מאמרי אורח

הדברים שנשאה האנתרופולוגית והגאוגרפית הביקורתית מירי לביא נאמן בכנס על מדע וקהילה במצפה רמון. לביא נאמן (מכון ערבה ואוניברסיטת ברקלי) הוזמנה להשתתף במושב מיוחד שעסק במחקר על הפראים – סוג של חמור בר שנכחד בתחילת המאה העשרים והושב בחזרה לנגב כחלק מנסיון להחזיר חיות מתקופת התנ״ך לישראל. בניגוד לרוב המציגים במושב אשר הציגו את הזוית האקולוגית-זאולוגית-מדעית של פרויקט השבת הפראים, לביא נאמן מציגה את המבט של האקולוגיה הפוליטית על היחסים בין האנושי והלא אנושי. היא מראה כיצד הפראים הם לא רק מושא למחקר מדעי, אלא הם חלק מהאקולוגיה הפוליטית של האזור ושל הדמיון הסביבתי שמנסים ליצור בנוף המקומי ובין השחקנים האנושים והלא אנושים במרחב. אנחנו מפרסמים כאן את ההרצאה במלואה.

הזמינו אותי לדבר[1] מתוך הגיאוגרפיה הביקורתית והאנתרופולוגיה, אבל ליתר דיוק התחום שלי הוא אקולוגיה פוליטית וזה בניגוד לכל הדוברים המרתקים שהיו עד עכשיו – זוית של מחקר חברתי-אקולוגי. כלומר, חקירה ביקורתית של מה שאנחנו קוראים היום ומבינים היום כ"סציו-אקולוגיות"

נתבקשתי להרחיב קצת את היריעה מעבר ל׳מדע המדויק׳ ולהצביע על דברים נוספים גם באופן ביקורתי. אך בכך כמובן שאין הכוונה לביקורת של חברי המדענים או של הפראים עצמם, אלא למבט מבחוץ על המחקר, סוגי המחקר שאלות המחקר, וההבנות החדשות שנרצה לטפח לצידו ובעזרתו.

אנחנו האקולוגים הפוליטיים, אומרים שלכל פוליטיקה ולכל חברה פוליטית יש אקולוגיה ולכל אקולוגיה יש פוליטיקה. למה בעצם אנחנו מתכוונים בזה ?

הכוונה היא לפוליטי לא במובן הפשוט הגושי של ימין ושמאל בישראל או אפילו לא ברמה המפלגתית. אבל כשמסתכלים על "טבע" על ״נוף״— במקרה הזה על "אקולוגית הפראים בנגב", אנחנו האקולוגים הפוליטיים רואים שלל יחסים חברתיים, פוליטיקה שלמה שאחראית לפראים מייצרת אותם (ושימו לב למילה ייצור פה) והוא מעצב ומייצר אותה. כלומר אנחנו אומרים: כשמסתכלים על "הפרא האסייתי" צריך להבין שיש בו מרכיבים טבעיים – גללים, גוף, הפרווה ועוד, אבל גם שזוהי אקולוגיה שלמה שמיוצרת באופן חברתי ופוליטי. במילים אחרות, בדיוק כשם שקודם לכן האקולוגיה הפוליטית של האזור הייתה הפרויקט הציוני האנתרופוצנטרי של בנייה והפקת משאבים וכלכלת האוכלוסייה החדשה – כריית מכרות ומחצבות, הבאת פרות למדבר הזזת  עדרים ועוד; גם האקולוגיה הנוכחית, זו של שימור והחזרת מין (תנכ"י במקרה שלנו) לטבע היא ייצור חברתי ופוליטי של טבע ונוף ושל אקולוגיה חדשה.

מדוע? למה להשתמש במילה הזאת פוליטיקה?  

ראשית משום שהיא ביטוי של יחסי כח (קולו של מי נשמע ושל מי לא) בין קבוצות חברתיות שונות –תוצר של תהליכים של מו"מ בין אינטרסנטים ובעלי חזון וקובעי מדיניות ואם אנחנו מבינים שהיא כזו אז אנחנו מציעים לחקור אותן ככאלה! כלומר לא להגיד זה לא פוליטי, אלא לחקור מערכות אקולוגיות באופן שיבטא את היחסים שעצבו (או שטרם עצבו) את המערכות האלה שכוללות גם תושבים ואזרחים – ובזה אני כוללת גם תושבים שהם חיות ויצורים אחרים. לחקור את היחסים החברתיים בין טבע לאדם, בין אדם לאדם, שמכוננים, שמעצבים את הטבע להיות מה שהוא ואלה אינם רק ביו-פיזיים או גנטיים ומולקולריים, הם גם חברתיים תרבותיים, כלכליים ופוליטיים.

לצורך העניין שלנו כאן נאמר שהפראים אינם בדיוק רק טבע או אקולוגיה, יש להם פוליטיקה, הם חברתיים (וכוונתי בזה מעבר להיותם חברתיים בינם לבין עצמם — חיה חברתית  שמתרבה בקצב מהיר וכו).

ראשית נוכחותם בנגב, "אישורי ההגירה" שקיבלו מאירן, שימורם ואפילו המדע שמתפתח סביבם והניהול שלהם – כל אלו הם תוצר של החלטות, מדיניות, ויכוחים בין אנשים וקבוצות (ומי ש"ניצח" בוויכוחים האלה ,תפיסות אופנתיות, או מקומיות, ובמידה רבה לאומיות, של שימור).

המשמעות שניתנת להם על ידי (קחו אוויר הרשימה ארוכה): תיירנים, חקלאים, בדווים, מטיילים, אנשי שימור, מדעני שימור—והופכת אותם למה שהם בעיננו — היא תהליך חברתי תרבותי (כן הפרא הזה הוא בכלל תרבות!). מה נחשב ראוי למחקר לשימור ואפילו מה נחשב טבע (ולכן ראוי לשימור) הוא עניין חברתי תרבותי וגם פוליטי כיוון שבסוף מתקבלת החלטה של מי שהופך קובע ובעל סמכות או צובר מספיק תמיכה. 

תהלכים כאלו קורים גם מחוץ לישראל. לדוגמא, באיי פארו שבנורווגיה, אחד המקומות הסביבתיים יותר בהרבה מובנים בעולמנו, יש תרבות של אנשים שממחזרים, אבל במקביל מחזקים רישיון לצוד לוותינים בלי הגבלה. כלומר הקשר בין האנשים לפליטות פחמן (=בריאות כדור הארץ) והקשר בין אנשים ללוויינים (=בריאות כדור הארץ) מוגדר באופן שונה.

בדוגמא נוספת ניתן לראות כיצד אנשי שבט המסאי באפריקה שגורשו ופונו כדי לבנות את השמורה הענקית Amboseli National Park, אבל בשמורת סרנגטי חלק מהשבטים הורשו להישאר כי שם הוגדרו כ"חלק מהטבע". בארה"ב אנשי שבט הBlack Feet  עדיין מואשמים בנגיסת הקרקעות של הפארק הלאומי Glacier למרות שאלו אדמות שהיו שלהם במשך שנים ויש עוד הרבה דוגמאות.

ובחזרה לפראים שלנו כאן. כאמור, הפראים שלנו כאן אינם כל כך פראים. הם אינם רק הביומסה והגנטיקה שלהם. הם גם מה שהם מבחינה מספרית, המקומות שהוקצו להם, מרחבי התנועה שלהם –בגלל שהם מבטאים יחסים חברתיים (שוב עם אנשים, מטיילים, חקלאים, גמלים). הבחירה לשים דגש דווקא על הפרא מבטאת הגדרה אנושית של מה טבעי לנגב ומה לא, ומתי הטבעי הזה החל. היא כוללת גם החלטה מה פחות טבעי לנגב ומה לא ראוי שייכלל בנופיו.

המשמעות שלהם מכוננת על ידי חקלאים שבמקרה של הנגב שלנו רוצים גם נגב פראי לתיירים (ולעצמם) עם נופיו המיוחדים, לצד כלכלת כרמים משגשגת. על ידי אנשי שמירת טבע ביולוגים שאולי מגדירים אותם כל אחד בדרכו אחרת, לפי תחום המחקר שלו ("מחסלי צמחייה מדברית" "מעבדה מדהימה להשבת מינים״, ומעקב דרך גללים" ועוד).

הפראים משפיעים על דרכם במדבר, על אזורי הנוכחות שלהם, ועל החקלאים שיבקשו אולי להציב גדר תיל בכרם המסורתי סביבתי שלהם. הם מעוצבים במרחב ובזמן על ידי תיירנים ומטיילים שעושים להם רעש והם עצמם משפיעים עליהם במקביל. הפראים מושפעים ומשפיעים ומכוננים בין היתר גם על ידי צמחים ועל ידי הגמלים, חבריהם למדבר, לאקולוגיה המדברית ובעליהם הבדווים.

הכנסת הפראים במובן הזה יצרה לנו מערכת אקולוגית-חברתית חדשה על ידי שלל תהליכים חברתיים פוליטיים. אקולוגיה ומחקר אקולוגי שמתמקד רק בהיבטים הביופיסיים היא חשובה ומספקת לנו נתונים חשובים. ואין ספק– מחקר צר וממוקד, מפשט עבורנו בקווים ברורים את המציאות. אבל דווקא בסיבוך, במחקר של יחסים, ייתכן שנרוויח הרבה. 

אחד הדברים שאנחנו צריכים לחקור כחברה וכמדענים העוסקים במערכות אקולוגיות רחבות הוא איך הפראים מיוצרים חברתית– אילו החלטות הופכות אותם (מעבר לעניין המדעי) למושא למחקר ואולי מונעות מיצורים אחרים להיכלל בנגב.

איזה ״דמיון סביבתי-חברתי״ — מונח שפתחה האקולוגית הפוליטית דיאנה דיוויס — שאנחנו מחזיקים בו עבור הנגב השפיע על ייצור אקולוגיית הפראים. דמיון סביבתי-חברתי הוא מה שאנחנו כקבוצה חברתית רואים ולבסוף גם מעצבים כסביבה בריאה בעלת  ערך חיובי ונורמטיבי —  חשבו על מדשאות כדוגמא: הדשא הירוק שהוא בעצם מפגע סביבתי הרסני, הוא אולי הדמיון הסביבתי המקובל והנפוץ בעולם. הדמיון הסביבתי הציוני של הנגב בראשית הציונות היה שונה מאוד מזה של היום, וכמובן, הדמיון הסביבתי הילידי של בדווים בנגב גם הוא שונה.

לדוגמא, היום באמירויות מעבר לפרויקט דחיקת המדבר ישנו בדובאי אתר סקי גדול מלאכותי לגמרי שמספק שלג אמתי בעשרות מסלולי גלישה ומטפח עצי ארז. וכשהוא הוקם הכותרת בעיתונים ציטטה את האמירה "עכשיו אנחנו אירופה" (Davies 2011 25).

דמיון סביבתי אם כך הוא דבר משתנה (קונטינגנטי) לאורך זמן, הוא חברתי והוא גם מבטא יחסי כח ברגע נתון — בין מוסדות גופים וקבוצות שליטות. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו – הדמיון של מי הפך לדמיון השליט הכללי ושל מי נעדר.

מדע "מדויק" לא מספיק, כי הוא לא שואל שאלות רחבות יותר.

הפראים, חיית פרא תנכית, שבעצם נעלמה מהאזור בתחילת המאה העשרים ושוחררה לתוך הנוף החדש ישן, הם הארכה  שלנו. הם ביטוי שלנו, של נוכחותנו בשטח. של איך אנחנו רואים את הנוף- תנ״כי, של מה שאנחנו תופסים כאקולוגיה "בריאה" אולי טבעית. הכנסת בעלי חיים תנכיים בחזרה לנוף– משנה אותו –היא מחברת יהודים עם מולדתם Braverman 2021) ) ממש כמו שעושה חקלאות הכרמים המסורתית.

יש אולי לפרויקט זה גם ממד קוסמופוליטי גלובלי, כפי שספרו לנו פה המדענים, של שימור מינים וזה עוזר להצדיק או לחזק את השבת הפראים לנגב ואת ההחלטה להכניס בחזרה מין מסוים. ואולי גם קצת כמו פרויקט החולה ההיסטורי, למקם אותנו בחזית המדע והטכנולוגיה )הפעם כסביבתיים משמרי מינים( כי הפרויקט נחשב הצלחה מרשימה.  

אך בשביל שכל זה יקרה  צריך ניהול ומעקב של תנועת הפרא במרחב. שמענו היום על  סירוסים, הרדמות, ספירות, מצלמות. הרבה משימות והרבה טכנולוגיה מעורבת בעניין. הפראים הם הארכה שלנו כי הם תופסים את היכולת הזאת שלנו וכך הם בעצמם טכנולוגיה (אולי על ארבע) של עיצוב הנוף (התנ״כי היהודי ה"פראי" ) עבורנו.

לפראים יש מעמד חוקי והירארכי. בחוק הם נחשבים טבעיים יותר, מקומיים יותר מאחרים. ממש כמו חקלאות שמייצרת לנו אקולוגיה חדשה – מכניסה מינים נוספים לשטח מבקרים והשקיה, משנה את ממשק הקרקע. כך גם הפראים. אבל הפראים גם הופכים אוכלוסיות שקשורות בטבע כמו חקלאים ובדווים (במובנים שונים) למזיקים, לעוברים על החוק אם ישימו גדר, או ישתו מים ממעין או משוקת שהונחה לפראים.

במשך הרבה מאד זמן –ותוך כמה עשרות שנים חלום גן העדן "ארץ זבת חלב ודבש" כמו שתיארה אותו כל כך יפה תמר נוביק בעבודת הדוקטורט שלה, הפך פה לתכנית פעולה. כיבוש השממה היה יעד רשמי של מוסדות שלטון שהפנו משאבים תקציביים וטכנולוגים למיזמי הנדסה מרחבית, פיתוח חקלאי, כריית מחצבים, שיפור האדמה.

אבל לא רק אצלנו. חזון הפיתוח הזה היה דמיון סביבתי מערבי עולמי שבא לידי ביטוי בפרויקטים של תשתיות וחקלאות אינטנסיבית ברחבי העולם הלא מערבי. פרויקטים של עיצוב הנוף ובמקרה של המדבר עיצוב המיקרו אקלים מחדש והתערבות בחי ובצומח, ובבתי גידולם, נוהלו על ידי מפתח ערכי שייחס ערכים של טוב ורע לנופים ולחיות: שדות חקלאיים ומוריקים-טוב, יערות-טוב, טוב היה פרות מניבות חלב– עזים לבנות, וחיות הנזכרות בתנ"ך –ראם, יחמור גם הפרא שלנו ורע היו הטרשים, הרים צחיחים, ביצות, גמלים, יתושים, עזים שחורות  ועוד רבים אחרים (Davies 2021  Novick 2013) .

זה הביא לשינוי רדיקלי של הנוף ושל תושביו –בני אדם והחיות (בר ומבויתות), עם השפעות מרחיקות לכת על חיות בר מקומיות וגם על חיות משק שעוצבו באופן חסר תקדים. גמלים ועזים סבלו מהגבלות מרעה חמורות והוצאו מחוץ לחוק במקרים מסוימים. פרות הונדסו כדי להגדיל תנובת חלב אוכלוסיית דבורי הדבש הוחלפה בזן עמיד יותר מאיטליה (ראו את מאמרה של תמר נוביק בנושא).

אבל לא רק אתוס הפיתוח והדמיון הסביבתי שתמך בו, אלא גם השאיפה להפוך את הסביבה ל׳טבעית׳ היוותה הצדקה לשלילת פרקטיקות קיומיות של בדואים ואחרים של ציד ורעייה, ושמשה להוציא מן הטבע את כל מה שבאופן פוליטי וחברתי נתפס כלא שייך לו. לכן המושג של השבת מינים שהוא כל כך מקובל ופופולרי וחיובי והרעיון של ההחזרה לטבע הוא מטעה קצת משום שאין פה חזרה לנקודת זמן טבעית אלא יש פה יותר ייצור טבע  או ייצור של אזורי פרא. גם בעולם אגב אזורי הפרא והפארקים הגדולים היו אותן אדמות שלא צלחו לפרויקטים חקלאיים. 

פרויקט ייצור השפע הציוני הוא מערך מורכב של השקפות עולם, אידאולוגיה כלכלית גלובלית (קפיטליסטית של פיתוח) פרויקט פוליטי לאומי –"מקלט לנרדפים" ומפעל שבא לכלכל את הגידול הדמוגרפי חסר התקדים שנרשם לאורך המאה ה-20 בין הירדן לים. לפרויקט השפע הזה היו מחירים סביבתיים ואנושיים רבים—הרס של בתי גידול פגיעה באוכלוסיות ילידיות. התוצאות הם תופעות עולמיות, אבל הגרסה המקומית שלנו כאן מתייחדת בשילוב של פרקטיקות שלטוניות והתיישבותיות ושימוש מושכל בטכנולוגיות גם סביבתיות של שימור, למימוש הסדר הפוליטי.

מכיוון שאנחנו צריכים לחיות כאן כסוציו אקולוגיה כי אין דבר אחר. יש יתרון בלהתרחק לרגע מנקודת המבט הדיכוטומית של אדם מול טבע, או מנקודת המבט האנושית השגורה אצלנו פה אצל תיירנים, אדריכלים, מהנדסים, וגם  בפלטפורמות  LTER (בלי ה S ), להציע ניתוח ביקורתי של תהליכים מרחביים שהתרחשו בארץ הזאת, אולי  ניתוח זואו צנטרי כמו שמציעה נוביק  שבו חיות שונות שנעלמו, נכחדו הוחלפו ושופרו ישמיעו את קולן, שבו הפוקוס יהיה לא רק על מעקב אחריהן אלא גם על יחסיהם עם אחרים והסביבה שבה אנחנו רוצים לראות.

יש פה נוכחות גבוהה של מדענים ואנשי שמירת טבע שתופסים עצמם כא-פוליטיים. אבל העבודה שהם ובמידה רבה שרבים מאתנו עושים מקדמת אג'נדות פוליטיות, שיש להן הטיות, העדפות, ובחירות באנשים ובבעלי חיים מסוימים ולא באחרים. במקרה הזה– יצירה של נוף תנ״כי, ושליטה בחיות אחרות, שמייצגות מסורות אחרות; ובכך גם הפיכת היחס אדם -חיה אצל אנשים מסוימים לפשע, והטלת מגבלות על מעורבות של חיים וצמחים, כחלק מהניהול (eco-management) של הטבע.

דרך מחקר חברתי ולא רק מדעי (כי כאן חברי המדענים ואנשי הרשות יגידו שגמל לדוגמא אינו שייך לטבע) אנחנו יכולים לפתוח את השאלה מהו המדבר שאנחנו רוצים לשמר ואילו סגולות של קיום במדבר אנחנו רוצים לשמר,  מהם באמת היחסים האקו-פוליטיים בין כל השחקנים במרחב: חקלאים, מטיילים, גמלים, פראים, צמחים ורועים בדווים.

***ההרצאה היא תוצר של מחקר מתפתח בן ארבע שנים על החיים האקו-פולטיים של הגמלים בהר הנגב עם נעה אבני שכללה גם ליווי של משפט הגמלים של שותפנו סלמאן סדן בליווי עו"ד מיכאל ספרד ובתמיכת חברים (תודה לאיתי ענר ששיתף אותי מהתחלה בתהליך הזה).

צילום תמונה – גדעון פיזנטי – דרך ויקפדיה

Braverman, I. (2021). Wild legalities: Animals and settler colonialism in Palestine/Israel. PoLAR: Political and Legal Anthropology Review.

Cronon, W. (1996). The trouble with wilderness: or, getting back to the wrong nature. Environmental history, 1(1), 7-28.

Davis, D. K., & Burke, E. (2011). Environmental Imaginaries of the Middle East and North Africa. Ohio University Press.

Novick, T. (2013). Bible, Bees and Boxes: The Creation of “The Land Flowing with Milk and Honey” in Palestine, 1880–1931. Food, Culture & Society, 16(2), 281-299.

Novick, T. (2014). Milk & honey: Technologies of plenty in the making of a Holy Land, 1880-1960. University of Pennsylvania.

[1] תודה לד"ר נעה אבני, ד"ר איתמר גלעד, פרופ' עמוס בוסקילה, וד"ר שירלי בר דויד שהזמינו אותי לדבר במושב זה.

עוד בנושא: