מאמרי אורח

בעקבות צווי הגירוש שנתנו חלק מקהילת האפריקאים העבריים, כותבים ניר אביאלי ופרן מרקוביץ׳ – פרופסורים לאנתרופולוגיה מאוניברסיטת בן גוריון אשר חקרו ופרסמו רבות על הקהילה (ראו בהמשך) – על ההיסטוריה והאידאולוגיה של החברים בקהילה האוטופית האפריקאית-אמריקאית היחידה בעולם אשר שומרת על יציבות ואף משגשגת מזה חמישים שנה:

בשבועות האחרונים קיבלו כחמישים מבני קהילת האפריקאים העבריים, כולם חיים בארץ שנים רבות וחלקם אף נולדו כאן, צווים המורים להם לעזוב את הארץ באופן מידי. אנו מעריכים שזו רק תחילתה של סאגה משפטית ופוליטית, ומקווה שהיא תסתיים בהכרה של המדינה, מוסדותיה ואזרחיה בכך שאותם אשר בוחרים לחיות כאן מתוך זיקה עמוקה למרחב, להיסטוריה, לחברה ולמדינה, ואשר נמצאים כאן חלק ניכר מחייהם, זכאים למעמד חוקי גם אם אינם יהודים, ובמקרה שלנו, כלל לא טוענים שהם יהודים. בכדי להבין את הקשר של כמה אלפי אפריקאים-אמריקאים, רובם ילידי ערים גדולות בצפון ארה"ב, לישראל יש להכיר את ההיסטוריה והאידאולוגיה של החברים בקהילה האוטופית האפריקאית-אמריקאית היחידה בעולם אשר שומרת על יציבות ואף משגשגת מזה חמישים שנה.

קהילת העבריים בדימונה, או "אומת האפריקאים העבריים הישראליים בירושלים", היא קהילה מילנארית על-לאומית אשר חבריה מקדישים את עצמם לאמונה באלוהי ישראל. המרכז הרוחני והחברתי של הקהילה נמצא בדימונה, לשם הגיעו בראשית שנות השבעים חברי קבוצת לימוד קטנה של אפריקאים-אמריקאים משיקגו, אשר שאפו לקשר אישי וישיר עם ישראל. קריאתם בתנ"ך הביאה אותם למסקנה שהאמריקאים השחורים הם למעשה צאצאיהם המקוריים של בני ישראל העבריים, אשר הוענשו ע"י האל מכיוון שהתעלמו מחוקיו. לאחר שהובסו ע"י הרומאים בשנת 70 לספירה, העבריים (שהיו כאמור שחורים) נמלטו/נדחקו דרומה ומערבה אל רחבי יבשת אפריקה, שם התגשמו העונשים הקשים המובטחים בספר דברים  כ"ח לבני ישראל באם יבחרו לעבוד אלי עץ ואבן: שכחת מורשתם ואיבוד זהותם. התלאות אשר פקדו אותם הלכו והתעצמו במאות ה -16 עד ה -19, כאשר צאצאי העבריים המקוריים נחטפו ונשלחו על פני האוקיינוס האטלנטי לעבדות ביבשת אמריקה, ובכך הגשימו את הנבואה הקשה על חזרה לשעבוד במצרים בספינות (דברים כ"ח 38).

חברי הקבוצה הסיקו לפיכך, שגאולתם של האמריקאים השחורים, ואולי של האנושות כולה, מותנית בסליחת האל ורכישת חסדו, ע"י אמונה ואימוץ אורח חיים אשר תואם את הכללים והדרישות בתנ"ך. יתר על כן, הם הבינו שארה"ב היא "מצרים", ארץ השעבוד, בה לא יוכלו לזכות בחופש, צדק, ושגשוג כלכלי. לכן הם החליטו לעזוב את ארה"ב, להגיע לישראל, ושם להחיות את תרבותם העברית-אפריקאית, כפי שהיא מתוארת בתנ"ך.

בן עמי בן ישראל (במקור בנג'מין קרטר), אחד ממנהיגיה הבולטים של הקבוצה בשיקגו, חווה ב 1966 חזון בו הורה לו המלאך גבריאל שהגיע הזמן להתחיל במסע חזרה אל הארץ המובטחת כדי להקים את ממלכת האל על פני האדמה. כעבור שנה הוא הוביל קבוצה בת כשלוש מאות גברים, נשים וילדים, במסלול ההפוך לזה שבו הובלו אבותיהם: משיקגו לליבריה. לאחר תקופת צינון והתאמה ב"יער" (כפי שמתארים בני הקבוצה את האזור החקלאי בו שהו בליבריה), שנתפסה כהכרחית בכדי להיפטר מהחומרנות וה"טיפשות" של אמריקה (ובהקבלה לתקופת הנדודים של בני ישראל במדבר לאחר שנמלטו ממצריים), האחים והאחיות התכוונו להגיע אל ארץ הקודש, לתבוע את מורשתם, ולקבל מהאל שלטון במדינת ישראל הצעירה, בה יתאספו גולי עמם מכל רחבי העולם.

ב- 2 במאי 1969 נחתו בן עמי והנסיך חזקיהו בשדה התעופה לוד והפכו לשני החברים הראשונים בקהילה שהגיעו לישראל. הם הציגו את עצמם בפני פקידי ההגירה המופתעים כעבריים אשר חזרו אל מולדת אבותיהם. הנסיך חזקיהו סיפר לנו: "אמרנו שאנחנו בני ישראל, עבריים משבט יהודה שחוזרים למולדתנו, והופנינו לקליטה בקיבוץ". לאחר כמה חודשים הגיעה לארץ הקבוצה הראשונה מליבריה, ובה בעיקר נשים וילדים. בשלב זה התעוררו בקרב אנשי הממסד חשדות לגבי יהדותם של חברי הקבוצה (אשר כאמור לא טוענים כלל שהם יהודים) ולגבי זכאותם למעמד של "עולים". במקביל, לאחר שנפוצה השמועה שבן עמי וחסידיו התיישבו בישראל, הגיעו לארץ עוד מאות אפריקאים-אמריקאים אשר נעזרו בדרכונם האמריקאי בכדי להיכנס לישראל, והצטרפו לקהילת דימונה ההולכת וגדלה, מה שהגביר את מבוכת הממסד הישראלי.

במהרה הסתבר שההגירה לישראל הייתה מסובכת מהצפוי. בשנת 1970 שינתה המדינה את חוק השבות אשר מסדיר למעשה את מדיניות ההגירה הישראלית. המדינה לא הסתפקה עוד בהצהרה על שורשים יהודיים או זיקה ליהדות והגדירה כיהודי את מי שנולד לאם יהודייה או שהתגייר וויתר על כל זהות דתית אחרת. בני הקהילה, אשר הגדירו את עצמם כעבריים ולא כיהודים, לא עמדו בתנאי הסף, ולאחר שפגו אשרות התייר שלהם, הפכו לשוהים בלתי חוקיים. כדי לפתור את התסבוכת, הוצעו לחברי הקהילה שיעורי גיור מטעם המדינה. אולם לאחר שקיבלו את ההחלטה הקשה לעזוב את אמריקה כדי לחיות כעבריים, כפי שהם מגדירים את עצמם, ובשל רגישותם לדחייה ולהפעלת כוח מצד אנשים לבנים, דחו בני הקהילה את ההצעה להתגייר, טענו כי מוצאם העברי  מקנה להם זכות לחיות בארץ, והתעקשו גם על הזכות לקבץ את נידחיהם. מכיוון שסירבו להתגייר, לא הוכרו כעולם חדשים, והוגדרו כשב"חים, איבדו בני הקהילה את הגישה לשירותי חינוך, רווחה, בריאות ומגורים, והפכו למועמדים לגירוש. 

 מאמצע שנות השבעים ועד 1992 התעמתו בני הקהילה עם הרשויות לגבי הזכות לחיות בישראל ולגבי הזכות להגדיר את עצמם. בני הקהילה טענו שהם, ולא המדינה, מחזיקים בכוח להגדיר מיהם והיכן הם רשאים לחיות. הם גייסו פוליטיקאים אמריקאים, אשר ראו ברדיפתם פעולה גזענית, הפעילו לחץ על ממשלת ישראל לאפשר לבני הקהילה לחיות בארץ, ומנעו בפועל ניסיונות לגרש את מנהיגי וחברי הקהילה. בשנת 1992 הגיעו המדינה והקהילה להסכם לפיו חברי קהילת העבריים יצמצמו את ההגירה העתידית לישראל ויינטשו את הרטוריקה הפרובוקטיבית שערערה על סמכותם של "יהודים לבנים" וזכותם על הארץ. בתמורה, רוב חברי הקהילה וילדיהם אשר נולדו בישראל קיבלו מעמד של תושבים זמניים וזכו לשירותי בריאות, חינוך ורווחה. כעבור כעשור שודרג מעמדם לזה של תושבי קבע. לאחר ארבעים שנה בישראל, חודשים לפני מותו בדצמבר 2014, זכה בן-עמי בן ישראל באזרחות ישראלית וקיבל את תעודת הזהות שלו באופן אישי משר הפנים דאז גדעון סער. כיום, רוב בני ה 18 מתגייסים לצה"ל כתנאי להתאזרחותם, ובדרך כלל מוענקת אזרחות גם להוריהם. חברי קהילה מבוגרים רשאים להגיש בקשה לאזרחות גם על בסיס פרטני.

מזה שני עשורים חברי הקהילה מניפים את דגל ישראל, טוענים לנאמנות למדינה, ודורשים לעצמם הכרה ומקום בחברה הישראלית. עם זאת, בעוד שהקהילה מכירה בכך שישראל המקראית והעכשווית הן רב-גזעיות (ולא שחורות בלבד כפי שטענו בתחילת הדרך), חברי הקהילה טוענים שאבותיהם היו היחידים שהגשימו את הנבואה בספר דברים כ"ח במלואה, כולל שעבוד נוסף, ולכן מוטלת עליהם שליחות סגולית ואחריות ייחודית: ע"י נאמנות לחוקי התורה ואימוץ אורח חיים בריא והגייני אשר כולל חקלאות אורגנית, תזונה טבעונית-אקולוגית, ואורח חיים בר קיימא, הם רואים את עצמם כמי שממלאים את תפקיד "אור לגויים".

אחד המאפיינים הבולטים של החיים ב"קיבוץ כפר השלום", כפי שמכנים בני הקהילה את המרכז הרוחני והאדמיניסטרטיבי שלהם, במקור מרכז קליטה נטוש אליו הופנו כפתרון זמני לפני יותר מחמישים שנה ואשר משמש  עד היום למגורים לרבים מהם, הוא סגנון החיים הייחודי שהם מפתחים ואשר הם מכנים Edenic Lifestyle. חברים בקהילה הסבירו לנו שהמתכון לגאולה ולחיים בגן עדן בעולם הזה מופיע במפורש בספר בראשית פרק א, 29: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע:  לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.  ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה". לפיכך, חברי הקהילה אמצו ושכללו באופן הדרגתי אורח חיים טבעוני. בשלבים המוקדמים הם פתחו וורסיות טבעוניות למנות "הקלאסיות" של המטבח האפריקאי-אמריקאי ולמנות soul food מגוונות כגון fried chicken על בסיס כרובית, mac[aroni]-and-cheese על בסיס גבינת טופו ותחליף בשר בשם khelbone (חלבון) אשר מבוסס על גלוטן חיטה (בדומה לחומר הגלם של מפעל טבעול). חברי הקהילה אשר ממונים על תחום הבריאות ואשר עוסקים בלמידה מתמדת של הנושא, משכללים את המטבח ללא הרף ע"י שילוב של תוספי מזון (כגון שמרי בירה, חילבה, כורכום, וכו'), המלצה על חקלאות ביתית (למשל  מורינגה) ומאכלים מותססים כולל יוגורט פרוביוטי טבעוני. הם משלבים בהדרגה בתפריט גם מאכלים "ישראליים" כגון חומוס ופלאפל, ומפעל הטופו שלהם מייצר שווארמה טבעונית לצד המבורגרים. בני הקהילה נמנעים לסירוגין ממלח ומסוכר ("יום ללא סוכר" ולאחריו "יום ללא מלח"), ובהתאם להנחיה הברורה בספר בראשית לנוח מכל מלאכה בשבת –  צמים מדי שבת. שבוע בחודש מוקדש לאוכל נא (raw) בלבד והקדושים (saints) כפי שהם מתייחסים לעצמם, נדרשים להתעמל פעמיים בשבוע ולהימנע מסיגריות, סמים ואלכוהול (למעט יין קידוש מתוק אורגני בייצור עצמי באירועים מיוחדים). ספורט, מוזיקה וריקוד הם מרכזיים מאד בחיי הקהילה ומהווים חלק אינטגרלי מחינוך הילדים.

ילדי הקהילה מתחנכים בבי"ס אחווה הסמוך לכפר, בית ספר ממלכתי אשר לצד תכנית הלימודים של משרד החינוך מציע גם תכנים ייחודיים אשר קשורים למורשת הקהילה ולתפיסת העולם שלה. חלק מן הילדים נולדו להורים אשר נולדו בעצמם בארץ, ועבור רבים מהם ישראל היא הבית היחיד שהם מכירים. ההחלטה להעניק אזרחות למי שישרתו בצבא, אשר מעידה יותר מכל דבר על האופן שבו חושבים הישראלים-היהודים על גבולות ההכלה וההדרה של החברה הישראלית, הביאה לגיוס של רבים מצעירי הקהילה לצה"ל, המוסד החברתי היחיד במדינה אשר מציע למתגייסים סוג של "כור היתוך" או לפחות מסלול כניסה אל החברה הישראלית. מעניין לציין שגם כעבור חמישים שנה בישראל, השפה המדוברת בקהילה היא אנגלית אפריקאית-אמריקאית, ורבים, כולל מי שהם דור שני בארץ, מתקשים בדיבור, קריאה וכתיבה בעברית.

לאורך השנים הועלו מספר טענות כלפי חברי הקהילה, אשר זכו להד בתקשורת ותרמו לדימוי השלילי למדי שלהם בקרב הישראלים-היהודים: נטען כלפיהם שהם אנטישמיים, שהקהילה רוויה באלימות כלפי נשים וילדים, וכן הוטחה ביקורת רבה בפוליגמיה אשר נהוגה בקהילה (אם כי מצטמצמת לפי הרושם שאנחנו קיבלנו). כל אחד מן הנושאים האלו הוא מורכב ורגיש אבל ננסה להתייחס אליהם בקצרה.

ההאשמה באנטישמיות נשענת על כתבים מוקדמים של בן עמי ומנהיגים אחרים, אשר טענו כי "היהודים הלבנים" הם מתחזים usurpers אשר גזלו את מה ששייך לעברים האמתיים, וציפו להתגלותו של האל אשר יעניק להם את השלטון: "היינו בטוחים שתוך שנה בן עמי יהיה ראש הממשלה" סיפר לנו אחד מן החברים הוותיקים. כאמור, בני הקהילה שינו בהדרגה את תפיסתם, זנחו (משכנוע פנימי או חיצוני) את הרטוריקה המתלהמת, ורואים בעצמם חלק מאזרחי המדינה. ברור לנו לחלוטין שלמרות המתחים הרבים בין בני הקהילה למדינה ומוסדותיה, לישראלים בכלל ולתושבי דימונה בפרט, הם אינם אנטישמיים. רבים מהם נושאים צלקות וחשים מרירות על היחס בו נתקלו מצד "היהודים הלבנים", ובכך הם אינם שונים מבני קבוצות אתניות אחרות בחברה הישראלית – כולל שכניהם "המזרחיים" ו"הרוסים" בדימונה.

חינוך נוקשה ואולי גם שימוש באלימות ממוסדת כלפי נשים וילדים נהגו בקהילה בעבר, ושמענו עדויות על כך. ההסבר המקובל הוא הצורך ביצירת מסגרת ברורה אשר תסייע לבני הקהילה לעבור טרנספורמציה ולהשיר את האמריקאיות, החומרנות, ותפיסת העבד עמה הגיעו לארץ. אין בכך כמובן כדי להצדיק אלימות, אולם חשוב לזכור שגם קבוצות אתניות אחרות בישראל מקיימות חינוך נוקשה אשר כולל ענישה גופנית, בעיקר כלפי נשים וילדים. יתר על כן, אלימות בכלל ואלימות במשפחה בפרט מועצמות ע"י חיים בעוני. על חברי הקהילה נאסר במשך שנים רבות לעבוד באופן חוקי, ומכיוון שלא הייתה להם נגישות להשכלה, גם היום רבים מהם מתפרנסים מעבודות צווארון כחול ומתמודדים עם קשיים כלכליים ניכרים. אנחנו סבורים שההתמודדות הלא פשוטה לאורך השנים, האיום המתמיד בגירוש, היחס הגזעני בו הם נתקלו ומוסיפים לפגוש, ומצבם הכלכלי הרעוע יכולים להעצים אלימות במשפחה. כאן חשוב לציין שאנחנו לא מכירים מחקר אשר מציג נתונים המצביעים על כך שבקרב בני הקהילה יש יותר אלימות מאשר בקרב בני קבוצות אחרות בישראל. למעשה הרושם שלנו הוא שחברי הקהילה נהנים בעשורים האחרונים מחיים שלווים למדי והאלימות בקהילה מעטה יחסית לחברה הכללית.

את הפוליגמיה הסבירו לנו חברי הקהילה ביחס המספרי בין נשים לגברים: בקהילה יש רוב נשי ברור (60 – 70%), ומנהיגי הקהילה נאלצו לבחור בין שתי אפשרויות: "למנוע מיותר ממחצית נשות הקהילה זוגיות והורות, או לאפשר פוליגמיה". הנשים משפחות הפוליגמיות מכנות זו את זו "sister-wife" וחלקן הסבירו לנו כי יחסיהן עם הנשים-אחיות שלהן משמעותיים וקרובים יותר מאשר עם הבעל המשותף. האם זה מצדיק פוליגמיה? כאנתרופולוגים אשר מחויבים לעקרון של "יחסיות תרבותית" ולערכים הומניים ושוויוניים,  קשה לנו לנקוט עמדה חד משמעית, אולם אנחנו סבורים שהאופן שבו הסבירו לנו בני הקהילה את הבחירה בפוליגמיה מעורר מחשבה.

בישראל חיים היום 3000 – 4000 חברי קהילה, רובם בדימונה אך גם בירוחם, ערד, מצפה רמון, וטבריה. חברי הקהילה מקיימים חיים דינאמיים וקוסמופוליטיים ונעים בין ישראל, ארה"ב וארצות שונות באפריקה (לשם הם משגרים נציגים ומשלחות בכדי לייצא את מה שהם מכנים "the Dimona model".

האם מדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה להתיר לעוד 50 מבני הקהילה המיוחדת הזאת להישאר בישראל במעמד של קבע? האם 50 אפריקאים-אמריקאים אשר חיים בישראל שנים רבות ומזדהים עם המדינה מאיימים על המאזן הדמוגרפי ועל הרוב היהודי אשר מוסדות המדינה ורבים מאזרחיה תופסים כמצב הכרחי? ויותר מכך, האם די בקבוצה זעירה אשר חבריה מזדהים עם המדינה כדי לאיים על הזהות היהודית של מדינת ישראל? האם היחס לו הם זוכים הוא ענייני או מבוסס על דעות קדומות וגזענות? אנחנו מבקשים להותיר את השאלות האלו לקוראים.

חלק ממחקריהם של אביאלי ומרקוביץ על קהילת האפרקאים העבריים:

Markowitz, Fran. "Israel as Africa, Africa as Israel:" Divine geography" in the personal narratives and community identity of the black Hebrew Israelites." Anthropological Quarterly (1996): 193-205.

Markowitz, F. (2000). Millenarian Motherhood: Motives, Meanings and Practices among African Hebrew Israelite Women. Nashim: A Journal of Jewish Women's Studies & Gender Issues, 106-138.‏

Markowitz, F., Helman, S., & Shir‐Vertesh, D. (2003). Soul citizenship: The black Hebrews and the State of Israel. American Anthropologist, 105(2), 302-312.‏‏

Avieli, N., & Markowitz, F. (2018). Slavery food, soul food, salvation food: veganism and identity in the African Hebrew Israelite Community. African and Black Diaspora: An International Journal, 11(2), 205-220.

Fran Markowitz (2018) Tastes and Tunes of Black Israeli(te)s, African and
Black Diaspora: An International Journal, 11:2, 103-110

Markowitz, F., & Avieli, N. (2020). Food for the body and soul: Veganism, righteous male bodies, and culinary redemption in the Kingdom of Yah. Ethnography, 1466138120910183.

Avieli, N., & Markowitz, F. (2021). “Here I can like watermelon”: culinary redemption among the African Hebrew Israelites. Food, Culture & Society, 1-16.

Markowitz, Fran. 2021. Already Black…and proud and righteous: The African Hebrew Israelite Community in the State of Israel. Blackness in Israel: Rethinking Racial Boundaries. Uri Dorchin and Gabriella Djerrahian, eds. Pp 198-213. New York: Routledge.‏‏‏