ברכות

ברכות לאופיר וינשל-שחר על אישור עבודת הדוקטורט שלה, שכותרתה "דינמיקה של שוליות בשדה ארגוני מתמסד: ניתוח מוסדי של שני מקרי חקר בתחום החינוך הסביבתי בישראל". העבודה נכתבה בהנחיית פרופ' גילי דרורי מהמחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית.

העבודה בוחנת את השינוי שחל במעמדם של ארגונים תוך כדי תהליך המיסוד של השדה הארגוני בו הם משוקעים. סוגיית הליבה שבה עוסק המחקר מוצגת באמצעות הסיפור האמפירי של שדה החינוך הסביבתי בישראל. שדה זה עבר בעשורים האחרונים תהליכי גיוון והתרחבות מואצים – מרעיון חדשני בראשית שנות השביעים של המאה העשרים לשדה רחב, בוגר וממוסד במהלך שנות האלפיים. החינוך הסביבתי עוסק בקשר שבין האדם לסביבתו. הנטייה לציין את ראשית צמיחתו  בשנות השישים של המאה העשרים בעקבות התפתחות המודעות לנזק האקולוגי הנובע מהתיעוש והפיתוח המואץ והשפעתו על כל תחומי החיים. מתוך כך, הקריאה לחנך לא רק לאהבת הטבע אלא להביא בחשבון את הסביבה הפיסית, האנושית-חברתית והכלכלית. להקנות ידע, לקדם אחריות, ולפתח מיומנויות, מתוך מחויבות להוריש סביבה בריאה ותקינה לדורות הבאים. על בסיס מחקר מקדים שמיפה את שדה הארגונים לחינוך סביבתי ובנה אפיונים של מיקום בשדה מציגה וינשל-שחר בעבודת הדוקטורט שני מקרי בוחן של "תנועתיות" ומתמקדת במצב של שוליות. השוליים מוגדרים בעבודת המחקר כאזור בשדה הארגוני בו הארגונים סוטים ממרשמי המיתוסים המחוללים מיסוד, הם אינם נותנים טון תרבותי מרכזי בשדה, אינם מעצבים את השיח המרכזי או הרעיונות ולכן ארגונים אחרים אינם נושאים אליהם עיניים. עקב כך ארגונים אלו זוכים לפחות הכרה ומשאבים.

כסוציולוגית ארגונית החוקרת את התחום של סביבה וחברה, אומרת וינשל-שחר- אני מנתחת באופן היסטורי רטרוספקטיבי תהליכים שמתרחשים בתחום החינוך הסביבתי בישראל החל משנות ה-70 של המאה הקודמת, ובפרט פעולות שנוטלים ארגונים ושחקנים ארגוניים, בניסיון לקדם פעילות בזירה זו. במסגרת התגבשות והתרחבות השדה הסביבתי והחינוך לסביבה, ראיתי שיש מי ש"נופל" ממעמדו המרכזי בתחום בשנותיו הראשונות ונדחק לשוליו בעשורים שלאחר מכן (כמו המקרה של התיכון לחינוך סביבתי בשדה בוקר) ויש מי שמראה ניצני מיסוד והכרה, אך אינו מצליח להתחזק לכדי השפעה ולכן נותר בשולי התחום לאורך השנים (כמו המקרה של ארגונים המשלבים בין יהדות לסביבה). דרך השוני בין שני מקרי החקר, האחד מביא סיפור ברמת הארגון ( התיכון) והשני מביא סיפור ברמת תת התחום (סביבתנות יהודית) אני מדגימה בעבודת המחקר רמות שונות של תהליכי מיסוד שמסתיימים בתנועה של שוליות.

בהתבסס על עבודת ארכיב מעמיקה שכוללת איתור מסמכים משלהי שנות  ה-70 של המאה שעברה, ראיונות מקיפים מגובים בסקירות היסטוריות על השדה הסביבתי בישראל ושימוש במדיה כתובה ומתוקשבת; מחקר זה מציף סוגיות אמפיריות ותיאורטיות מתחום חקר ארגונים חברתיים והמחקר הנאו- מוסדי. בעוד התיאוריה המוסדית מתמקדת בתהליכי מיסוד וקושרת בין המוסד המתגבש לבין התנאים של הסביבה בו הוא משוקע, היא מתעלמת מבחינה של השתנות הסביבה, תוך כדי תהליך המיסוד ומהשפעותיה על מיצובם של ארגונים בתוך השדה. המחקר מצביע על סוגייה של שינוי בתוך שינוי, כלומר של שינוי ארגוני בסביבה מוסדית משתנה. באמצעות שימוש במושג הבניה הדדית מצטברת (cumulative co-evolution) מוסיפה עבודת דוקטורט זו להגדרה המוסדית המקובלת של הבנייה הדדית (ניתוח הדרכים שבהן ארגונים מבנים את סביבתם ובה בעת מובנים על ידה) הדגשים על יחסי שחקן-שדה המתרחשים באופן תהליכי, ולאורך זמן. יחסים אלו אינם בהכרח טוענים להתקדמות לינארית או שלבית ואינם מתרחשים באופן שווה בין השחקן לשדה. במסגרת המחקר נבחן הקשר בין אסטרטגיות של שחקנים פעילים ולגיטימציה של ארגונים שונים לבין מקומם בשדה הארגוני. העבודה מתארת את האופן שבו פעולת הסוכנות משקפת מבנים תרבותיים והיסטוריים שמהם נוצקו ארגונים ושהפכו לאורך זמן מיתרון למגבלה. זאת ועוד, במחקרה וינשל שחר מתדיינת עם  מושג השדה הארגוני, שנותר מעורפל גם לאחר שנים של מחקר. באמצעות שילוב ציר הזמן בניתוח ושימוש ברעיון של דינמיקה בין שדות חופפים מסבירה העבודה את הקשר ההדוק בין תמורות פוליטיות, תרבותיות וחברתיות שחלו בחברה הישראלית לבין יכולתם של ארגונים לרכוש מעמד, ואת הסיבות בעטיין יוזמות חדשות ותחומים נטענים ביחסי כוח ומתקשים להתרומם. הבנות אלו מצביעים על האופן שבו שדות, ולא רק סוכנים, מוגבלים היסטורית ותרבותית על ידי החברה שלהם.