רק היום

לציון יום השנה לזכרו של יצחק רבין, אנחנו משתפים קטע מתוך ספרה של האנתרופולוגית סיגל עוזרי רוייטברג ״סוציאל-דמוקרטיה מקומית״, בו היא מתארת, בין השאר, את השפעתו של רצח רבין על מפלגת העבודה ומנתחת את הקושי המנהיגותי והסוציולוגי שהציף הרצח. עוזרי רוייטברג מראה כיצד חשף האובדן של רבין האיש את הבסיס הרעוע, שעליו נשענה המפלגה, הן ברמה המנהיגותית, הן ברמה האידאולוגית והן ברמה האלקטורלית.

ספרה של סיגל עוזרי רוייטברג ״ סוציאל-דמוקרטיה מקומית: עלייתו של דור פוליטי חדש במפלגת העבודה הישראלית (2006-2009)״, פורסם בשנת 2020 בהוצאת מגנס. הספר עוקב אחרי עלייתו של דור פוליטי חדש במפלגת העבודה הישראלית, המאפשר הצצה נדירה לאופן שבו שינויים מפלגתיים ברמת "הפוליטיקה הגדולה" קורמים עור וגידים ומתהווים באינטראקציות הבין-אישיות שברמת המיקרו. הספר מתמקד בעלייתן של קבוצות דוריות צעירות וחדשות במפלגה, שהגדירו עצמן סוציאל-דמוקרטיות וביקשו לתת מענה למשבר הזהות המפלגתית. הוא מבוסס על עבודת שדה רב-זירתית, שהתפרסה על פני שלוש שנים [2006-2009] וכללה תצפיות משתתפות בישיבות הסיעה בכנסת, בישיבות מרכז, בבתי קפה ובבתים פרטיים בהם נפגשו הפעילים; ראיונות אישיים עם פעילי מפלגה מרכזיים; וניתוח תוכן של חומרים ראשוניים שונים שהופצו על ידם. בניגוד לנטייה של פרשנים פוליטיים להסביר את המשבר שידעה מפלגת העבודה בעשורים האחרונים, במונחים פרסונאליים, הספר מדגיש את הרקע הסוציולוגי ואת התרבות הפוליטית, שקידמו את התהוות המשבר ואת מורכבות המאבק הפוליטי שנלווה לו.

אחד מתת הפרקים בספר מנתח את השפעותו של רצח רבין על מפלגה, ומראה כיצד חשף האובדן של רבין האיש את הבסיס הרעוע, שעליו נשענה המפלגה, הן ברמה המנהיגותית, הן ברמה האידאולוגית והן ברמה האלקטורלית. בעזרת הישענות על מחקריהם של מקס ובר, לב גרינברג, מיכאל פייגה ואחרים, יחד עם מחקר אתנוגרפי מעמיק, עוזרי רוייטברג מציגה את מאפייני הדור שבא אחרי רבין ומנתחת את חיפוש דרכה של המפלגה.

רצח רבין: משבר זהות ומשבר מנהיגות (1995 ואילך)(עמ׳ 85-94):

״…האירוע המשברי הטראומתי, ואולי המשמעותי ביותר, שחוו חברי מפלגה, ילידי שנות הארבעים והחמישים, בחייהם הפוליטיים היה רצח רבין. כמו שאפרט בסעיף זה, נוכח הפוליטיקה הפרסונלית, שהתעצמה התעצמות ניכרת בתחילת שנות התשעים ואילך, חשף האובדן של רבין האיש את הבסיס הרעוע, שעליו נשענה המפלגה, הן ברמה המנהיגותית, הן ברמה האידאולוגית והן ברמה האלקטורלית. ברמה המנהיגותית — יצחק רבין לא היה רק מנהיג כריזמטי, אלא גם נציג מובהק של דור כריזמטי, דור הצברים. בהירצחו נותרה המפלגה בבת אחת ללא הכנה מוקדמת ללא ראש. 

ממלא מקומו ויריבו של רבין משכבר שמעון פרס נראה באותה התקופה פחות כריזמטי ואטרקטיבי. אף שהיה בן גילו של רבין, לא היה פרס סמל מובהק של דור הצברים. הוא לא נולד בארץ, לא היה לוחם פלמ"ח לשעבר, והתדמית הציבורית שהודבקה לו בשעתו לא הלמה הפוליטי, שכונה "התרגיל המסריח", בתחילת שנות התשעים. את תכונותיו של הצבר "הישיר והישר שפיו וליבו שווים", בייחוד לאחר המהלך עם כישלונו של פרס בבחירות הישירות לראשות הממשלה ב־1996 דבקה בו אף תדמית "הלוזר", ונראה ש"לאחר 23 שנות מנהיגותם של רבין ושל פרס נפתחה לראשונה בפני מי שנחשבו אז בני הדור הצעיר ההזדמנות לעמוד בראשות המפלגה". 

הפריימריז הפנים־מפלגתיים ב־1996 לראשות הממשלה מסמנים את נקודת הציון הראשונה בהתמודדותם של בני דור המדינה בבחירות על ראשות המפלגה. כל המתמודדים בפריימריס 1996 :יוסי ביילין, שלמה בן עמי, אפרים סנה ואהוד ברק, השתייכו לאותו הדור.

אם כן, הגיע זמנם של בני דור המדינה במפלגה, אולם עד מהרה התברר שאלו היו הרבה פחות אטרקטיביים מקודמיהם. הפיצול החברתי, שכאמור, אפיין את בני דור המדינה, בא לידי ביטוי גם בפיצול פנים־מפלגתי. התגובות הניציות והיוניות לכיבושי 67 'שיקפו את התהוותה של ציונות הרבה יותר מהוססת, פחות תמימה ובטוחה בעצמה. כמו כן, לביקורת העצמית, הפנים־מפלגתית, שהטיחו בני דור זה בינם לבין עצמם, הצטרפה כעת גם ביקורת תקשורתית, שהחריפה את הבעייתיות הטמונה בתדמיתם של פוליטיקאים בני דור זה. 

הביקורת התקשורתית המחריפה וגוברת כלפי דור המדינה הייתה בין השאר פועל יוצא של השינויים שתוארו לעיל, כי חלו בזירה הפוליטית שינויים במעמדן ובתפקודן של המפלגות, התגברות הסלידה מן הפוליטיקה ותופעת הפרסונליזציה של הפוליטיקה. אלו לא רק הקשו על הפוליטיקאים להוביל שינוי אידיאולוגי כלשהו, אלא אף שינו את סוג המנהיגות הפוליטית, שקידמו המפלגות.

בהשראת מכס ובר נראה לי שאפשר לדבר על מעבר ממנהיגות כריזמטית למנהיגות של כוכבים. הכריזמה, על פי ובר (1979) היא מעין מתת, קסם אישי, קרי או שנולדים עם זה או שלא, ואילו כוכב אפשר להיעשות. הכוכב הוא פרי יצירתם של תדמיתנים, סקרי דעת קהל ואנשי תקשורת. על כן, המנהיג הכריזמטי סוחף אחריו את קהל חסידיו, מוביל ומנהיג את דעת הקהל, ואילו הכוכב מונהג על ידי דעת הקהל וצורכי המדיה, ולא מעט בשל כך הוא עולה מהר ונופל מהר. כמו כן, אף שהמוּדעות הפוליטית התרחבה, נחלשה הפוליטיקה הממוסדת, המפלגתית. בהקשר הישראלי המקומי, היחלשות זו הייתה חדה ומהירה, ואפשר לומר שישראל, שהוגדרה לפנים מדינת המפלגות, נהפכה למדינה שֶבה מעורבותם הפוליטית של האזרחים הולכת ופוחתת, וכוחן של מפלגות מצרפיות וגדולות יורד. 

נוסף על כך, ספציפית למפלגת העבודה, שניים מאותם חברי "שמינייה" מובילים, "הנסיכים" של מפלגת העבודה כיוסי ביילין וחיים רמון, היו שותפים ל"תרגיל המסריח" של שנות ה־90 והמחאה הציבורית "מושחתים נמאסתם", שבאה בעקבותיו, כוונה בין השאר כלפיהם ותרמה אף היא לחוסר האטרקטיביות שלהם. 

באווירה ציבורית זו נוצר יתרון יחסי ל"כוכבים" עולים כאהוד ברק, שקיבלו את השם הציבורי שלהם דווקא מחוץ למערכת הפוליטית. מפלגת העבודה לאחר רצח רבין חיפשה אפוא "כוכב" בדמותו. רבין הצבר סימל שילוב של ניגודים: מחוספס כלפי חוץ, רך ורגיש מבפנים, ביטחוניסט והומניסט, השילוב האולטימטיבי בין שלום לביטחון, שהתיימרה המפלגה לבטא במצעהּ .

 וכך בפריימריז 1996, בעוד ביילין ייצג את התגובה היונית לכיבוש, שלאחר פיגועי 1996 נראתה הרבה פחות אטרקטיבית מתחילת שנות התשעים, הביא עימו ברק שילוב סמלי של ניגודים כרבין ומֶסר עמום. מצד אחד עמדו העמדות הניציות שהשמיע והרקע הביטחוני שלו, מצד אחר עמדו הבטחותיו להמשיך את דרכו של רבין, שנתנו אולם, שלא כרבין הצבר, ייצג ברק את הארכיטיפ של בן דור המדינה: אינדיבידואליסט, הישגי, שפניו מכוונות החוצה לעולם הגדול ולא למעגל הסגור.

 דפוס המנהיגות, שייצג ברק, הושפע מאפיונים דוריים אלו, מן הרקע המיליטריסטי שֶ בו צמח ומן הביקוש הציבורי־תקשורתי ל"כוכב". בתור "כוכב עולה" הגיע ברק במסלול ישיר מצמרת המערכת הצבאית אל צמרת הפוליטיקה המדינתית ללא מסלול התקדמות או תקופה של הכשרה פוליטית במסגרת המפלגה או לפחות כחבר כנסת מן השורה. על פי גרינברג, את דפוס מנהיגותו של ברק יש להבין על רקע הנסיבות הסוציו־פוליטיות, שבהן התגבש, והוא מכנה אותו, כאמור, "דפוס מנהיגות ביבי־ברק" (גרינברג, 2007 :270 ). דפוס זה עקף מפלגות ותהליכי ייצוג פוליטיים באמצעות מנהיגים, "כוכבים", שהצליחו לגייס בוחרים לא מסורתיים על ידי כינונם של מיתוסים חדשים. מיתוסים אלו זיהו "אויב משותף" בהישען על "סדר היום הפוסט־סכסוכי", שהציף בעיות של חברה וכלכלה בישראל…״

״….כישלון הסכמי אוסלו, רצח רבין וההתפתחויות הפוליטיות שלאחריו פגעו ביכולת הן של הפלסטינים הן של הישראלים לדמיין שלום, והשלום נהפך לסמל בלתי מושג. יותר מכך, על פיו, אתגרי "סדר היום הפוסט־ סכסוכי" והעובדה שאת הרצח ביצעו יריביו האידאולוגיים של רבין הובילו את ממשיכי דרכו לחזור לשיח המיתולוגי תחת שתי תגובות לרצח. התגובה הראשונה הייתה מִ סמל הקמפיין בשעתו של "צו פיוס", לפיו היה הרצח ביטוי לקרע שבינינו, קרי עניין פנים־יהודי, שאת יישובו יש להשיג בפיוס. התגובה השנייה, שבאה לידי ביטוי בקריאות הקהל לאחר ניצחון ברק ב־ 1999"רק לא ש"ס", ביטאה את התבצרותו של "שבט השמאל" בזהותו הקולקטיבית האליטיסטית, ואת הפיכתו של רצח רבין לסמל הקיטוב בין המחנות, אולם, עלייתו של "דפוס מנהיגות ביבי־ברק" סימנה, כאמור, את התחלתו של שיח מיתולוגי חדש, שקיטב את החברה הישראלית באופנים אחרים, אך נותר שיח פנים־יהודי…״

״…היחידה הדורית שהובילה את מפלגת העבודה בתקופה שבה עוסק מחקרי, ועיצבה אותה בדמותה, הייתה אותה יחידה דורית שהנהיגה את המפלגה לאחר רצח רבין, וליתר דיוק החל מן הפריימריז של 1996 .יחידה דורית זו השתייכה לאותו דור המכוּנה בספרות המחקר דור המדינה. אומנם דור המדינה ירש מקודמו (דור הצברים) הן את הזיקה לממלכתיות הן את הנטייה לפרגמטיזם, אולם לא כמו דור הצברים, הוא היה דור אינדיבידואליסט, הישגי, שכוונו פניו החוצה, וזהותו הפוליטית הייתה חצויה, והעיבה על ביטחונו בצדקת דרכו. האטרקטיביות של המנהיגות הפוליטית, שהעמידו בני דור זה, הייתה הרבה פחות נוצצת מזו של הדורות הקודמים לו — דור המייסדים ודור הצבר המיתולוגי, ותחתיו החריף המשבר המנהיגותי, האידאולוגי והאלקטורלי, שידעה המפלגה לדורותיה. ..״

לקריאת תת הפרק המלא

צילום תמונה ראשית: צילום: תומר אפלבאום

תודה להוצאת מאגנס על האישור להשתמש בקטעים האלו.

עוד על עוזרי רוייטברג: