אנתרופולוגיה לשבת

על חלקם של רופאות ורופאים פלסטינים ב"מלחמה בקורונה" ובשיח הציבורי באירועי הימים האחרונים – האנתרופולוג הרפואי גיא שלו, כיום פוסט דוקטורנט בעמיתי בובר באוניברסיטה העברית ויו״ר ״רופאים לזכויות אדם״, כותב לבחברת האדם על מאמרו האחרון, שפורסם במסגרת הגליון המיוחד של סוציולוגיה ישראלית, אשר איגד ״הערות מחקר״ ראשוניות על משבר הקורונה, ומחבר זאת גם לאירועים האחרונים, לשאלת ה״דו קיום״ והאם הרפואה יכולה לשמש גם כזירה לפוליטיקה של הכרה.

גרסאות נוספות של טקסט זה פורסמו בעיתון הארץ וב The Forward.

בראיון במוצאי שבת בחדשות 12 (15.5.21) ביטא השר והגנרל לשעבר יואב גלנט את החזון שלו כשר החינוך של ילדי האזרחים בישראל: "אני לא רוצה להיות במצב שילד בלוד גדל על נרטיב פלסטיני, גם אם הוא ערבי. אני רוצה שיגדל על נרטיב ישראלי, שירגיש חלק, כי מחר, חלילה, הוא יטפל בפצועים בבית חולים, כרופא או כאח, ואני חושב שזה אינטרס לאומי, הערבים הם חלק ממדינת ישראל".

למחרת בבוקר רופאות ורופאים, אחיות ואחים פלסטינים מכל רחבי הארץ יצאו מביתם ביישובים פלסטינים לבתי החולים ביישובים היהודיים ובערים מעורבות. ככה זה, כמעט כל בתי החולים בארץ הם ביישובים אלו. הרופאות והאחים האלו עזבו את ביתם בשעה מוקדמת, כדי להספיק לישיבות הצוות של ראשון בבוקר, להתעדכן במצב החולים מסוף השבוע ולהעניק להם את הטיפול המיטבי. רבים מהם עזבו את ביתם בחשש גדול לביטחונם, בכניסתם ליישובים יהודים בימים אלו. יש מי שהורידה את כיסוי הראש, ואחר שמר לצידו באוטו כיפה סרוגה עם סיכה, למקרה שייפגשו בפורעים יהודים.

כשהגיעו בבוקר לבית החולים, נתקלו במשטור של "אידיאל דו הקיום". ראשי המערכת, מנהלי בתי החולים, אנשי יחסי הציבור והקולגות היהודים שלהם – כולם דורשים במפגיע שישחקו את המשחק הזה. "מערכת הבריאות היא התגלמות דו-הקיום והחיים המשותפים!" כתבו שר הבריאות ומנכ"ל משרדו במכתב לעובדי המערכת (13.5.21). לו רק אמירות שבסופן סימן קריאה היו יכולות לברוא מציאות יש מאין. יותר משהקמפיינים, והתמונות בדפי הרשתות החברתיות של בתי החולים, ועצומות הרופאים היהודים מתארים מציאות, הם מנסים לכפות תפיסת מציאות. וכפייה זו משמעותה, כפי שאמר שר החינוך, היא משחק סכום אפס: כדי שפלסטינים אזרחי ישראל יוכלו לטפל בפצועינו, הם צריכים לוותר על ההיסטוריה שלהם, הקהילות שלהם, המשפחות שלהם והזהות שלהם.

הדרישה הזו בלטה במיוחד במהלך משבר הקורונה שבקושי הספקנו להשאיר מאחורינו טרם נכנסנו למערבולת האלימות הנוכחית. בהערת מחקר שפורסמה ב'סוציולוגיה ישראלית' אך לפני חודש כתבתי על השיח המיליטריסטי שאפיין את התמודדות ישראל עם המגיפה, על "הגיבורים החדשים" בדמות הרופאה והרופא הפלסטיני, ועל המגבלות שההכרה הזו העניקה להם.

כך כתבתי בתקציר:

ברגע שאיום המגפה העולמית הפך מוחשי, ישראל יצאה למלחמה. מנהיגים, פקידים ופרשנים פנו לז'רגון מיליטריסטי בהתייחסם ל"מלחמה נגד הקורונה". כמו במלחמה, הרופאות והרופאים שהתייצבו בחזית וסיכנו את עצמם הפכו לגיבורים. אך כשחמישית מנשות ואנשי צוותי הבריאות בישראל הם אזרחיות ואזרחים פלסטינים, הגבורה הישראלית קיבלה פנים חדשות. הערת מחקר זו מתבססת על פרויקט שנמצא בעיצומו ובמרכזו ראיונות עם רופאים ורופאות פלסטיניות, פעילים חברתיים ומובילות דעת קהל, וכן על ניתוח מדיה. המחקר מתמקד בחוויות ובנקודות המבט של רופאות ורופאים פלסטינים בעבודתם בבתי החולים ובקהילה, בזמן משבר בריאותי ולאור נראות חיובית חסרת תקדים כפלסטינים בציבוריות היהודית-ישראלית. במיוחד הוא בוחן זאת לאור קמפיינים ציבוריים שהציגו את דמות הרופאה הפלסטינית כגיבורה הנאבקת על בריאותו של הציבור הישראלי במטרה לאתגר את ההדרה של אזרחיות ואזרחים פלסטינים בישראל. נראות זו בשעת משבר לאומי מדגישה את מגבלות ההכרה של המיעוט הלאומי הילידי הפלסטיני בישראל, ואת הפוטנציאל והמגבלות של השדה הרפואי כזירה לפוליטיקה של הכרה.

בהערת המחקר התמקדתי בעיקר בשיח הציבורי ובקמפיינים בעברית סביב מעמד הרופאה הפלסטינית בציבור היהודי-ישראלי. כמה מהקמפיינים האלו זכו להצלחה אדירה והפכו ויראליים, כמו "אומרים תודה לגיבורי הרפואה" ו"שותפים לגורל, שותפים לממשל". עבור מובילות ומובילי הקמפיינים ששמו דגש על ״דו קיום״ בזמן הקורונה, בית החולים סיפק במהלך המשבר מסגרת שבה היה אפשר לעשות שימוש אפקטיבי בדימוי של אנשי הרפואה הפלסטינים לקידום אג'נדה פוליטית. הם רצו להתנגד לדמוניזציה של האזרחים הפלסטינים בשיח הפוליטי הרעיל, במטרה להפוך את השתתפותם במשחק הפוליטי ללגיטימית וכדי להדגיש שיתוף פעולה, שותפות וקהילתיות. בחברה המסומנת על ידי סגרגציה בחינוך, במגורים ובתעסוקה, כולם הדגישו כי הם מחשיבים את בתי החולים כמודל עבור החברה.

בראיונותיי עם רופאות ורופאים פלסטינים אזרחי ישראל, היו מי שהתרגשו מהמחווה בצד היהודי-ישראלי ושמחו על ההכרה שהם מקבלים על עבודתם הקשה בהתמודדות עם המגיפה. מאידך, היו שהסתייגו, ואף כאלו שהביעו כעס כלפי השימוש בהם כניצבים בקמפיין "קירוב לבבות" שמתעלם מההקשר המבני שבו הם חיים.

מאג'ד (שם בדוי) למשל חש שהקמפיינים הללו תבעו ממנו כניעה כפלסטיני. הוא חש כי הוא נדרש להעמיד עצמו למבחן לגיטימיות בפני החברה היהודית-ישראלית, וחווה זאת כהמשך ישיר לגירוש סבו מכפר מולדתו בנכבה:

"הטראומה הזאת עוברת מדור לדור. אבא שלי רוצה להמשיך לברוח. הוא רוצה שאני גם אמשיך לברוח. אתה מבין? ופשוט אין לזה סוף, אין לזה סוף, וזה נמצא באותו מקום, כאילו, מבחינתי, ש… די, אני כבר לא מסוגל כל הזמן לברוח, לא מסוגל כל הזמן להתחנן, לא מסוגל כל הזמן להוכיח את עצמי, אני לא… אני לא מוכן להיות… להשתמש ברפואה שלי בשביל להוכיח את עצמי. זהו, אם אני לא הוכחתי את עצמי – לא רק אני, כל העם שלי, בעיקר אלה שבונים את הארץ וסוללים אותה; אם אלה לא הצליחו להוכיח את עצמם – אני לא רוצה להוכיח את עצמי, ואני לא רוצה לברוח. כל פעם הדיון הזה חוזר וכל פעם פותח את הדברים האלה. זהו". (ריאיון, 3.5.2020)

במחקר אני שואל על חוויותיהם, נקודות מבטם, תקוותיהם וציפיותיהם של רופאות ורופאים במערך המורכב של המתחים הללו וחוקר את הפוטנציאל והמגבלות של השדה הרפואי כזירה לפוליטיקה של הכרה. כפי שעולה מממצאי המחקר, הדמיון הפוליטי של אקטיביסטים יהודים-ישראלים לא תמיד תואם את החוויה והתקוות של הרופאות והרופאים שהם מציבים בחזית הקמפיינים שלהם. נראות וגבורה אמנם חותרות תחת הדרה ודמוניזציה, אך מסגרת אידאולוגית ואתיקה פרופסיונלית מציבות תקרות זכוכית בדרך להכרה קולקטיבית לאומית.

בימים האחרונים תקרת הזכוכית השקופה של שיח הדו-קיום בבריאות הפכה לנראית הרבה יותר.

כשהרופאה הפלסטינית יוצאת מביתה בימים כאלה, הקריאה התובענית לדו-קיום דורשת ממנה להשאיר את ביתה מאחוריה. לשכוח מאיפה באה ולהיכנס בשערי בית החולים. אך הבית הזה שהשאירה הוא אותו הבית שמשפחה ביפו מגורשת ממנו בסיוע חברת עמידר, הוא אותו הבית שמשפחה משייח' ג'ראח מגורשת ממנו בסיוע חקיקה גזענית, הוא אותו הבית של משפחה בעזה שמופצץ על ידי מטוסי הצבא הישראלי, הוא אותו הבית שממנו גורשה משפחתה בנכבה, באסון של עמה שמתמשך ללא סוף נראה לעין. הוא אותו הבית שהוא הבית הלאומי שמעולם לא זכתה לו.

האח הפלסטיני לא ישאיר את הבתים האלו מאחור כי שר החינוך רוצה למחוק אותם. הוא לא ישאיר אותם מאחור כי מנהל בית החולים שלו מצפה ממנו להיות "ערבי טוב" ולהצטלם עם שלטי נייר עליהם מצויר עבר מומצא והווה מדומיין. הוא לא ישאיר אותם בשם סיפור "החיים המשותפים" שנוח ונעים לצד החזק והמנשל. הוא לא ישאיר אותם מאחור בשם הקריירה המקצועית, ה"שלום כלכלי" או הזכות להיות לשון מאזניים בממשלה גזענית שתוקפת את בני עמו.

אף אחד לא יכול לשכוח את הבית שלו. וכל ניסיון להשכיח את הבית בשם ה"דו-קיום" של בית החולים משמעותו השתקה, דיכוי ונישול. האם זה חלום החיים המשותפים?

למאמר המלא – גיבורים על תנאי: על חלקם של רופאות ורופאים פלסטינים ב"מלחמה בקורונה" ועל רפואה כזירהלפוליטיקה של הכרה

עוד על שלו:

גיא שלו על אי-שיווין בחיסונים ובמערכת הבריאות

אנתרופולוגיה לשבת – גיא שלו על רופאים, עדות ונטרליות בסכסוך הישראלי-פלסטיני

ברכות חמות ומרובעות לגיא שלו – על אישור עבודת הדוקטורט, על זכייתו בפרס Manning של אוניברסיטת צפון קרוליינה בצ'אפל היל, על עבודת דוקטורט מצטיינית, על זכייתו בפרס דן דוד שהשנה הוקדש לביואתיקה, ועל הזכייה במלגת עמיתי מרטין בובר היוקרתית באוניברסיטה העברית

בפ' גדושה ואסורה – גיא שלו על עבודתם על רופאים פלסטינים אזרחי ישראל בבתי חולים בישראל: