מחשבות אנתרופולוגיות על הדרמה הקוריאנית ״משחקי הדיונון״
בעקבות הצלחתה של הסדרה הקוריאנית ״משחקי הדיונון״, כותבת לנו האנתרופולוגית ליאורה צרפתי מהחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, על התרבות הקוריאנית שמאחורי הסדרה ועל הצלחתה בעולם
העולם גועש בעקבות הצלחתה המסחררת של הסדרה ״משחקי הדיונון״ הדרום קוריאנית. הסדרה שברה את שיאי הצפייה בנטפליקס ובכך ניפצה את השיאים הקודמים, שרובם היו של סדרות דוברות אנגלית, או מקסימום מאירופה. תקציר נטול ספוילרים הוא שמדובר בסדרה דוברת קוריאנית בת תשעה פרקים שבמרכזה משחק תחרותי בו ניתן לזכות בעשרות מיליוני דולרים. משתתפים בו 456 אנשים ולפי הבימאי הוואנג דונג-יוק, אכן השתמשו בכמות שחקנים תואמת ולא בגרפיקת מחשב. בעולם המתואר בסדרה, השחקנים הם ברובם אנשים שצברו חובות כבדים ומיואשים כל כך מחייהם, עד כי מוות אינו נראה להם הפתרון הגרוע ביותר. אזהרת צפייה: הסדרה כוללת אלימות קשה ומתחים פסיכולוגיים עמוקים.
שני נושאים מעניינים אותי כאנתרופולוגית בשיח על הסדרה והצלחתה:
- האם הסדרה מייצגת נאמנה את תרבות קוריאה?
- מדוע הצופים מחוץ לקוריאה כל כך נהנים ממנה ומרתקים אליה?
אכן, למצער, רבים מהסיפורים האישיים של דמויות השחקנים המיואשים משקפים אמיתות חברתיות בקוריאה הדרומית של ימינו. זוהי חברה מקוטבת מאוד מבחינה כלכלית, אשר למרות הצלחתה בשוק הגלובלי והעושר הרב הקיים בה, אינה מטפלת באופן ממוסד באנשים מוחלשים: אלו שאינם עובדים, פושטי הרגל, הקשישים ובעלי המוגבלויות. פנסיות ממשלתיות בקוריאה (לאנשים שאינם בעלי הכנסה נוספת מפנסיה פרטית או הון) יכולה להיות כשבע מאות שקלים. זהו סכום שאינו מספיק כלל למחיה בארץ שבה עלות המגורים והמזון מהגבוהות בעולם. עלויות אלו פעמים רבות אינן מתאימות גם לשכרם של צעירים וצעירות, אשר נכנסים לשוק עבודה תחרותי ונצלני. בנוסף, הסדרי מדיניות הרווחה מצומצמים וכך גם האפשרויות לקבל הלוואות, בין אם אלו משכנתאות לרכישת דירה או הלוואות עסקיות. זו גם הסיבה העיקרית לשגשוג תרבות ההימורים, הנשענת על ניסיונות נואשים למנף ולהכפיל כספים שאנשים מוחלשים אלו משיגים. המשבר הכלכלי הגדול של 2007-8 הביא לגל פיטורים משמעותי, אשר בסופו רבים פתחו עסקים קטנים לפרנסתם. אנשים אלו חיים מהיד לפה, בעיקר כאשר העסקים שלהם אינם משגשגים ובוודאי בתקופת המגבלות של משבר הקורונה. נוסיף לכך את האפליה המגדרית בשוק העבודה, אשר בקוריאה הדרומית הינה מהגדולות ביותר בין מדינות ה- OECD. לא פעם, מבקרים זרים בסיאול מופתעים לראות את הקשישות והקשישים האוספים קרטונים למחזור מבתי עסק בשעות הבוקר המוקדמות, או מהתורים המשתרכים בצהריים מול בתי התמחוי של המקדשים הבודהיסטים והכנסיות. הללו אינם מתיישבים עם העושר והתחכום הטכנולוגי הניבטים מכל עבר בערים הגדולות, אך מוכרים היטב לתושביהן. הייאוש מובנה במערכת ופעמים רבות מופיע הביטוי ״הל צ׳וסון״ (הגיהנום של קוריאה) כמתאר את המציאות הכלכלית העומדת בפני דרום קוריאנים רבים. שיעורי ההתאבדות במדינה הם מהגבוהים בעולם. יש לזכור כי בתרבות הקוריאנית רבים מאמינים בגלגול נשמות מהסוג הבודהיסטי וכך סוברים כי מעשים המכוונים לטובת אחרים עשויים להוביל ללידה במצב טוב יותר בעתיד. בנוסף לנושא הכלכלי, ניתן לראות בסדרה היבטים אחרים של החברה הקוריאנית, השונים מהמוכרים לרוב הצופים. בסדרה רואים משחקי ילדות קוריאנים, אנשים אוכלים בבתיהם בישיבה על הארץ, תחנות רכבת תחתית, בתים שאינם מפוארים, פליטה סובלת מצפון קוריאה ועוד.
לגביי הפופולריות של הסדרה ״משחקי הדיונון״, הרי שהיא משלבת מתח ואלימות עם דמויות המוצגות כמורכבות ומפתיעות. זהו מתכון להצלחה טלוויזיונית. בנוסף, השחקנים הראשיים בסדרה נחשבים, ברובם, לשחקנים מצוינים, אשר שיחקו בעבר בקולנוע, בתיאטרון ובטלוויזיה. הצלחה זו ממשיכה את התופעה המכונה ״הגל הקוריאני״ ובה תרבות פופולרית מקוריאה הדרומית הופכת אהובה בשאר העולם. מייצגים מרכזיים של גל זה הם להקת הבנים BTS , אשר כבשה את מצעדי הפופ ברחבי העולם בשנתיים האחרונות, הסרט ״פרזיטים״ משנת 2019, אשר זכה בשישה פרסי אוסקר והשיר ״גנגנאם סטייל״, אשר שבר את שיאי הצפייה ביוטיוב בשנת 2012. בעשרים השנה האחרונות, דרמות קוריאניות כמו ״היורשים״, ״בונג-סון האדירה״, ״עולמם של הנשואים״ ו״היהלום שבארמון״, זכו להצלחה באסיה ובמדינות המערב ורבות מהן משודרות בנטפליקס. אחד המאפיינים המשותפים לתוצרי תרבות קוריאנית פופולרית שהצליחו בעולם ונידון אף בשיח לגביי ״משחקי הדיונון״ הוא ההקפדה על מקצועיות ההפקה והאיכויות האסתטיות שלהם.
היבטים תרבותיים ייחודיים לקוריאה מחזקים את הריחוק שחווים הצופים, לעומת צפייה בחומרים מוכרים יותר, אך גם מסקרנים ומושכים לצפייה. ההזדהות עם קשיים כלכליים ואישיים בוודאי משותפת לרבים מהצופים, אשר חווים אותם בקונטקסט התרבותי של עצמם. בראיון עם יוצר הסדרה הוא הסביר כי הגה אותה כבר בשנת 2008, אך נתקל בסירוב מחברות ההפקה הקוריאניות, בשל האלימות הרבה שבסדרה. כאן נכנס לדיון היבט גלובלי הקשור לחברות חוצות גבולות, כגון נטפליקס, אשר לקחה לידיה את ההפקה. מגבלות חוקיות, כלכליות וחברתיות של ערוצי טלוויזיה מקומיים וחברות הכבלים חלות פחות על הענקית הבינלאומית. בנוסף, קהל היעד המגוון והעצום מאפשר לקיחת סיכון בהפקה של סדרה כגון זו, אשר הייתה עלולה לזכות באחוזי צפייה נמוכים. נראה כי המנעד הרחב של התוצרים אשר נטפליקס מפיצה ומפיקה מעיד על עלייה בגיוון המדיה הנגיש ללקוחותיה, לעומת ערוצי הצפייה המקומיים. האם זהו עוד צעד לכיוון הגלובליזציה של התרבות, או המשך האקזוטיזציה של תרבויות רחוקות? התשובה לכך תלויה בהתפלגות של תגובות הצופים במרחבי הרשת. חלקם ייבחרו לקבל ואף להכיר לעומק את התרבויות אליהן נחשפו דרך צפייה בתכני התרבות הפופולרית וחלקם ייבחרו להתבצר בעמדה התרבותית אליה השתייכו מראש.
לסיום: האם כדאי לצפות בסדרה ״משחקי הדיונון״? זה כבר עניין של טעם אישי, זמן פנוי וז׳אנרים החביבים על כל אחד ואחת מכם. למתעניינים והמתעניינות בתרבות קוריאה, ניתן להציע לבחור בסדרות אחרות הזמינות לצפייה ושאינן מוגדרות פנטזיה או דרמת אימה.