אנתרופולוגיה לשבת

איתמר טובי טהרלב כותב על המסה ״מההתחלה אני שולל את זה בראש: הסללה רגשית של מזרחים בפריפריה הישראלית״, שפורסמה בגליון דרום של כתב העת תיאוריה וביקורת, בה הוא טוען שגורם משמעותי להיעדר הניעות בהשכלה של מזרחים הוא רגשי–פוליטי בניגוד לוויכוח הקיים כיום בספרות הסוציולוגית הישראלית. טובי טהרלב מציע שהחיבור בין אתניות לסוציולוגיה של הרגשות מאפשר לזהות גורמים רגשיים המציעים הסבר "חי", פרגמטי ותהליכי לתופעת חוסר הניעות של מזרחים באמצעות השכלה.

"דווקא משום שהחברתי הוא ממד כה מכריע בהוייתו של אדם, מגיעה הסוציולוגיה מדי פעם בפעם אל השאלה היסודית: מה פירוש להיות אדם, ומה פירוש להיות אדם במצב מסוים"

פיטר ברגר הזמנה לפגישה (עם הסוציולוגיה) ע"מ: 172

מסה זו התחילה למעשה במאמר שכתבתי לפקפוק – עיתון הסטודנטים של המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בעברית – לפני כעשר שנים. אז מסתבר שעורכים של כתבי עת קוראים מה שאנחנו כותבים. העורך של תיאוריה וביקורת באותו תקופה, איתן בר יוסף, קרא וביקש שאני ארחיב. מה שלבסוף התגלגל להיות המסה ״מההתחלה אני שולל את זה בראש: הסללה רגשית של מזרחים בפריפריה הישראלית״, בעריכתו החדה והבהירה של העורך הנוכחי שאול סתר וכחלק מסדנה ״מחשבה מן הדרום״ בה השתתפתי במכון ון-ליר ומכללת ספיר, יחד עם מדעני חברה מתחומים שונים ומגוונים, ממש מעט לפני פרוץ הקורונה. 

במאמר בפקפוק ניסיתי להסביר (בעיקר לעצמי) מדוע מזרחים רבים אינם מגיעים לאקדמיה או יותר נכון לאוניברסיטה. השאלה הזו העסיקה אותי עוד הרבה לפני שהתפרסמו הנתונים האחרונים (ב2021) על כך שפערי ההשכלה בין מזרחים לאשכנזים רק הולכים וגדלים. היכן שגדלתי, פרבר בורגני ליד ירושלים, לא היה עוני רב, היה מעמד ביניים מזרחי כפי תיארו גם ארז מגור, דני גטווין, ריבי גיליס, ניסים ליאון ואחרים את מעמד הביניים בהתנחלויות, שם גרים מזרחים רבים.

 למרות שהמעמד של כולנו היה דומה לשכננו האשכנזים, שאיפות ההשכלה של רוב חברי היו נמוכות ורוב האנשים מהסביבה שלי הלכו לפתוח עסק או להיות שוטרים. וזו אחת השאלות המעניינות לדעתי, מדוע מזרחים שגרים בבתים מרווחים ממוצאים שונים בארצות ערב – עם חוגים, מתנ"סים ומערכת חינוך טובה – אינם הולכים ברובם להשכלה גבוהה. התחלתי לחשוד שמדובר בשאלה של מוטיבציה, בשאלה רגשית. אבל הרי בסוציולוגיה למדנו לחשוב פוליטית על כל היבט בחברה (לעשות פוליטיזציה, או סוציאליזציה לתופעות), וכך התחלתי לקרוא עוד ועוד על רגשות מתוך נקודת המבט הסוציולוגית. בנוסף, כאשר לא קיים הסבר ראוי לתופעה זו, אנשים רבים נצמדים למיתוס של "אין תרבות של השכלה אצל מזרחים". ובכן, מדוע אם כך יהודים צפון אפריקאים בצרפת הם האליטה ההשכלתית והתרבותית, מדוע עיראקים, מצרים, תורכים ולבנונים שהגיעו לישראל עם השכלה גבוהה יותר מיהודים ממזרח אירופה, לאחר שני דורות הפכו לאנשי עסקים קטנים ושוטרים.

״אחד התחומים המרכזיים במסגרת ההבניה של העצמי הוא הדיסציפלינה של הרגש. המודעות אליה מהווה חלק מרכזי בעליית מושג האני בעת החדשה המוקדמת; יחד עם הרה-קונסטרוקציה של יחסי גוף נפש, עליית הסובייקט, שמשמעה בעצם גם עליית מסגרת ההמשגה של ה"אני" כנקודת מרכז שעיגונה ב"קוגיטו", במחשבה, צפה ועלתה המודעות לרגשות, שהינה בלתי נפרדת משאלת הפרדתם מייחוסם לגוף או למחשבה״.

חביבה פדיה "המזרח כותב את עצמו", עמ' 53.

מהמקומות האלה הגעתי לכתיבת המסה בגליון החדש של תיאוריה וביקורת. במסה הצעתי שהגורם המשמעותי להיעדר הניעות בהשכלה של מזרחים הוא רגשי–פוליטי, בעיקר סביב המושג ״תחושת המסוגלות העצמית״, ולא רק המבנה או עולם המשמעות של הסובייקט, בניגוד לוויכוח הקיים כיום בספרות הסוציולוגית הישראלית, עליו אני מרחיב במסה עצמה. באופן כללי ניתן לראות כיצד גישת המבנה (לדוגמא סבירסקי, 1990) שמקדשת את המטריאליות ומצמצמת את הסובייקט, מקבעת מזרחים כקורבנות חסרי תודעה פוליטית. לעומתה, גישת המשמעות, הגישה שמקדם ניסים מזרחי (לדוגמא מזרחי, 2017), מקדשת את הסובייקט ומצמצמת את המבנה, ובכך מקבעת מזרחים כקדושים מוסריים ומתעלמת מאנושיותם המורכבת ואף מהשתתפותם, כקבוצה אנושית, בדיכוי הרב–מערכתי של עצמם.

הוויכוח המקוטב בין שתי גישות אלו מנציח לדעתי את בעיית אי ההשכלה המזרחית, במקביל לכך שגישות אלה מתפרנסות ממנה וחגות סביבה במחולות מרשימים. אני חושד שהוויכוח הרעשני בין שתי הגישות הוא ויכוח מלאכותי ואסטרטגי כי למעשה הן שני חלקים של אותה תופעה שהולכים סביב לאותה בעיה ולא מדברים עליה ישירות – מדוע מזרחים *מרגישים* לא שייכים לאקדמיה, מדוע אינם מרגישים מסוגלים וכיצד הדבר קשור כפי שהצעתי, לכלכלת מסגלות עצמית.

לתפיסתי, היעדר הסבר מקיף, כזה המביא בחשבון גם רגשות ויחסי כוח אָפקטיביים, תורם בעקיפין לדימוי השלילי של מזרחים כמי שאינם משכילים וכך הוא מחזק את יציבותה של תופעת חוסר ההשכלה בקרב מזרחים. במילים אחרות, האמת לדעתי היא מערכתית – אין אשמים לתופעת אי ההשכלה של מזרחים, אך יש לה תורמים רבים, ביניהם כמובן אשכנזים ומזרחים רבים לאורך ההיסטוריה החברתית של המדינה. בתופעה חברתית זו לוקחים חלק שחקנים ומוסדות רבים כמו מערכת המשפט, מערכת החינוך, עולם התעסוקה, עולם הרשתות החברתיות, הצבא (דוגמא למחקר עכשווי בנושא ניתן לראות את ספרו החדש והמטלטל של זאב לרר על ההיסטוריה של הקב"א) ועוד (במסה עצמה אני מתרכז במערכת החינוך, התקשורת והסביבה הקרובה).

המפגש בין אתניות לסוציולוגית הרגשות הוא מפגש פורה ומעניין ואני מקווה שאמשיך לחשוב דרך הזווית הזו ולנסות להבין דברים נוספים. במסה אני טוען שאם נאמץ את נקודת המבט הדיאלקטית של הסוציולוגיה של הרגשות נוכל לזהות גורמים רגשיים המציעים הסבר "חי", פרגמטי ותהליכי לתופעת חוסר הניעות של מזרחים באמצעות השכלה.

השאלה המעניינת האחרת היא לאן מזרחים כן הולכים, אם הם אכן לא הולכים בהמוניהם אל ההשכלה. והתשובה היא ככל הנראה לשדה של פתיחת העסקים, השיטור (שב"ס, משטרה, קבע בצה"ל וכו) והפקידות הנמוכה. בעבודת התזה אותה אני אמור לסיים ממש בקרוב בהנחיית ד״ר יעל ברדה מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, אני מנסה לשרטט את השדה הזהותי הזה של גברים מזרחים בשדה פתיחת העסקים, או כפי שאני מכנה זאת "מעמד פותחי העסקים".

"חברה, לא זו בלבד שהיא מפקחת על פעולותינו, אלא שהיא מעצבת את זהותנו, את מחשבתנו ורגשותינו. המבנים של החברה נהפכים למבנים של תודעתנו. חברה אינה נעצרת על פני השטח העליון של עורנו, היא חודרת אל תוכנו בה במידה שהיא עוטפת אותנו. שעבודנו לחברה נקבע לא כל כך בכוח הכיבוש אלא בתוקף קנוניה. לפעמים אנו באמת נלחצים עד כניעה. אך לעיתים קרובות יותר, נלכדים אנו ברשת טבענו החברתי. חומות כלאנו היו עוד בטרם הופענו על הבימה, אך תמיד אנו חוזרים ובונים אותן במו ידינו מחדש. אנו מוסגרים לשבי על ידי שיתוף הפעולה שלנו עצמנו"

פיטר ברגר הזמנה לפגישה (עם הסוציולוגיה) ע"מ: 126-127

קישור לגליון המלא – גליון 54 – דרום

קישור למסה – מההתחלה אני שולל את זה בראש: הסללה רגשית של מזרחים בפריפריה הישראלית

תמונה ראשית – רותם כהן כחלון