פרסומים חדשים

ברכות לתמר כתריאל (אוניברסיטת חיפה) על ספרה החדש, הסוקר את שדה השיח והשפעותיו תחת תרבות השיח בישראל.

טענה מרכזית בספרה של כתריאל, Defiant Discourse, היא שמושג ה'פעולה' שמגדיר את האקטיביזם כתצורה תרבותית וכשדה חברתי מכונן מתוך מתח מתמיד עם מושג ה'דיבור'. בעוד הרפרטואר האקטיביסטי כולל מגוון של פרקטיקות לשוניות ולא-לשוניות, הפעילות האקטיביסטית, בהיותה פעילות פוליטית בזירה הציבורית, מכוונת לעיצוב השיח עצמו ככלי של מאבק וכמנוף לשינוי מדיניות. הדיון במתח ובאמביוולנטיות שמלווים את היחס בין הקטגוריות של דיבורים ומעשים בשדה האקטיביסטי שואב מגישה אנתרופולוגית-לשונית לחקר אידיאולוגיות לשוניות. הספר מראה כיצד בשדה האקטיביסטי, כפי שהתגבש מאז ראשית המאה העשרים, קיים מתח מובנה בין שתי אידיאולוגיות לשוניות. הראשונה רואה בדיבור סוג של פעולה, וכך הוא מומשג בגישות אקטיביסטיות המציעות לשנות את השיח ו/או מעודדות שיח ודיאלוג כמודל פעולה. אידיאולוגיה זו מונחת גם ביסוד גישות אנליטיות כמו תורת פעולות הדיבור של ג'ון אוסטין[1]. אידיאולוגיה לשונית שניה מעוגנת בהבחנה הבינארית בין דיבור לפעולה, שבאה לביטוי, למשל, בסיסמה הסופרג'יסטית "מעשים, לא דיבורים". הספר מבקש להעלות לדיון מחודש את הקשר בין דיבור לפעולה כקטגוריות תרבותיות אשר המתח ביניהן מזין עמדה ספקנית לגבי תפקידה של הלשון ככלי פרפורמטיבי שמכונן מציאות ולא ככלי לייצוג המציאות (סוגיה בה עוסק הדיון המחקרי הנרחב ב"משבר הייצוג" בעידן הפוסט-מודרני).

על רקע היחס המורכב בין דיבור לפעולה בשדה האקטיביסטי, הספר מתמקד במופעים של מה שמכונה 'אקטיביזם ממוקד-שיח'. זהו אקטיביזם של קבוצות וארגונים שפועלים באופן מובהק בשדה השיח לשם החדרת סוגיות מודחקות וקולות מודרים לזירה הציבורית כחלק ממאבק לשינוי חברתי ופוליטי. מבחינה אמפירית, הוא מציע ניתוח סוציו-לשוני של פרקטיקות התנגדות של סרבנים ושוברי שתיקה, שמטרתן לעורר דיון בקורתי בכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטיניים. הוא בוחן מהלכים דיסקורסיביים מרכזיים שננקטו במסגרת התנגדויות מאורגנות אלו במטרה המוצהרת "לשנות את השיח" בדרך לסיום הכיבוש. פרקטיקות אלו כוללות הצהרות התנגדות פומביות, שבמקרה של סרבני גיוס קיבלו גיבוש צורני בדמות "מכתבי סרבנים". תפיסתה של חנה ארנדט[2] לגבי מהותה של הפעולה הפוליטית כביטוי אישי והולדה של מציאות חדשה במרחב של שונות מהווה מסגרת לניתוח הפעולה ההצהרתית שמקופלת בז'אנר הטקסטואלי של מכתבים אלה. ז'אנר זה, על גלגוליו בחצי המאה האחרונה, מבטא עמדה רב-מימדית של הכותבים ביחס לפעולת ההתנגדות. במקרה של "שוברים שתיקה", שהוא ארגון ממוקד-שיח באופן מובהק, קורפוס העדויות משמש בסיס לדיון בשתי אסטרטגיות שיח נוספות שנידונות בספר בהרחבה – מתן עדויות אישיות ומתן הנמקות לפעולת ההתנגדות. שיח העדות מעוגן בתביעה לדיבור אמת, שהיא מרכזית לאתוס הדוגריות הצברית[3]. שיח העדות של שוברי שתיקה מממש את אתוס הדוגריות כמודל תרבותי שמקדש הטחת אמיתות לא נוחות אל מול בעלי כוח או כנגד עמדות מקובלות. בעקבות האנתרופולוגית שרי אורטנר[4], אני טוענת שתסריט זה של דיבור אמת הוא "סמל מפתח" בעל שורשים עמוקים בתרבות הישראלית (וגם עומד ביסוד אתוס ה'פרהסייה' ביוון העתיקה בו דן מישל פוקו[5] שמהווה כאן מקור להשוואה). לבסוף, הדיון באסטרטגיה המטה-לשונית של מתן הנמקות[6] כחלק מרטוריקה של הצדקה, מצביע על ניסיון לייצר דיון ציבורי מושכל שבו האישי הוא פוליטי והפוליטי הוא אישי. מבחינת חקר תרבות השיח בישראל, הספר טוען לקווים של המשכיות בין אתוס הדוגריות לאקטיביזם ממוקד-שיח בזירה העכשווית.

לחצו כאן לספר המלא.

ביבליוגרפיה

Arendt, H. (1958) The Human Condition. Chicago: The Chicago University Press.

Foucault, M. (2001). Fearless Speech. Los Angeles: Semiotext(e).

Katriel, T. (1986) Talking Straight: Dugri Speech in Israeli Sabra Culture. Cambridge: Cambridge University Press.

Ortner, S. (1973). "On Key Symbols," American Anthropologist, 75(5), 1338-1346.

Scott, M.B., & Lyman, S.M. "Accounts," American Sociological Review, 33(1), 46-    62.

[1] Austin, 1962

[2] Arendt, 1958

[3] Katriel, 1986

[4] Ortner, 1973

[5] Foucault, 2001

[6] Scott & Lyman, 1968