רק היום

לכבוד חג השבועות, כותבת האנתרופולוגית איילה קיסר שוגרמן על מאמרה ״העלמת המוצא האתני-לאומי בשיח הזהות של צעירים ישראלים דוברי רוסית ממוצא יהודי מעורב״ אשר פורסם לאחרונה, בו היא מראה כיצד מאותגר שיח הגיור השגור, ונוצרת אלטרנטיבה

אין ראוי מחג שבועות להרהר בשאלת הגיור המעסיקה את החברה הישראלית; ואין ראויה מרות המואבייה לקבל השראה לתבונת הלב והבחירה: "כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין. עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.  בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ." רות לא הייתה צריכה לעבור קורס גיור, בית דין וטבילה. הצהרת האמונים שלה והמסירות בדרכה הספיקו לה כתנאי קבלה. כיום, כמובן, המצב שונה מאוד.

אני רוצה לשתף אתכם במאמר שכתבתי על תהליכי ההתמקמות והבניית הזהות של ישראלים צעירים דוברי רוסית ממוצא יהודי מעורב, שאינם מוכרים כיהודים בישראל משום שאימם אינה יהודייה לפי ההלכה. המאמר פורסם בשנת 2020, בספר "העולם היהודי – מבטים מישראל: דימויים, ייצוגים וגבולות" בעריכתם של אופיר עבו, ותניא ציון־וולדקס, בהוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות שבשדה בוקר.

במהלך שנת 2014 נפגשתי עם 29 צעירים ישראלים דוברי רוסית, בני 35-25, כולם ממוצא יהודי מעורב שאינם מוכרים כיהודים על ידי מדינת ישראל, ולא עברו תהליך גיור אורתודוקסי. כולם הגיעו לישראל מברה"מ לשעבר החל בשנות ה-90 ועד היום. חלקם הגדול גדלו בישראל – היו אימא או אבא של שבת בגן, שרו "באנו חושך לגרש" או יצאו בתיכון ל"מסע לפולין" – שירתו בצה"ל וסיכנו את חייהם למענה. הפנייה למרואיינים הייתה כללית ורחבה, והם התבקשו לתאר את סיפור השתלבותם בחברה הישראלית.

מדינת ישראל מסמנת אותם במרשם האוכלוסין כ"חסרי דת". מאחר שהקהילות הדתיות המוכרות בישראל הן בעלות מעמד חוקי ואוטונומיה שיפוטית מסוימת, המוגדרים כ"חסרי דת" נתונים להגבלות שונות, בייחוד בתחום נישואים וגירושים. מספרם נכון לשלהי 2019 ברישומי למ"ס הוא כ-400,000 נפש. החשש מהתבוללות בתוך ישראל פנימה, הוביל את ישראל כבר בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת להקמת מערך גיור לאומי הפועל במסלול אזרחי ובמסלול צבאי (באמצעות קורסי נתיב). היום אנחנו יודעים כי מאמצי המדינה לגייר קבוצה זו כשלו. קרוב ל-20 שנה לאחר פרסום המלצות וועדת נאמן ויישום המלצותיה, פחות מעשירית מכלל האוכלוסייה הרלוונטית השלימו את מהלך הגיור.[1]

במאמר אני מראה כי בעוד שהמדינה עושה מאמצים על מנת לגייר אוכלוסייה זו, צעירים ממוצא יהודי מעורב שאינם מוכרים כיהודים מנהלים מאבק (גלוי יותר או סמוי) על מקומם בשיח הישראלי-יהודי הטהרני, המדיר אותם על רקע מוצאם, ומערערים על הפרשנות האורתודוקסית הדומיננטית בישראל הקובעת מיהו יהודי אך ורק על-פי המוצא הביולוגי של האם. הניתוח הנרטיבי מלמד כי המופע של המוצא האתני-לאומי בשיח הזהות של צעירים אלה הוא חמקני – לעתים הוא שם, לעתים הוא מוכחש או מוצפן במסווה של לשון נקייה. במאמר אני מציגה פרקטיקות שיחניות של העלמת המוצא האתני-לאומי בשיח הזהות, המבוססות על השיח ההיסטורי-תרבותי המוכר מברית המועצות במשפחות המוצא. פרקטיקות שיחניות של השתקה הרמטית של הזהות האתנית-לאומית, אשר הופעלו במרחב הסובייטי, לא רק מטעמים אידיאולוגיים אלא בין היתר לצורך הישרדות במרחב אנטישמי, מקבלות משמעויות חדשות על ידי צעירים אלה, המתמרנים באמצעותן בפוליטיקת הזהויות הישראלית. פרקטיקה זו של העלמת הקטגוריה האתנית-לאומית בשיח הזהות באה לידי ביטוי למשל בדברים הבאים של אחד המרואיינים במחקר:

"אני אגיד לך, בסביבה שאני מסתובב [של חבריי דוברי הרוסית], לא שואלים מה הדת. לי מאוד קשה לשאול 'איזה דת אתה?' למה שלמישהו צריך להיות אכפת?! קודם כול צריך להסתכל איזה בן אדם אתה, ולא איזה דת, או למי אתה שייך. אני לא מסתכל על גזע. עדות?!- אני לא מסתכל על אחרים! הם מקבלים אותי כמו שאני, אני מקבל אותם כמו שהם. אין הבדל. בשבילי אין הבדל. כולם אנשים. ואם כיף לנו להיות חברים – אני שמח. אבל להגדיר 'אתה יהודי', 'אתה לטבי', 'אתה רוסי' – לא בשבילי. באמת שלא בשבילי."

בסיפור הזה המרואיין מתאר את התבססותה של הפרקטיקה להעלים את המוצא האתני-לאומי כקוד שיח בקרב דוברי הרוסית בישראל, המקובל עליו בהיותו חלק מקולקטיב זה. הפרקטיקה שנלמדה בילדות מיושמת בשיח הזהויות הישראלי. הוא מסביר כי אין זה מנומס לברר מהו מוצאו של אדם, וכי לשאלת המוצא האתני-לאומי הדתי או העדתי של אדם לא צריכה להיות השפעה על יחסים חברתיים בישראל. בכך הוא תוקף במרומז את פוליטיקת הזהויות הישראלית המבחינה ומדרגת באופן אובססיבי, יש שיגידו, בין עדות בישראל.

אני מציעה שכאשר ישראלים צעירים אלה מעלימים את הקטגוריה האתנית-לאומית בשיח הזהות שלהם, הם עוצרים את הזיקה המוכרת והמובנת מאליה בין מוצא אתני לבין זהות לאומית, ומשבשים את הבניית הזהות על פי מוצא ביולוגי, המקובלת בשיח הזהויות הישראלי הדומיננטי. החלופה שהם מציעים היא לבסס את הזהות על בחירה אישית.

המעורבות הדיאלקטית באידיאולוגיות שונות והיפוך הסדר בעקבות ההגירה לישראל – כאשר בילדות, בברה"מ לשעבר, הם נדרשו להסתיר את הזהות היהודית שלהם ואילו כיום, בישראל, הם מסתירים את הזהות הלא-יהודית שלהם – מקנים לצעירים ישראלים דוברי רוסית ממוצא יהודי מעורב נקודת מבט ייחודית על השיח הישראלי הלאומי הטהרני. בנקודת מבט ייחודית זו טמונים הזרעים העשויים להרחיב ולהגמיש את השיח הישראלי הטהרני הדומיננטי בסוגיה של אתניות ולאום בכלל, ובסוגיה של מיהו יהודי בפרט.

פול גילרוי טען בספרו The Black Atlantic  טוען כי במקום שבו שיחים גזעניים, לאומניים ואתניים טהרניים מנהלים את יחסי הכוח הפוליטיים על ידי הבחנות ברורות בין זהויות, הניסיון לנוע במרחב שביניהן, והצגת הרצף שביניהן, הם פעולות פרובוקטיביות ואף חתרניות מבחינה פוליטית.

המאבק על השיח מבנה מציאות הטופחת על פניהם של קובעי המדיניות בישראל – כאשר ישראלים דוברי רוסית ממוצא יהודי מעורב רבים "מגיירים" את עצמם הלכה למעשה, הם מוסיפים ממדים נוספים למרקם הזהויות ההיברידי המאפיין ממילא את החברה הישראלית-היהודית.

[1] פישר, נתנאל, 2015. אתגר הגיור בישראל: ניתוח מדיניות והמלצות. ירושלים: ההוצאה לאור של המכון הישראלי לדמוקרטיה.