה את המתרחש באוניברסיטאות בישראל מאז שנות התשעים, כאשר הן נמחצות יותר ויותר תחת המכבש הניאו-ליברלי ונדרשות להפוך ממוסדות ציבוריים יצרנים ומקני ידע, לתאגידים בעלי תפוקות כלכליות, המשרתים את המגזר העסקי ואת המערכת השלטונית. עם השינויים המשמעותיים שהיא מונה נמנים קיצוץ תקציבי וקיצוץ בתקנים, גידול חסר תקדים בהעסקת מרצים מן החוץ ללא תקן ומסלול קידום, הפעלת מה שנקרא תכניות חוץ תקציביות שהן מעין מוקדי רווח, השלטה של הגיון השוק על שיקולים אקדמיים, פיתוח שדרת ניהול אוטונומית, והעברת השליטה לידי מוסדות שבהם השפעה מכרעת למה שנקרא נציגי ציבור ואנשי עסקים.

#

כפועל יוצא של גישה זו לסוציולוגיה פיתחה שרית גוף מחקר שאני רוצה לעמוד עתה על כמה מעיקריו. זאת, תוך כדי לקיחת הסיכון של הערכת העיסה בפני הנחתום, או במקרה זה הנחתומה. שתוכל לתקן אותי בהמשך.

שרית היא, כידוע לרובנו, סוציולוגית פוליטית, אבל לא של הזירה הפוליטית הנחשפת בכותרות העיתונים וממסכי הטלוויזיה – אלא של פרקטיקות פוליטיות, פוליטיקה של זהויות  ותנועות חברתיות. אם צריך לנקז לפחות חלק מעבודתה לאפיק עיקרי אחד, הרי זו הסוציולוגיה של האזרחות, במובן המרחיב של המושג – היינו לא כתיוג פורמלי אלא כמיצוב חברתי.

תרומותיה בתחום זה מתכנסות לכדי בחינה מקיפה של האזרחות בישראל כזירה משתנה של מאבקים חברתיים; זאת במונחים בורדייאנים ולפיכך תוך שילוב היבטים של מרקס, ובר ודורקהיים; כלומר, בחינה של ההון, — הקפיטל –, היחסי, העומד לרשות שחקנים חברתיים, כאשר מושג ההון מתרחב מעבר להון כלכלי (מעמד), לכדי כלילת הון חברתי (סטאטוס), והון סימבולי (זהות).

שרית התחילה במחקר זה כבר בשנות ה-90, תוך מה שהיו אז מאבקי השלום, ובהקשר לשדה הלאומי וליחידות הסטאטוס בתוכו; המשיכה במחקר לגבי המרכיבים הסימבוליים המגדריים של השדה הזה בתקופת הגלובליזציה; וממשיכה בו גם כיום בהקשר של הניאו-ליברליזם – כך שהיא חוקרת את עיצוב האזרחות לאורך זמן כשדה המורכב, כאמור, מנדבכים של מעמד, כוח וזהות. אתייחס בקצרה לשלוש חטיבות מחקר אלה.

#

בעבודותיה המוקדמות על "הקונצנזוס הביטחוני" המגדיר את הלאומיות היהודית הישראלית, ועל ערעורו של קונצנזוס זה בידי תנועת "יש גבול" של חיילים סרבני שרות בשטחים, ומאוחר יותר בגילויים נוספים של סדיקת השיח ההגמוני, התבססה שרית על ראיונות עם פעילים בתנועות מחאה. מה שהיה מעניין במיוחד מבחינה סוציולוגית בעבודות אלה הוא הגילוי כי תנאי מוקדם לעמדה של פריצת השיח ההגמוני – היה דווקא מיקום מובחר או גבוה בתוך אותו שיח.

כך שהטיעון הבלתי שגרתי שפיתחה שרית הוא, כי פעילות שברובד הגלוי מבטאת ההתנגדות להגמוניה, דווקא מושתתת על אותו שיח הגמוני עצמו — ולפיכך משמשת כמכניזם חברתי סמוי המאושש ומשעתק את אותו שיח. במילים פשטות: כדי למחות כנגד האליטה הביטחונית מוטב להיות חבר של כבוד בה. במילים אחרות, מבלי לפגוע בכנות הסובייקטיבית של פעילות המחאה, מגלה המחקר הסוציולוגי את הקונפורמיות האובייקטיבית המוכמנת בה. זאת ועוד. הקישור שערכה שרית, — ועד כמה שידוע לי היא הייתה מהראשונות לערוך קישור זה – בין המחאה כנגד המיליטריזם והכיבוש, או השמאל הפוליטי בישראל, לבין חוגי האליטה בישראל,  — ובכן לקישור זה השפעה עצומה על ההתפלגות החברתית של ההתנהגות הפוליטית, או במילים פשוטות על המתאם המסוים המתקיים בין השכבות הגבוהות ותמיכה במדיניות אזרחנית ויונית, ובין השכבות הנמוכות ותמיכה במדיניות אתנית וניצית. 

מסכמת שרית, ואני מצטט:

"האליטה האשכנזית המשתייכת לתנועות השלום, אותתה שהמלחמה וההסלמה החלו להוות מכשול בחתירתה למימוש האינטרסים שלה, אך היא לא השכילה להפוך את תביעותיה לכוללניות יותר כדי למשוך קבוצות חברתיות אחרות בישראל. מחנה השלום בישראל צמח כאשר קבוצות חברתיות אחרות (דוגמת המזרחים) החלו לנוע לעבר המשימות הלאומיות והפיקו מהן תגמולים ויוקרה. במילים אחרות: בעוד המעמדות הבינוני והבינוני-גבוה בישראל נעו לכיוון חברה אזרחית, קבוצות אחרות חיפשו הכללה בתוך המדינה  ומשימותיה" [הלמן, "מחאה וסימון גבולות מגדריים ואתנו-מעמדיים", עמ. 570 בספר בשם הביטחון בעריכת אלחאג' ובן אליעזר].

לפעמים סטודנטים מתקשים להבין את האמירה כי סוציולוגיה ביקורתית לא מתבטאת בהיגדים של גינוי או שבח מצד הכותבים לתופעה הנחקרת – כי אם בחשיפה של מנגנונים חברתיים נסתרים, המכוננים או מפעילים אותה – וזוהי דוגמא מובהקת ומצוינת לכך.

#

במקרים נוספים של מחקר על תנועות מחאה ועל פעילות מחאה עסקה שרית בהיבט המגדרי של המחאה, תוך תצפית משתתפת בהפגנות של אמהות נגד שתיקה  ו-נשים בשחור, ובעוד מחקרים היא עסקה במה שהגדירה כתנועות נוגדות הכחשה — anti-denial movements )) כמו שוברים שתיקה ומחסום ווטש. שרית השוותה פעילויות אלה לפעילויות מקבילות בחברות אחרות, והראתה כיצד הפעילות של תנועות אלה ניתנת להסבר משני כיוונים – מבחוץ, בהשפעה של רפרטוארים חדשים [או חדשים ישנים] של מחאה מצד החברה האזרחית; ומבפנים, מצד היווצרותו של מבנה הזדמנויות פוליטי חדש. כלומר התרחבות מסוימת של המרחב האזרחי והתקשורתי האוטונומי והתגמשות מסוימת של המערכת הפוליטית.

שרית עסקה גם בצד השני של המטבע – השחקנים המדינתיים. כך למשל, היא ניתחה יחד עם תלמידת מחקר שלה (יוליה שבצ'נקו) את האופן שבו המסרים האנטי-ניאו-ליברליים של המחאה החברתית משנת 2011 נוכסו על-ידי הממשלה, וגם על ידי מפלגות מסוימות, תוך תרגומם למסרים פרו-ניאו-ליברליים. שוב חוזרת כאן החשיפה שהזכרתי של מנגנונים סמויים ומתעתעים ושל תוצאות בלתי צפויות; כך המחאה נמצאה מאוששת, שלא בטובתה, את מושא הביקורת שלה.[שבצ'נקו והלמן. 2017. "מחאה אנטי-ניאו-ליברלית ותוצר ניאו-ליברלי". סוציולוגיה ישראלית].

בתקופה האמצעית של מחקריה עסקה שרית במשטר האזרחות בתנאים של גלובליזציה. תוך ניתוח של מהלכי חקיקה ומדיניות שונים, היא הראתה כיצד נוכח פריצת הגבולות והגמשת המעברים, — שכללו למשל עובדים מהגרים ומבקשי מקלט, פלסטינים ועולים המוגדרים כלא-יהודים – ונוכח מה שנתפס כאיום של הפיכת ישראל לחברה רב-תרבותית –נקטה המדינה צעדים של הגמשה ושל חסימה תוך [ציטוט] "ניסיון מקיף להסדיר מחדש את המציאות באמצעות הליכי חקיקה, מנגנונים בירוקרטיים ושיטור מוגבר של הגבולות החברתיים, הפוליטיים והטריטוריאליים" [הלמן, "הגמשה וחסימה: על מצבה של האזרחות בישראל בעידן הגלובליזציה", בספר דורות, מרחבים, זהויות , עמ. 135].

זה מעביר אותנו אם כן למחקרים המאוחרים יותר של שרית, העוסקים בשרטוט מחדש של המרחב החברתי-כלכלי, תוך שינוי מאזן הכוחות בתוכו. בסט מחקרים זה, היא בוחנת (לעיתים עם תלמידי מחקר שלה – כגון ה) כיצד בתקופה הניאו-ליברלית האליטות המדינתיות בישראל מגדירות מחדש את הזכויות והחובות האזרחיות של קבוצות שונות. לשיטתה, גם בהינתן גלובליזציה, המדינה ממשיכה להיות שחקן מרכזי בחלוקה דיפרנציאלית של זכויות וחובות. במיוחד היא מדגישה את כיווץ הזכויות הסוציאליות של קטגוריות שונות, ותוך כך גם כינון של סובייקטים אינדיבידואליים חדשים – סובייקטים ניאו-ליברליים.

ושוב יש לנו כאן ניתוח של שיח מוסתר ודו-משמעי – על פניו העצמת הסובייקטים תוך פיתוח עצמאותם ממערכות בירוקרטיות, ולמעשה מדיניות של הפקרה חברתית והגברת הסיכונים. במחקרים אלה היא עושה שימוש גם בגישות ניאו-מוסדיות ובגישות של תרגום חברתי, כדי לבחון העברה של מכניזמים חברתיים מחו"ל לישראל (כגון תכנית וויסקונסין לתעסוקה). במיוחד אני רוצה להדגיש בסט מחקרים זה את המאמר, שכותרתו "כיצד קופאיות, מנקות, ומטפלות סיעוד הפכו ליזמות" [סוציולוגיה ישראלית 2013], העוסק בניסיון להסב נשים מוחלשות ל"סובייקטים יזמיים" וזאת תוך ניסיון למצב כ"נורמלי" את מצב הפגיעות של העובדות הזמניות והחלקיות  precariat() בתוך מה שכונה "קפיטליזם ללא קפיטליסטים".

#

לסיום: פרישתה לגמלאות של פרופסור שרית הלמן מתרחשת פחות או יותר במקביל לפרישות נוספות של בני הדור הסוציולוגי והאנתרופולוגי במחלקה, הכולל את פרן מרקוביץ', את לב גרינברג, ניצה ינאי, ניצה ברקוביץ' ואנוכי (ואני מקווה שלא שכחתי אף גמלאי בן דור זה). מדובר למעשה בשינוי דרמטי של ההרכב הפרסונלי של המחלקה – זה השינוי השני בהיסטוריה של המחלקה (הראשון היה פרישת חברי הסגל מהדור הוותיק, של המחלקה למדעי ההתנהגות לשעבר). שני הדורות הבאים כבר מאכלסים במידה רבה את המחלקה – כולל אלה שגוייסו מכבר ואלה הממש-חדשים מן השנה-שנתיים האחרונות. אני רוצה לומר כך – כל דור חדש של אנתרופולוגים וסוציולוגים הנמצאים כאן הביא ומביא איתו הצטיינות אישית מפליגה במישור של הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה המקצועיות; אבל יש משהו ייחודי ברוח הקולקטיבית של המחלקה, שכדי לשמר אותו יש להשקיע בו מאמץ נוסף, וזוהי המורשת הביקורתית והציבורית של המחלקה. עבודתה של שרית, כמו גם של פורשים אחרים, שלא דיברנו עליהם היום, היא דוגמה ומופת למורשת זאת, שאתגרים מתמשכים ואף מתחדשים ניצבים בפניה.