אנתרופולוגיה לשבת

מאמר של האנתרופולוג נדים כרכבי (אוניברסיטת חיפה) וחוקר המזרח התיכון יונתן מנדל (אוניברסיטת בן גוריון ומכון ון ליר) פורסם לאחרונה בכת העת Cultural Studies ומראה את האופן שבו מופעים מסוימים במוזיקה ישראלית מתפקדים כהסתערבות תרבותית.

הסתערבות מוכרת כפעולה של יחידות צבאיות וביטחוניות ישראליות, שחבריהן מתחזים לערבים כדי לחדור לסביבה חברתית פלסטינית. "השחר" היתה יחידת המסתערבים הראשונה של הפלמ"ח, שפעלה בשנות ה-1940 וחבריה היו יהודים ממוצא ערבי שדיברו ערבית כשפת אם. הדבר אפשר להם להיטמע בקהילות פלסטיניות ערביות מבלי לעורר חשד. במילים אחרות, חברי יחידת המסתערבים ביצעו את משימתם בהצלחה הודות ליכולתם להפוך את האני הערבי לחיקוי פרפורמטיבי של "הערבים" כאחר האולטימטיבי. על ידי האימוץ של ההפרדה הציונות הבינארית בין "ערבים" ל"יהודים", הם נאלצו לשבור את הזהות הערבית-יהודית בכדי להתקבל כגיבורים אל תוך הקולקטיב הלאומי היהודי בישראל. במאמרנו, אנו יוצאים מתוך ניתוח הטקטיקה הצבאית של הסתערבות (לרבות התחזות וחיקוי של ערבים) בתוך ההקשר של יצירה תרבותית, ובמיוחד מוזיקה פופולרי, בישראל. כפי שקרה במקרה של המסתערבים בשירות הצבא, אנו טוענים שמופעים של מוזיקאים יהודים-מזרחים בהם יש התחזות-עצמית לערבים באים כדי לתת משנה תוקף דווקא לזהות היהודית-ישראלית שלהם. 

למרות שבשנים האחרונות בישראל יש עניין והערכה כנה למופעים מוזיקליים בשפה הערבית, ובמיוחד בקרב הדור היהודי הצעיר, כאן אנחנו מתמקדים בתופעה אותה אנו מכנים "הסתערבות תרבותית". מונח המצביע על השאלה של אלמנטים ויזואליים, לשוניים ומוזיקליים מהתרבות הערבית בכלל והפלסטינית בפרט –שלדידנו נועדה כדי להעלות מופע בידורי שנועד כדי להגחיך את הערבים והפלסטינים  בקרב קהלים יהודים-ישראלים ובתוך כך לאשרר את ה"פער" התרבותי בין יהודים לערבים. אנו טוענים כי "התחזות קולית" (sonic masquerading) היא תופעה שניצבת בבסיס "ההסתערבות התרבותית" הישראלית בתחום המוזיקה, אשר כוללות חיקוי, שיבוש והגחכה של המבטא והשפה הערבית.

המאמר מבוסס על ניתוח מוזיקלי וויזואלי של פעולות הסתערבות התרבותית ביצירותיהם של שלושה מוזיקאים ישראלים, וגם על סקירות וראיונות עם מוזיקאים אלה בתקשורת הישראלית. ראשית, אנו בוחנים כיצד רותם שפי מאמצת את דמות הבמה "שפיטה", דרכה היא מתחזה לדיווה זוהרת מהמפרץ הערבי המופיעה באנגלית במבטא ערבי עבה. היא מצליחה להתחמק מהאשמה בגזענות גסה כלפי ערבים מכיוון שהיא מציגה את החיקוי שלה כפרודיה עצמית, כנכדה לסבתא תימניה. למרות שהבדיחה הפנים-ישראלית הזו הייתה מביכה מכדי להופיע בינלאומית בתחרות האירוויזיון, שפיטה הפכה לאייקון בקרב יהודים-ישראלים שחיפשו גם הם ליהנות מביטוי הגזענות נגד ערבים "באופן לגיטימי".

בדוגמא השנייה, הזמר דניאל סעדון, שזכה לשבחים כזמר חתונות ששר בערבית ללא מבטא, פונה לקהל הישראלי הרחב דווקא עם גרסה מחודשת ומרקידה להמנון הלאומי הישראלי. בביצוע זה ההסתערבות התרבותית שלו מתבטאת על ידי קיפול המסרים הציוניים המילוליים, וההתחזות שלו לערבי ואף למסתערב בווידאו קליפ, מתחת לצלילי מוזיקה ערבית. בכך הוא מעניק לקהל היהודי-ישראלי שלו את התחושה שהוא מצליח כביכול להוליך שולל את הערבים ליהנות ממופע פוליטי, שלמעשה בא על חשבונם. למרות שסעדון מצדיק את הופעתו על סמך שורשיו התוניסאים והערכתו למוזיקה הערבית, הבחירה לשיר דווקא את 'התקווה' באה לבסס בעיקר את זהותו הישראלית, תוך הדרה של ערבים לא יהודים.

לבסוף, בשיר "סרט ערבי" מבצע הראפר "טונה" הסתערבות לשונית. השיר מבוסס על חיקוי ושיבוש לשוני של ערבים שנועד לא רק להבנתם של דוברי עברית, אלא בא לעורר גיחוך בקרב הקהל היהודי-ישראלי. טונה צוחק על סוכני חשאי 'הרואיים', כאילו מסתערבים, שהופיעו בסדרות טלוויזיה משנות השמונים במשימה מגוחכת לפגוע בערבים, רק כדי להכתיר את עצמו בסוף השיר כ'מלך המזרח התיכון'. טונה מציע לקהל היהודי-ישראלי שלו ראפ 'שנון' שלמעשה פוגע בערבים, כביכול מבלי שהם ישימו לב לכך.

מופעים אלה של הסתערבות תרבותית באי לעגן את מבנה ההפרדה הגזענית בישראל. בדומה להיגיון המתיישבים הציונים המוקדמים שחיקו את הילידים הפלסטינים, על מנת לטעון מאוחר יותר את הזהות היהודית השורשית שתחליף אותם, המסתערבים התרבותיים מעלים מסר פרפורמטיבי שממקם את הערבים כנחותים מיהודים. המאמץ של שלושת המוזיקאים להיראות כמו ערבים, אך בו בזמן להציע ביטויים גזעניים נגד ערבים ולחמוק מכך, או כביכול מבלי שהערבים יבינו זאת, יוצר מסר פרפורמטיבי פוליטי שמטרתו להדיר את הערבים כ"אחרים" ולהציג אותם כנחותים בקרב יהודים-ישראלים.

למאמר המלא של כרכבי ומנדל

עוד מפרסומיו של נדים כרכבי