בחזרה לציבור

תמר זילברשטיין משווה בין הדרך בה מוצגים א.נשים עם מוגבלות בקולנוע, אל מול הדרך שבה נשים עיוורות תופסות את עצמן עלפי מחקריה של האנתרופולגית גילי המר. זילברשטיין, מתארת את מחקריה של המר ומראה את חשיבותם אל מול הייצוג הקולנועי מאחר והם מאפשרים מרחב לנקודת המבט של בעלי מוגבליות להישמע ולהציג את המורכבות אותן הן חוות ברמה היומיומית.

מאמר שני מתוך תוצרי הקורס ״בחזרה לציבור :הנגשת המחקר ואנתרופולוגיה וסוציולוגיה ציבורית״ בהובלת ד״ר לירון שני

במרץ 2020 יצא הסרט הדוקומנטרי "Codes of the freaks". סרט זה בוחן את התפיסות השגויות כלפי אנשים בעלי מוגבלות כפי שאלה מצטיירות בסרטי הוליווד השונים. המשתתפים בסרט הינם כותבים, שחקנים והיסטוריונים המנתחים את נקודת המבט הקולנועית לגבי מוגבלות ב-100 השנים האחרונות. הסרט בוחן את האופן שבו מגדר וסקס מוצגים בהקשרים של דמויות בעלות מוגבלות, הקשרים של גזע ומוגבלות, סטראוטיפים הנוגעים לחירשות ולעיוורון וכן את "הסוף הטוב" של דמויות בעלות מוגבלות בסרטים.  

אחד הדברים שבלטו לי בסרט "Codes of the freaks" היה ייצוגן של נשים עיוורות בסרטים הוליוודיים. הטענה של יוצרי הסרט הייתי כי דמותה של אישה עיוורת בסרט לרוב יתמקד בהיותה חסרת אונים, פגיעה וחשופה להטרדות מיניות בגלל המוגבלות אותה היא נושאת. יחד עם זאת, הדמויות אשר משחקות את הנשים העיוורות, מעבר לכך שהן אינן עיוורות בעצמן, לרוב יהיו נשים העונות על הקריטריונים של אידיאל היופי (למשל Imagine, 2012 ו- Ice Castle 2010). הנרטיב העולה מסרטי הוליווד מציג תמונה כמעט הפוכה מהאופן שבו מוצגת עמדתן הביקורתית פרשנית של נשים עיוורות כלפי נשיותן ואידיאל היופי כנורמה במחקריה של האנתרופולוגית גילי המר, מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית.

המאמר של המר, "נשים עיוורות רואות מגדר: טקטיקות פרשניות במרחב הצריכה", אשר פורסם ב-2017 בספר "קפיטליזם ומגדר: סוגיות פמיניסטיות בתרבות השוק" בהוצאת מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, בוחן את הדינמיקה של נשים עיוורות עם המרחב הצרכני הקפיטליסטי הן כצרכניות שלו והן כפרשניות של עולם הדימויים הנשי המתוקשר במסגרתו. אידיאל היופי מתוקשר בעוצמות גבוהות באופן ויזואלי בעידן המודרני והמבט על הגוף הנשי והמיניות הנשית נוכח הן במרחב הציבורי והן במרחב הפרטי. פרקטיקות ניהול הגוף של נשים עיוורות במרחב הצרכני מוצגות במאמר דרך תיאור אתנוגרפי המבוסס על ראיונות עומק. המאמר דן במיקומן החברתי המורכב של נשים עיוורות המושפע משני מאפיינים בולטים בחברה המערבית המודרנית והן התרבות ההיפר-ויזואלית ותפיסת הגוף השלם והבריא כגוף הנורמטיבי. בהקשר לשני מאפיינים אלה, קולותיהן של הנשים העולה ממחקרה של המר ניסיון לאתגר ולערער על הגדרות הנשיות והמיניות הנשית כפי שהן מוכתבות בשוק הצרכני לצד ניסיונות לחתור תחת הסטיגמות המתקשרות לעיוורון ומוגבלות.

נשים עיוורות במחקר מתארות את המאמץ והרצון ליצר פרפורמנס "נשי" ו"נורמלי" בכדי להסיט את המבט מן המוגבלות ולהיחשב כחלק מהקולקטיב הנשי. אך לפי המר, באימוץ פרקטיקות אלו לניהול המראה החיצוני ה"תקין" הן למעשה מכילות על עצמן נורמות המבוססות ברובן על סטראוטיפים נשיים. על כן, המר טוענת שניהול המראה החיצוני יוצר מצב מורכב שבו מצד אחד מראה "תקין" מאפשר לנשים אלו מוביליות חברתית, מייצר תחושה של זהות קולקטיבית נשית ומאפשר נגישות גבוהה יותר למשאבים ומצד אחר גורם לתחושה של כפיפות לנורמות מגדריות. המאמר מתאר את נקודת מבטן הפרשנית של נשים עיוורות המאפשר פירוק של המסרים ה"טבעיים" בנוגע לאידיאל היופי, דימוי גוף ונשיות העוברים באופן חזותי בערוצי התקשורת השונים. הדימויים הרווחים באופן ויזואלי בחיי היומיום של נשים מועברים לנשים עיוורות דרך פילטרים מילוליים ותחושתיים. פער פרשני זה מקנה להן את היכולת לבחון בצורה ביקורתית מסרים הקשורים בגוף ונשיות ולשבור את המובן מאליו בנוגע אליהם. 

אם נחזור לייצוגן של נשים בעלות מוגבלות בסרטי הוליווד נבין כי המאמץ על נראותן של הנשים בסרטים אלו אינו ניכר ויחד עם זאת מוגבלותן מהווה את עיקרי הדמות. לעומת זאת, במחקרה של המר, מדגישות הנשים את המאמץ והאנרגיה הנדרשת מהן כדי לענות מצד אחד על הגדרות הנשיות ולהתקבל לקולקטיב בעל הזהות הנשית ומצד שני את ניסיונן בעזרת המראה להסיט את הזרקור מן המוגבלות. אני חושבת שהתמונה המוצגת בסרטי הוליווד בהשוואה לקולות העולים במסגרת המאמר מדגישה את החשיבות והצורך במחקרים מסוג זה אשר מאפשרים מרחב לנקודת המבט של נשים עיוורות להישמע ולהציג את המורכבות אותן הן חוות ברמה היומיומית.

במסגרת המאמר המר עושה שימוש בתעתועי ראייה כמטאפורה כדי להסביר את עמדתן הייחודית של נשים עיוורות המאפשרת לחשוף את המורכבות והקושי בהבניות החברתיות המיוחסות הן למוגבלות והן לנשיות. האובייקטיביות של הראייה המתערערת בעת צפייה בתעתועי ראייה משמשת כאן כדי להדהד ולערער על האובייקטיביות בה נתפסים מסרים ויזואליים המועברים אלינו בערוצי התקשורת השונים ובמרחב הצרכני. הקבלה זו מדגישה את הצורך בשבירת המובן מאליו של  דומיננטיות המבט והנראות כערכים מרכזיים בתרבות הצרכנית ובפרט בהקשרים של נשיות ומיניות נשית.  הדגשת נקודות התורפה שיש בחוש הראייה באמצעות השימוש בתעתועיה ראייה מחזקת את כוחן של נשים עיוורות (ועיוורים בכלל) להעשיר ולבקר את התכנים המובנים בחברה כפי שעושות נשים עיוורות בנוגע למגדר במאמר זה. יתרה מכך, הסטת הזרקור לחולשות או הסכנות שמביאה עימה תרבות המתבססת ברובה על העין והמבט מדגישה את הצורך שלנו כחברה לבסס את התקשורת על מגוון של חושים דבר העשוי לאפשר את שילובם של אנשים בעלי יכולות שונות במרחב התעסוקתי, הצרכני והחברתי. השימוש בתעתועי ראייה מייצר פניה נוקבת בדומה לאופן שבו פוקו מדגיש את יכולת המשמוע של המבט, המדגישה את הצורך בערעור ושימת סימני השאלה על מרכזיותו של חוש הראייה בחיינו הציבוריים והשפעתו עלינו כפרטים וכחברה.

תמר זילברשטיין מסיימת השנה את לימודי הבוגר במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובלימודי סביבה באוניברסיטה העברית. מאמר זה מבוסס על עבודה שנכתבה במסגרת הקורס "מוגבלות ושונות גופנית" של גילי המר במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית.

עוד על עבודתיה של גילי המר:

עוד מפרויקט ״בחזרה לציבור״