אנשים כסביבה
טל שמור ונתי מרום על מדוע אנשים מחשיבים יותר איומים חברתיים מאשר סביבתיים. במאמר שפורסם בכתב העת
Local Environment מתארים שמור (כיום פוסט דוקטורנט לאנתרופולוגיה בקיימברידג׳) ונתי מרום (בית הספר לקיימות במרכז הבינתחומי) כיצד אנשים רואים את הסביבה שלהם קודם כל ביחס להיבט האנושי, ביחס לאנשים הנמצאים סביבם, תוך כדי זה שהם מתעלמים או ממעיטים בסיכונים שהסביבה מעמידה בפניהם
זה היה יום אביב נעים כשנפגשנו עם קבוצה של כעשרים נשים מבוגרות, תושבות וותיקות של שכונת מורשה ברמת השרון כדי לדבר על המחשבות והדאגות שלהן ביחס לסביבת שכונת המגורים שלהן. שאלנו אותן על היתרונות והחסרונות של הסביבה ואף ביקשנו מהן להשוות את שכונת מגוריהן לשכונות אחרות במטרופולין התל אביבי. למרות שהדגשנו היבטים סביבתיים, הנשים בחרו להרחיב על אנשים המתגוררים בשכונתם. בדיונים בקבוצת המיקוד שערכנו הופתענו מכך שאף אחת מהן לא התייחסה למפעלים המזהמים של חברת תע"ש, שהיתה במוקד הפגנות של ארגוני סביבה שדרשו לפנות אותם ולנקות את האדמה המזוהמת. רק כששאלנו אותן ישירות על הנושא חלקן הזכירו שהן התרגלו לנוכחות של הגורם התעשייתי המזהם שפעל שם הרבה לפני שהגיעו לגור באזור. אחת הנשים טענה שקרובים ממשפחתה המורחבת חלו בסרטן ורמזה לקשר בין הגורם המזהם לתחלואה בקהילה המקומית. מישהי אחרת נזכרה, כבדרך אגב, שהיא היתה עדה לפיצוץ במפעל שגרם לפציעתה של אחת השכנות של ואישה נוספת היתה מודעת לניסיונות לנקות את הקרקע המזוהמת.
מפגש זה העלה אצלנו את השאלה – אם הנשים היו מודעות לאתגרים הסביבתיים למה הן לא התייחסו לנושא קודם לכן למרות ששאלנו עליו מפורשות? דפוס דומה גילינו גם בשכונת התקווה בתל אביב שם נפגשנו עם קבוצה נוספת של נשים מבוגרות שגם הן בחרו להרחיב על הסביבה בהתייחסות לאנשים שגרים בה ולא לבעיות ואתגרים סביבתיים ממשיים דוגמת זיהום אוויר, רעש ותשתיות לקויות. המפגשים שלנו עם הנשים בשתי הקבוצות גרמו לנו לרצות להתחקות אחר האופן שבו אתגרים סביבתיים נתפסים (או לא) על ידי תושבים משכונת שוליים. במיוחד אחרי שראינו בשתי קבוצות מיקוד שערכנו בשתי השכונות כי למרות איומים סביבתיים משמעותיים ואף מסוכנים, הנשים בחרו להרחיב בדיון איתנו על עניינים חברתיים שנראו להן יותר רלוונטיים ביחס לשכונות המגורים שלהן. בכלל זאת הן התייחסו לאפליה אתנו-מעמדית, הסטיגמה והסולידריות הנשחקת בין השכנים בעקבות שינויים דמוגרפיים כגון הגירה וג'נטריפקציה.
בניגוד לספרות שמצביעה על העדר משאבים כלכלים וסימבוליים של קבוצות שוליים להתמודד עם אתגרי הסביבה אנחנו מבקשים להציג גישה חדשה כשאנחנו טוענים שאנשים רואים את הסביבה שלהם קודם כל ביחס להיבט האנושי- קרי ביחס לאנשים הנמצאים סביבם, תוך כדי זה שהם מתעלמים או ממעיטים בסיכונים שהסביבה מעמידה בפניהם. אנחנו מציעים לכנות את התופעה הזו "אנשים כסביבה". בפיתוח המושג הזה אנחנו שואבים השראה מעבודתו רבת ההשפעה של חוקר הערים עבדומליק סימון (Simone, 2004) אודות "אנשים כתשתית"
( (“people as infrastructure. עבודתו של סימון נשענת על ניתוח מקרה של העיר יוהנסבורג כדי להצביע על כך שההריסות של העיר הדרום אפריקאית, לא רק משפיעות על התשתית הפיזית של העיר, אלא גם יוצרות תשתית אנושית. בעוד המושג תשתית לרוב מובן ביחס להיבטים פיזיים ולמערכת משולבת של כבישים צנרת וחשמל, סימון מציע גישה חדשה של רשת אנושית המבוססת על יחסים חברתיים והמאפשרת לתושבי העיר העניים נגישות למרחבים כלכליים או תרבותיים. זוהי רשת של אובייקטים, פרקטיקות ואנשים שהיא מעבר להיבטים הפיזיים המאפשרת ויוצרת את החיים החברתיים בעיר. התשתית האנושית הזו מורכבת מאפשרויות דינמיות וארעיות של אינטראקציות אנושיות המתרחשות במרחב העירוני שהן ספציפיות לזמן ולמקום ותלויות במו"מ מתמשך בין אנשים. הרשת הזו מנסה למקסם את התוצאות ממשאבים מינימאליים ומאפשרת מפגשים בהתבסס על הצרכים והטקטיקות של השחקנים השונים.
בעבודה שלנו אנחנו מתבססים על המושג של סימון ומתאימים אותו לחקר הסביבה המקומית ומציעים שאנשים לא רק נשענים על אחרים כתשתית תומכת בחיי היומיום, אלא, באופן רחב יותר, תופסים אחרים כחלק אינטגרלי משמעותי מהסביבה שלהם. באופן הזה הם מעניקים עדיפות לאינטראקציה חברתית עד כדי כך שבעיות סביבתיות "אמיתיות" נוטות להעלם. פיתחנו את המושג "אנשים כסביבה" ביחס לשני ממדים: (1) אנשים כמשאב סביבתי – רשתות חברתיות תומכות בהקשר של שוליות עירונית המסייעות בהתמודדות עם קשיים סביבתיים (2) אנשים כאיום סביבתי – תפיסה של "אחרים" – תושבים חדשים או "זרים" – כסיכון תוך המעטה בחשיבותם של מפגעים סביבתיים משמעותיים.
ההמשגה פותחה על סמך מחקר איכותני שנערך בין השנים 2017-2019 ושכלל שאלוני רחוב וקבוצות מיקוד בקרב תושבים וותיקים בשכונות מורשה ברמת השרון והתקווה בתל אביב, המזוהות עם אפליה אתנו-מעמדית ושוליות עירונית במטרופולין תל אביב. הממצאים מראים שכשהתושבים נשאלו ישירות אודות מפגעים סביבתיים בולטים הם לרוב התעלמו מהם והעלו זכרונות ביחס לעבר שכונתי אידילי אותו הנגידו ביחס ל"אחרים" המאיימים שסביבם.
גם במורשה וגם בשכונת התקווה ההתייחסויות הסביבתיות של התושבים הוותיקים היו ביחס לאנשים אחרים שסימנו עבורם שינוי לא רצוי של שכונת המגורים שלהם. יחד עם זאת השינויים העירוניים היו שונים באופיים וכך גם תגובות התושבים הוותיקים. בשכונת מורשה העוברת תהליכי ג'נטריפציה בשניים האחרונות, התושבים החדשים היוו פחות איום עבור אלו הוותיקים, מאשר תחושת הפחד שליוותה את תושבי שכונת התקווה בעקבות גל ההגירה מסודן ומאריתריאה ששטף את שכונתם בעשור האחרון. יחד עם זאת, בשני המקרים קשר קרוב ומתמשך בין התושבים הוותיקים לבין עצמם המתבסס על דמיון תרבותי וחברתי סיפק תחושה של שייכות ומשמעות שאותגרה על ידי השינויים העירוניים. יותר מכך- בשני המקרים התושבים כאמור התעלמו מאתגרים סביבתיים בין אם המקור שלהם היה יותר ברור (כמו במקרה של מפעלי תע"ש במורשה) או שהם היו יותר מפוזרים ומגוונים כמו זיהומי האוויר ואיומי ההצפות בשכונת התקווה.
עצם הגיוס של סוגיות אנושיות וחברתיות על ידי התושבים בשיחות על אתגרי סביבת המגורים שלהם, מצביע על החשיבות התיאורטית של המושג אנשים כסביבה, כמו גם על הרלוונטיות שלו עבור גורמי מדיניות. בעוד שהמושג שפיתחנו התבסס על מחקר איכותני אינדוקטיבי של שתי שכונות שוליים של מזרחים ממעמד נמוך במטרופלין תל אביב, אנחנו סבורים שהוא יוכל לתרום להבנת תהליכים של תפיסות סביבתית באמצעות הפריזמה האנושית גם במקומות אחרים בעולם. למשל, השימוש בהמשגה עשוי לשפוך אור על האופן שבו תנאים חברתיים ותרבותיים שונים מעצבים תפיסות ביחס לאתגרים סביבתיים בערים, תוך שימת דגש על אנשים כסוכנים אפשריים של שינוי סביבתי. הדבר רלוונטי במיוחד בשכונות מוזנחות, במיוחד בדרום הגלובלי, העוברות תהליכי שינוי רבים, בין אם על ידי פרקטיקות לא פורמליות "מלמטה", או על ידי תהליכי תכנון ופיתוח "מלמעלה".
על ספרו החדש של שמור: תקווה ומלנכוליה בשולי העיר אתניות, מרחב ומגדר בשכונת התקווה בתל אביב