פרסומים חדשים

"אינטימיות זרה" הוא ספרה החדש של ד"ר דניאלה אריאלי, מרצה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה במכללת עמק יזרעאל. אריאלי, בת לאם שחיה עם עובדת סיעוד מהודו, כתבה את הספר על בסיס מחקר שכלל יומן שדה וכן ראיונות עם עובדי סיעוד מחו"ל, בני משפחה ונותני שירותים בתחום.

הקשר שלי עם עולם הטיפול הביתי ועובדות הסיעוד מחו"ל התחיל בשיחת סקייפ בין גבעתיים לקוצ'ין שבהודו. כשנה קודם לכן אימא שלי אובחנה כסובלת מדמנציה. המילה אלצהיימר נאמרה גם היא בפגישה עם הפסיכוגריאטר. הרופא, שראה את אימי כבר מספר פעמים קודם לכן, קבע שהיא זקוקה להשגחה 24 שעות ביממה. מטפלות מטעם הביטוח הלאומי הגיעו אליה לשעות אחדות בשבוע כבר כמה חודשים, אבל רוב הזמן אימא חיה לבד. אחותי ואני לקחנו על עצמנו את רוב הטיפול. ערכנו קניות, בישלנו, ניקינו והלכנו עם אימא לרופאים.

עם הזמן זה נהיה קשה יותר. היכולת לתקשר מילולית עם אימא פחתה, והחרדות שלה מהישארות לבד בבית גברו. היא היתה מתקשרת אלי עשרות פעמים ביום, לעיתים עשרות פעמים בשעה. אם אמרתי לה בבוקר שאגיע לביקור אחר הצהריים, מצאתי אותה מחוץ לבית כשבאתי, אחרי שחיכתה לי שעות ברחוב. שכנים סיפרו שהם רואים אותה משוטטת ולא יודעת איך לחזור. הבית נראה מלוכלך והדיף ריח רע. בכל פעם שבאנו לבקר אותה גילינו סימנים להחרפת המצב: כבל החשמל של מנורת השולחן שנגזר, חפצים שהיא השליכה למי האסלה. 

הגענו להבנה שעזרה של כמה שעות בשבוע אינה מספיקה. העול שחשנו על כתפינו היה עצום. לא רק שהמטלות הלכו והתרבו, הן גם נהיו קשות יותר. אימא, שכל חייה היתה מופת להיגיינה אישית ונועם הליכות, סירבה לפשוט את בגדיה כדי להתקלח. נאלצנו להיאבק איתה כשלא יכולנו לשאת את הריח, ובעיקר את רגשות האשמה. אחותי ואני לא ידענו את נפשנו מרוב צער, חוסר אונים ואימה. הבנו שהגענו לרגע בו אימא צריכה טיפול והשגחה מלאה, וידענו שאנו לא נוכל לספק זאת. רצינו לחפש מטפלת שתגור איתה, כמו שהמליץ הרופא, 24 שעות ביממה. האפשרות היחידה שעמדה בפנינו היתה להכניס לבית מטפלת מחו"ל. "יבוא" זו מילה שקשורה בדרך כלל במסחר, בחפצים. אנחנו ביקשנו לייבא בת אדם.

כך מתחיל ספרה של אריאלי: "אינטימיות זרה. ההורים שלנו, האנשים שמטפלים בהם, ואנחנו. דפים מיומן שדה" (הוצאת "אוריון"). זהו ספר מבוסס מחקר (אוטואתנוגרפי) שכלל יומן שדה וכן ראיונות עם עובדות סיעוד, בנות ובני משפחה ישראלים ונותני שירותים בתחום. בישראל יש כיום כ-70,000 (א)נשים מחו"ל שעובדים בענף הסיעוד, רובם המכריע בטיפול 24/7 בקשישים החיים בביתם. כל אחד מפרקי הספר הוא סיפור שמבליט היבטים מגוונים של מציאות מורכבת זו. האתגר שלקחה על עצמה אריאלי בכתיבת הספר היה לשלב בין כתיבה אישית שנוגעת בחוויות רגשיות ופרטיות לבין כתיבה אקדמית והסברים של נהלים בירוקרטיים. מטרת הספר היתה לתת קול לאוכלוסיות ולחוויות "שקופות", לשמש מקור של תמיכה למי שנמצאים בנקודה כלשהי בתהליך הכנסת עובד/ת סיעוד למשפחה, ולהציע כי לצד הכאב והקושי שחווים כל הנוגעים בדבר, המפגש בין המעסיקים/מעסיקות והעובדים/עובדות יכול להיות מפגש אנושי מקרב ומיטיב.   

למעבר לספרה החדש של דניאלה אריאלי לחצו כאן.

פרסומים נוספים על מחקרה וספרה החדש של אריאלי:

מאמרי דעה ה"דה-מרקר": ישראל לא ערוכה לתת מענה להזדקנות האוכלוסייה — אלה הצעדים שחייבים ליישם, מחיר הקורונה: הטיפול בקשישים התייקר באלפי שקלים בחודש

ראיון בתכניתה של קרן נויבך "סדר יום" בתאריך ה-4.7.21, החל מדקה 52, שעסקה בהעסקת עובדי סיעוד מחו"ל לטיפול 24.7 בקשישים בישראל.