על הבניות תרבותיות בחגיגות סיגְד האתיופי בקהילה רפורמית ישראלית
בגיליון מספר שלושים ושתיים של כתב העת "עיונים: כתב עת רב תחומי לחקר ישראל", ד"ר אלעזר בן לולו כותב על מחקרו בו הוא מתמקד ביוזמה של קהילה רפורמית בגדרה לחגוג את חג הסיגד במשותף עם הקהילה האתיופית המקומית.
הסיגְד הוא חג עלייה לרגל שיהודי אתיופיה מציינים בכל כ"ט במרחשוון, חמישים ימים לאחר יום הכיפורים, במטרה לשחזר את מעמד הר סיני ולסמל את חידוש הברית בין עם ישראל לאלוהים. באתיופיה היה החג יום של צום, טָהרה והתחדשות, ובו נשאו ברכות ותפילות לגאולה ולשיבת ציון. גם כיום, לאחר העלייה ארצה, הסיגד נחגג, אולם משמעותו הדתית והחברתית שונה. החג, המצוין בטקס ממלכתי רשמי, זוכה למופעים ציבוריים, לרבות במרכזים קהילתיים, בארגונים לא רשמיים ובמוסדות חינוך שונים.
בין היָזמות, ציון הסיגד מזה יותר מעשור מתקיים בכמה קהילות דתיות שאינן אורתודוכסיות המשוייכות לתנועה הרפורמית בישראל. בתור תנועה שדוגלת בפלורליזם תרבותי ומתמודדת עם תופעות של הדרה במרחב האתנו־לאומי, ציון הסיגד מאפשר לקהילותיה לסמן את מחויבותן להיאבק באי־שוויון בחברה הישראלית.בן לולו בוחן במאמר את מטרתה של הקהילה הרפורמית — שמשנתה התיאולוגית והחברתית שונה מן המסורת של יהדות אתיופיה — בביצוע הסיגד המשותף, לרבות תפיסת השוויון המגדרי. בן לולו מציג את תגובות שהאירוע המשותף מייצר בקרב חברות הקהילה הרפורמית עם החשיפה לתרבות האתיופית ומנתח מה אפשר להסיק מכך על המשמעויות של שיתופי פעולה בין קבוצות מיעוט בחברה הישראלית בכלל ועל האופן שנשים מתייחסות למקרים של אפליה ואי־שוויון מגדרי בפרט. בן לולו מנסה לשאול האם באמצעות הכרה בנרטיב של הקבוצה המודרת האחרת ואימוץ הריטואל המסורתי שלה נחשפת אסטרטגיה פוליטית של הקהילה הרפורמית לאיחוד מאבקים. ואם כך הוא שואל, באיזה אופן אפשר להסיק כי הסיגד הרפורמי בגדרה הוא מופע שמיוצר מן השוליים ומסמן את השוליים. בן לולו מציג במאמר את המורכבות שמתהווה במפגש בין-תרבותי: במפגש, מצד אחד, מוצג כוחם של בני אדם לחבור יחד בכדי להשמיע קול משותף של הכרה ושוויון אזרחי, ומצד שני, כמו תמיד, עולות (גם) הסתייגויות תרבותיות, רתיעות וחשש מלטעום באמת משולחנו של "האחר".
לפי בן לולו היָזמה להפקת הסיגד נובעת מכוח רצונן של חברות הקהילה להכיר את שכנותיהן במרחב העירוני. הביצוע אינו מושתת בהכרח על תאולוגיה משותפת או על אימוץ של ערכים חברתיים דומים. חגיגת הסיגד מאפשרת להן להכיר את התרבות האתיופית, לנכס ייצוגים וסמלים תרבותיים־מגדריים ולכונן סולידריות ואחוות נשים. אולם הרצון להכרת האחרת אינו מנוטרל מיחסי כוח. מניתוח עמדותיהן של חברות התנועה הרפורמית בנוגע לשיתוף הפעולה הבין־קהילתי ניכרת אחיזתן בעמדה פמיניסטית ליברלית. מצד אחד עמדה זו מבהירה שהסיגד הוא אכן מפגן של סולידריות מגדרית ומאבק באי־שוויון ובהדרה, ומצד אחר היא מבטאת דחייה וגישה אתנוצנטרית כלפי התרבות האתיופית, עד כדי קריאה למחיקה של מסורוֹת מסוימות. בן לולו מתאר כיצד חברות בקהילה הרפורמית קראו למיגור אפליה לרעה ואי־שוויון מגדרי, ובכך התקשו להשתחרר מהביטוס תרבותי שמבוסס על עמדה נורמטיבית ליברלית לבנה אשר קובעת את גבולותיו של הסדר החברתי על פי קודים מערביים. כך, טוען בן לולו, חברות הקהילה משמיעות לא רק את קולה ה'מוחלש' של האישה האתיופית אלא אף את קולה המודר של הקהילה הרפורמית עצמה. מתוך ההנחה כי בני אדם מעצבים את עולמם ואת הווייתם תוך כדי דיאלוג עם אחרים שאינו מבטא בהכרח הסכמה עִמם, בן לולו טוען שניתוח הסיגד המשותף מאפשר נקודת מבט רחבה יותר, אשר קיימת מחוץ למרחב ולזמן הטקסי הנחקר. לתפיסתו, ניתוח המקרה מאפשר לחשוף הבניות תרבותיות בחברה הישראלית ולהסיק על אופן קבלתו ודחייתו של הערך 'שוויון מגדרי' בקרב קבוצות מיעוט שונות בתוכה.