"> לזכרה של דלילה אמיר – מייסדת ומובילת הפמיניזם הסוציולוגי בישראל – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

לזכרה של דלילה אמיר – מייסדת ומובילת הפמיניזם הסוציולוגי בישראל

אורלי בנימין, פרופ׳ לסוציולוגיה מבר אילן, כותבת על מורתה, דלילה אמיר, מפורצות הדרך בסוציולוגיה ולימודי נשים ומגדר בישראל, אשר נפטרה לאחרונה.

מישהי פעם לימדה אותי את המושג 'מאמאקולו', מושג דרום אפריקאי שמבטא את העובדה שהאמהות שלנו הן כלל הנשים שמצמיחות אותנו, לצד האם הביולוגית או לפעמים למרות. דלילה הזמינה אותי לחדרה במסדרון של החוג באוניברסיטת תל אביב באוקטובר של שנת 1988 כתלמידה בסמינר 'פרספקטיבה פמיניסטית לבעיות חברתיות', שהיה הראשון שלי בלימודי המ.א. שם, ואז השתנו חיי. בחדר ההוא היא לימדה אותי, סיפרה לי, התגאתה בפניי, התלוננה אצלי, תכננה איתי, ביקשה ממני, הציעה לי… כלכך הרבה דברים החלו בחדר ההוא שלה: מאמרים שכתבנו ושרצינו לכתוב, פרקים שכתבנו ושרצינו לכתוב, שרשרת אינסופית של רעיונות, ספוגים בהשראת הספרות הפמיניסטית שהכירה היטב ושאהבה להשוויץ  עד כמה עבורה השמות על הספרים אינם רק רשימה ביבליוגרפית אלא רשת ענפה של חברות ברחבי תבל. בהולנד, בארצות הברית, באנגליה, באוסטרליה.

את תוכניותינו מימשנו בבית שלה ברחוב השחר 5. ימים ארוכים של כתיבה, ספונות בתוך חדר מרוצף ספרים מהרצפה ועד התקרה ומסביב ערמות ערמות של עוד ועוד ספרים. אלוהים! איזו ספריה היתה לה וכמה אהבה לשלוף ספר ולהקריא כמו מכתבי קודש. ריגוש גדול היה שם במפגש עם דברי החוכמה הפמיניסטיים ששלפה. אהבה לצחוק בקול גדול ולפעמים בחיוך מתוחכם או במבט מלא משמעות מול עוד נדבך פאטריארכלי שיורד לטמיון. בחדר ההוא, בין הספרים הצחוקים והאוכל שמנחם היה מגיש מדי פעם, תפוח גרני סמיט וסלרי בסלט, היה השיגעון שלהם, נכתב המאמר שלנו על הועדות לאישור הפלות שהפך לפרק ששנים רבות אחר כך נשזרו בדרך זו או אחרת לתוך ספרה על ההפלות כסוגיה מושתקת בישראל. דלילה לקחה על עצמה להעמיד בספר הזה את משנתה שהלכה והתפתחה במשך השנים על פיה למערכת הפוליטית הכוח להוציא לפועל פעולות השתקה המותירות את המושתקות חסרות קול וחסרות משאבים לאתגר את הסדר החברתי המדיר אותן. מתוך משנתה זו היא ראתה את הפרת ההשתקה ואת השמעת הקול, כפרוייקט הפמיניסטי החשוב ביותר שכן חשיפת הלא מדובר היא המאפשרת את קריאת התיגר, את חשיפתן של בנות ברית פוטנציאליות לפרפסקטיבה אופוזיציונית, מתנגדת, חתרנית שהיא הבסיס להתארגנות ולשינוי החברתי.

   כבר בדוח הראשון שפרסמה בנושא "הפוליטיקה של ההפלות בישראל" היטיבה דלילה אמיר לנתח את המערך הפוליטי שבתוכו הפלות הושתקו. בהעדר שיח זכויות נשים, או תפיסה של זכות האשה על גופה, פרטיקת ההפלה קיבלה משמעות של סוד שהשיקול המרכזי במשילות המארגנת אותו היא האפשרות לספק את הצורך מבלי לעשות ענין. בהקשר זה היא ניתחה את הויתור על הסעיף הסוציאלי כחושף את מבנה הכוח שהביא להכנעת המאבק הפמיניסטי על חקיקה שתעגן את זכותן של נשים להפעיל שיקול דעת ביחס לגופן. מנקודת מבטה חשוב היה לה לזהות את השינוי בשיח הדמוגרפי (אותו אנחנו רגילות לזהות עם לחץ על נשים לכיוון עידוד הפוריות), שינוי שהעלה את חשיבות השיקולים להגבלת הילודה בתנאים שעלולים לערער על הסדר החברתי. דלילה המשיכה ופיתחה את הטיעון הזה שלה ובפרק שפרסמה עם ניבה שושי "פמיניזם והעצמת נשים בישראל: מדיניות ההפלות כמקרה בוחן" (2008), הראתה כיצד שיקולים הנוגעים למעמדם של ילדים כ'שייכים' גוברים על ההתמקדות ברווחתם. בכל עבודותיה בנושא, ובמיוחד בספרה, עמלה לחשיפת שליטתו של הקולקטיב היהודי ברחם הנשי.

   מאמרה החשוב "אחראית, מחוייבת ונבונה: כינון נשיות ישראלית בוועדות להפסקת הריון" (1995) איפשר לה לחבר בין תובנות שחילצה מהדיון בוועדות לאישור הפלה, לגבי המשמוע שעוברות מבקשות ההפלה הנקראות לחזק את מחוייבותן לקולקטיב ולהתנהל בצורה ראציונלית, לבין, ניתוח רחב יותר לגבי משמוע העולות מחבר העמים (לחנך את לנה, 1992), ולהסיק כי בישראל, למנגנונים ולהסדרים החברתיים המכוננים את הסובייקט הנשי-רבייתי, מעמד מרכזי בכינון נשיות בישראל. מבחינתה לא נכון היה להניח שהפמיליזם המקומי דורש מנשים ללדת. מבחינתה, הוא דורש מנשים להתנהל בצורה ראציונלית בדגש על תכנון. גם אם לא אמרה את הדברים במפורש, דבריה מלמדים על האופן בו כוננה ההירארכיה האתנו-לאומית המקומית כמבדלת בין המתכננות וה"אחרות" גם אם אמהות מודגשת משותפת לכולן.

ללמוד פמיניזם: מקראה

   בתחילה שנות ה- 2000 פרופ' מרילין ספר השיגה תקציב משמעותי לעריכת מקראה פמיניסטית, והיא הזמינה את דלילה אמיר להיות חלק מקבוצה של חוקרות פמיניסטיות בישראל שעמלה יחד להכנתה של המקראה החשובה "ללמוד פמיניזם: מקראה, מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה הפמיניסטית" (2006). דלילה כתבה את ההקדמות למספר לא מועט של פרקים ושמחה מאד בפרוייקט הזה שהגשים את חזונה: חיבור בין הפמיניסטיות המקומיות לבין ההגות שנכתבה בעולם למשל על -ידי גלוריה אנזלדואה, ג'ודית באטלר, בל הוקס, אודרי לורד, לורה מאלווי, קתרין מקינון, הלן סיקסו ואדריאן ריץ'. דלילה האמינה בהצבר ידע ובפיתוח הרעיונות הפמיניסטיים ונזפה בעיתונאיות כל פעם שהרגישה שהן ממציאות לבדן פמיניזם, מניחות שהן יודעות מבלי לקרוא ומבלי להתחבר ליסודות ולדילמות ולטיעונים המורכבים.

לקראת סוף שנות ה- 90 החלה דלילה אמיר להתמקם כחוקרת הסוציולוגיה של הגוף, ולקחה על עצמה להפוך שדה זה לשדה מוכר במרחב המקומי. בהקשר זה היא פרסמה בשנת 2009 יחד עם הילה העליון, ניבה שושי ומאיה מאור, את המאמר "להיות עם (לימודי מגדר) להרגיש בלי (גוף): נוכחותו הנעלמת של הגוף בלימודי מגדר בישראל". במאמר זה היא הציגה את טיעונה לפיו בהעדר מחקר שיטתי ביחס לכוח המופעל על הגוף הנשי בשלבים השונים של מהלך החיים, תוכניות לימודי מגדר מחמיצות ניתוח פוליטי מרכזי שבלעדיו לא ניתן להבין את התהליכים והמנגנונים המעכבים את התרחבותם של מעגלים פמיניסטיים בישראל ובמיוחד לא ניתן להבין את צמיחתה של ריאקציה והתנגדות לפמיניזם.

   כחלק ממהלך זה הגותה התפתחה בשני כיוונים: גיל המעבר והמחזור החודשי. קורסים בשני נושאים אלו לימדה במהלך השנים באוניברסיטה העברית. לאסופה "תמונת מחזור: עיונים בשיח הווסת בישראל" (2017), בעריכת ענבל סיקורל, סמדר נוי, ענבל וילמובסקי ודלילה אמיר" היא תרמה פרק המחבר בין שניהם: "סיום המחזור: בין "תופעה טבעית" ל"בעיה רפואית". לצערנו כבר לא זכתה לראות פרק זה בדפוס. בפרק חשפה את הסתירה בין העובדה שבישראל השיח המקדש נעורים ופריון ממשיך להנות ממעמד של שיח הגמוני המכניע את ניצניהם של שיחים המאתגרים אותו, ובה בעת, הווסת המלווה את הנעורים והפריון מאויינת רטורית כ'חולי' או בעיה שדורשת פתרון והסתרה.

   עבור דלילה, האמץ היה דרך חיים וחדשנות אינטלקטואלית היתה נר לרגליה. האמץ הוא זה שהאיץ בה להמשיך להתדפק על דלתות בעלי השררה והמשאבים, ולקבל מהם תשובות שליליות, ולפעמים לפעמים גם חיוביות.

בדרך זו הצליחה, עוד בטרם נכנסה לאקדמיה, להקים, יחד עם קולגה את השירות הסוציאלי בקופת חולים כללית, ולאחר מכן פעלה להקמת שירות דומה באגודה למלחמה בסרטן וגם במחלקות דיאליזה בבתי חולים. כל חייה, זיהתה צרכים ותהליכים חברתיים ולא הסתפקה במחקר אקדמי אודותם – באמץ ליבה, הפכה את עצמה ליזמית שידעה לרתום אחרים ולהוציא לפועל רעיונות לטובת הכלל. כך היה גם באוניברסיטת תל אביב, שם הקימה את הפורום ללימודי נשים ופעלה להקמתה של תוכנית ללימודי מגדר, כשהיא מגייסת את ארגון NCJW, ארגון שהוקם לפני למעלה מ- 100 שנים, לטובת פעולותיה הפמיניסטיות.

גם אם היינו שתינו חוקרות של הדרה והשתקה, מאז נסעתי ללימודי הדוקטורט שלי, כבר לא יכולתי להיות לה אלא בת ברית רחוקה עסוקה במאבק ההישרדות של עצמה. אבל לאורך כל הדרך, הייתה לי מורה פמיניסטית לפעולה פמיניסטית מתמדת. מתגעגעת למקום שלי כתלמידתה. נקווה שעוד ירבו לנו מורות כמותה ושנהפוך אנחנו למורות בדמותה.

יהיה זכרה ברוך.