אנתרופולוגיה לשבת

מאמר חדש של מריה גרצקי (דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון) אשר פורסם בכתב העת 'סוציולוגיה ישראלית' כחלק מגיליון מיוחד בנושא 'חברה פוגשת מגפה' העוסק בשיח סביב כיבוי המצלמות בשיעורים המקוונים בתקופת הקורונה, בביקורת המתגלמת דרך שיח זה ובשפה הרגשית שבה היא מתנסחת.  

בחודש ינואר האחרון התקיימה בקמפוס אוניברסיטת בן גוריון הפגנה בה מאות סטודנטים מחאו כנגד ההשלכות של המעבר ללמידה מקוונת, דרשו 'החזר כספי'  מהאוניברסיטה וביקרו את ההתנהלות של המערכת האקדמית בכלל. בין הסיסמאות השונות שהתנוססו במחאה כמו "אל תשימו אותנו על מיוט" ו- "הסטודנטים הם ה HOST עכשיו" סיסמת הדגל של ההפגנה הייתה:  "אנחנו לא מסך שחור". במהלך הנאומים השתמשו הסטודנטים בתיאור הויזואלי של המסך השחור בטענה שהמרצים 'לא רואים אותם' לא מתחשבים בהם מספיק ורואים בהם כמסך שחור: ללא אישיות, רגשות וצרכים ייחודיים. דרך מסרים אלו מחאו הסטודנטים לא רק בדרישה לגבי ה'זכויות האקדמיות' שלהם (כמו מועדים מיוחדים, הקלות במטלות ועוד) בתקופת הקורונה, אלא גם לגבי הציפיות שלהם מהיחסים עם סגל המרצים והביקורת שלהם כלפי השכלה אקדמית בכלל.  

משבר הקורונה בישראל ובעולם גרם למצב ייחודי במערכת ההשכלה הגבוהה ועורר גל ביקורות עולמי כלפי המוסדות האקדמיים, ההפגנה באוניברסיטת בן גוריון היא רק דוגמא אחת מהן. השיח הציבורי והתקשורתי הצביע ביתר שאת על הפגמים שבהוראה האקדמית, שביחסים שבין מרצים לסטודנטים, ועל המוצר ששווה כעת "פחות" בעקבות המעבר למדיום דיגיטלי.

אפשר היה להניח שהמחאות התבססו על זעמם של המוני לקוחות שהובטח להם מוצר מסוים – לימוד פרונטלי במבנה הקבוע של קורסים באוניברסיטה- אך למעשה קיבלו מוצר אחר, "מוצר פגום" של למידה מרחוק. טענה זו מתכתבת עם הספרות המחקרית העוסקת בניאוליברליזציה של ההשכלה הגבוהה וטוענת שתהליכי המסחור מביאים למגמות של רציונליזציה אינסטרומנטלית ואימוץ גישות צרכניות ומחושבות מצד הסטודנטים (גור זאב, 2003 ( Urciuoli, 2018 ; Slaughter S and Rhoades, 2004 ;. עם זאת, בחינה מקרוב של אותם קולות ביקורתיים מראה כי לצד השפה הצרכנית המוכרת לנו במחקר, מתגלה שפה נוספת, שפה רגשית המערבת שיחים דיגיטליים.

—

במאמר "קוביות שחורות": המעבר ללמידה מקוונת במערכת ההשכלה הגבוהה דרך עדשת המצלמה״, ביקשתי לבחון את ההתייחסויות לפעילות המצלמה בשיעורים, כדי להבין דרכם את ההתמקמויות השונות של סטודנטים ומרצים ביחס ללימודים והוראה אקדמית וביחס למדיום הדיגיטלי החדש. הצבעתי על הקשר שקיים בעיני בין הדיון במצלמות לבין הקולות הביקורתיים כלפי מערכת ההשכלה הגבוהה בכלל. ולבסוף, בחנתי את השפה הרגשית בה מתנסחת ביקורת זו.  

שיח הפרטיות

בדיון וירטואלי סביב השאלה 'מדוע הסטודנטים לא מוכנים להדליק את המצלמות בשיעורים'  הסטודנטים העלו סיבות והצדקות מגוונת החל מהסברים 'טכנולוגיים' כמו מהירות גלישה נמוכה בעיות בחיבור המצלמה וכדומה, דרך נימוקים טכניים הקשורים בתנאי מגורים צפופים ותנאי לימוד בעייתיים ועד נימוקים והצדקות 'מהותיים' יותר בהם הסטודנטים ביקרו את האוניברסיטה על כך שדורשת מהם להדליק מצלמות וגורמת ל'חדירה לפרטיות' וההיחשפות יתר. מבין ההצדקות השונות, זו הקשורה ל'חדירה לפרטיות' הייתה בולטת במיוחד בשיח הסטודנטיאלי, וגם המסקרנת ביותר מבחינתי.

סוגיית הפרטיות מעניינת בעיני משום שבמאמר אחר שכתבתי יחד עם יוליה לרנר, העוסק בחוויה סטודנטיאלית בישראל  (Gretzky and Lerner, 2020), מצאנו כי הסטודנטים התלוננו ש'לא רואים אותם' מספיק, שהמרצים לא מתעניינים בחייהם האישיים ושאין להם מספיק מקום לביטוי עצמי במסגרת האקדמית. למעשה טענו שהסטודנטים ביקרו את האימפרסונליות המאפיינת את מוסד ההשכלה האקדמית כחלק מהדרישה ל'שירות רגשי" באוניברסיטה הניאו-ליברלית .

 לכן כשעלתה הטענה לגבי 'חדירה לפרטיות' מצד הסטודנטים, תהיתי לגבי פשר אותה 'פרטיות'.  אשר חשיפתה נתפסת בקונטקסטים מסוימים כראויה, רצויה ואפילו חיוניות לתהליך למידה 'משמעותי', ובקונטקסטים אחרים, כמו במקרה של למידה מרחוק, חשיפתה נתפשת כ'חדירה' ואיום. בדיון זה, אני מציעה לראות בפרטיות לא כערך בפני עצמו אלא כקטגוריה דיסקורסיבית החושפת בפנינו ממד נוסף במסגרת השיח הניאוליברלי על העצמי. ממד אשר מכיל כפילות מרכזית בה העצמי הניאוליברלי מצופה להיות חשוף, אישי ו'אותנטי' מצד אחד, אבל גם שמור, מחושב מוגן וקנאי לפרטיותו מצד שני (Rose, 1989).

מרכיב שמגביר את השיח על פרטיות הניאוליברלית בהוראה מקוונת הוא המדיום הדיגיטלי, כמדיום המארגן החדש של האינטראקציה בין סטודנטים למרצים. המעבר ללמידה מקוונת יצר מצב חדש בו ההוראה כאינטראקציה בין אישית בין בעלי תפקידים תורגמה למדיום האינטרנטי  ולשיח הרשתות שכבר מעוגן בפרובלמטיקה של 'פרטיות'. תהליך תרגום זה, אינו פשוט וליניארי אלא הוא כולל מפגש בין שחקנים שונים (אנושיים ולא אנושיים) כמו מרצים, סטודנטים, אנשי תקשוב, תוכנות שונות, תכנים דיגיטליים ועוד אשר יוצקים משמעויות חדשות למפגש ההוראה ומשתלבים במשמעויות הקיימות. כך למשל דווקא החשיפה הרבה שיצרו פלטפורמות תקשורת שונות באינטרנט ובהם הרשתות החבריות, עודדו שיח של "סביבה מוגנת" והצורך בשמירה על פרטיות. כלומר, האופן בו הסטודנטים ניסחו את טענותיהם על הפרטיות בשיעורים המקוונים, שואב את השפה ואת המשמעויות הנלוות שלו מתוך השיח על פרטיות באינטרנט. על כן, יש להבין את הקטגוריה הדיסקורסיבית של 'פרטיות' במסגרת השיח הניאוליברלי ובהקשר להתהוותו בשדה הדיגיטלי-אקדמי החדש.

רגשיות דיגיטלית

באחד הדיונים הוירטואלים שעסקו ב'חווית ההוראה המקוונת בתקופת הקורונה', סיפרו אירית ושרון שתי מרצות בכירות באוניברסיטה על השיטות השונות שניסו כדי לגרום לסטודנטים להדליק את המצלמות אך ללא הצלחה. הן ניסחו את חוויתן בהוראה במקרים האלו במושגים רגשיים של תסכול, עלבון, קושי ואי נעימות והשתמשו בביטוי 'קוביות שחורות', שהפך למושג שגור בשיח של מרצים סביב הוראה מקוונת. הביטוי "קוביות השחורות", שמסמן את התסכול והאכזבה של המרצים מצורת ההוראה החדשה, נתפש לא כמצב טכני ופסיבי בלבד, אלא כפעולה הפגנתית של גילויי ניכור ואדישות כלפי התוכן הנלמד בקורסים ואולי בעיקר, כלפי המרצים באופן אישי. כשאירית ושרון תיארו את 'הקוביות השחורות' הן העמידו במרכז את החוויה הרגשית שלהן  ואינן הזכירו את ממדי התוכן של הקורס: את האופן שבו נוכחות המצלמה עיצבה את אופי הלימוד והעברת הידע למשל.

במקרים אחרים, גם כשהמרצים והמרצות התייחסו לעיצוב הידע והתכנים בקורס לנוכח כיבוי המצלמות, הדבר נוסח לא פעם בשפה רגשית. כך למשל אסנת סיפרה על ה"אינטימיות" בשיעורים שנפגעת כתוצאה מהמצלמות הכבויות וקשרה בין 'למידה פעילה' לאינטימיות כאילו היו אחד, או לפחות, ישנו קשר בלתי נפרד ביניהם. מרצים רבים כמו אסנת השתמשו במושגים מעולם התוכן הפסיכולוגי כשתיארו את תהליך הלמידה הרצוי, אשר מאותגר לדעתם בפלטפורמה הדיגיטלית.

דוגמאות קצרות אלו, המשקפות קולות דומיננטיים בשיח המרצים, חושפות בפנינו את האופן בו מרצים מבינים ומסבירים את מהלך ההוראה, את הביקורת שלהם כלפי הסטודנטים ואת מודל ההוראה הנכסף בעיניהם: מודל המעוגן בעולמות תוכן רגשיים ופסיכולוגיסטיים בהם לחוויות הרגשיות של המרצה, מקום מרכזי בשיח ובהבנת המציאות הפדגוגית. מעבר לכך, במודל זה, התוכן הלימודי עצמו נמדד ונערך לפי יכולתו להעניק חוויה רגשית של 'אינטימיות', חשיפה עצמית והשתתפות רגשית של הלומדים דרך המדיום הדיגיטלי.  

—

בשדה ההשכלה הגבוהה המשתנה כיום, אנו מתבוננים בהפיכתם של הרגשות, לצד הכלים הדיגיטליים, לחלק בלתי נפרד מהשיח התרבותי היומיומי, בתיאור חוויות ההוראה והלמידה ובהתגבשות תפישות של סטודנטים ומרצים כלפי תהליך הלמידה. במחקר הדוקטורט שלי שנכתב בימים אלו בהנחייתם של ד"ר יוליה לרנר ופרופ' דני פילק אני שואפת להמשיך לפענח את המפגש הזה בין התרבות הדיגיטלית והרגשית לשדה האקדמי הישראלי כמפגש בין שחקנים שונים, ועל רקע תהליכי השינוי שעוברים המוסדות האקדמיים בזהותן ובתפקידן החברתי.

—

רשימת מקורות

גור זאב, אילן. (2003). לקראת קץ ההיסטוריה של האקדמיה ? תיאוריה וביקורת; במה ישראלית (23), 217-225.

Gretzky, M & Lerner, J (2021). Students of Academic Capitalism: Emotional Dimensions in the Commercialization of Higher Education. Sociological Research Online, 26(1), 205-221.

Rose N (1989) Governing the Soul: The Shaping of Private Life. London: Free Association

Slaughter S and Rhoades G (2004) Academic Capitalism and the New Economy: Markets, State,
and Higher Education. Baltimore, MD and London: The Johns Hopkins University Press.

Urciuoli B (ed.) (2018) The Experience of Neoliberal Education. New York: Berghahn Books.

עוד מתוך הגליון המיוחד של סוציולוגיה ישראלית: