מאמרי אורח

נורית שטדלר, פרופ׳ במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, כותבת על מרי דאגלס, אחת האנתרופולוגיות משפיעות ביותר, אשר נולדה לפני כ-100 שנה. שטדלר כותבת על עבודתה של דגלס, מחקריה פורצי הדרך, כיצד דאגלס השפיעה על עבודתה שלה וכיצד היא עדיין רלוונטית גם היום.

100 שנה להולדתה של מרי דאגלס

מרי דאגלס (Mary Douglas) נולדה לפני 100 שנה באיטליה לאב אנגלי ולאם ממוצא איטלקי-קתולי. את השכלתה האקדמית רכשה באוניברסיטת אוקספורד, שם השלימה את לימודיה באנתרופולוגיה חברתית בשנת 1951. את עבודת השדה הראשונה שלה עשתה בקרב בני הללה, שבט מטריליניאלי שחי על גדות נהר הקסאי (The Lele of the Kasai), בקונגו הבלגית דאז (היום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו), בין השנים 1949 עד 1951 וכן ב-1953. עבודת השדה של דאגלס מתאפיינת בתיאור אתנוגרפי עשיר של  הללה, המבנה הגרונטוקרטי ("שלטון הזקנים"), המבנים המורכבים של הסדרי הנישואין, חוקי המזון ואיסורי האכילה, והשתקפותם של כל אלה במערכת הטבואים והמבנה המעמדי בקרב הללה של הקסאי.

בדומה לכל מי שנכנסת לעולמה של האנתרופולוגיה קראתי את "טוהר וסכנה", שנחשב למפורסם והמשפיע בספריה, והוקסמתי מהמכחול הסטורקטורלי והסימבולסטי שדאגלס עשתה בו שימוש בספר זה. כבר בלימודי התואר הראשון התאהבתי בגישה הסטרוקטורלית כפי שהוגדרה על ידי אמיל דירקהיים, מרסל מוס, ויותר מכל  לוי שטראוס. אבל הקריאה בכתביה של מרי דאגלס זימנה לי הפתעה גדולה. אמנם דאגלס המשיכה במידה רבה את השיטה של דירקהיים ולוי שטראוס בכל הקשור לדת וטקס. כמוהם, גם היא טענה כי יש להעמיד במרכז העבודה את משימת פענוח הקודים הצפונים בעומק הדת, ואת החיפוש אחר מערכות המיון הטמונות בה. אבל כאשר דאגלס ניגשה לחשוף את הקודים של הדת, היא הוסיפה לניגוד הבינארי שהיה מקובל אז בין קודש וחול, מימד חדש: הטומאה. למעשה, היא יצרה משולש שווה צלעות שמרכיביו מעתה יהיו: קודש, חול וטומאה. משולש זה מזמן את קוראיה להתבונן לעומק ב"חצר האחורית של הקדושה", אותו מרחב של חילול הקודש, קביעת הטאבו והטומאה טקסית, מקומם הטבעי של  "הזיהום", "הלכלוך", ה"איסור" ו"הגבול". אלו יהוו עבורי מעתה ואילך מוקד עניין חדש רווי תובנות מקוריות.

כמו בכל יצירה אנתרופולוגית גדולה, הצגת מבנה תיאורטי חדש שלובה ביצירתיות וחדשנות מתודולוגית. בדרך כלל חדשנות זו טבועה בביוגרפיה הייחודית של החוקר.ת. אולי משום שדאגלס גדלה והתחנכה במנזר איטלקי, מקור האסוציאציות שלה הוא בקנון הדתי. במובן זה, גם כאשר נסעה לקונגו וערכה שם את התצפיות בקרב הללה, נפלאות ימי המנזר לא עזבו אותה. כאשר שקעה בחייהם של הללה, ברגע של הברקה היא ביקשה מחבריה באוקספורד שישלחו אליה לקונגו עותק של התנ"ך. המחשבה על מסעו וגילגולו של עותק זה עד לאדמת קונגו מציתה את הדימיון. במבוא לתרגום העברי של ספרה (רסלינג 2004:8) היא כותבת: "בעודי מתגוררת בקרב הללה הופתעתי ממספר נקודות דמיון שטחיות בין איסורי התזונה שלהם לבין אלה הנזכרים בספר ויקרא.."  בהמשך, היא מספרת שלא הכירה לעומק את איסורי ספר ויקרא (או ספר דברים) אבל ביקשה לקרוא אותו באופן השוואתי "בתקווה לשאוב ממנו תובנות כלשהן לגבי חוקי התזונה…".

הקריאה על בקשה זו של מרי דאגלס שינתה את כל מה שחשבתי עד אז על עבודת שדה. ספר ויקרא נודע בכינוי התלמודי "תורת כהנים" כיוון שהוא עוסק בעיקר בהלכות הקרבת הקורבנות ודיני המשכן. בהקשר הנוצרי הספר רווי משמעויות נוספות. בהשראת תרגום השבעים והוולגטה הלטיני מדובר למעשה בספר השייך ללויים, בו טמונים יסודות דרך חייהם. ניתן לכן להבין מדוע הלויים, קבוצה אקסקלוסיבית שחבריה מדקדקים באיסורים ובחוקי טהרה ומקדישים עצמם לעבודת הקודש והפולחן, נידמו בעיניה של דאגלס לבני הללה וליחסם בטקסיהם למזון, לחיות ולבני אדם. היא ראתה כי חיי היומיום שלהם נוהלו על פי כללי אכילה ואיסורי מזון רבים (1957,1972). בפרק "החיה האסורה בספר ויקרא" שהתפרסם בכתב העת Journal for the study of the old testament בשנת 1993, דאגלס עושה הבחנה בין עבודתו של הכוהן, אותו היא מכנה הביורוקרט של הדת לעומת פועלו הכריזמטי של הנביא.

דאגלס טענה כי העורך של ספר ויקרא היה עסוק בגשמיות ובחומר, במיוחד באיסורים וטומאה גופנית, ולכן התמקד בעבודת הכהנים. בדומה לאלו, גם כהני הללה בהם צפתה, היו עסוקים בבירוקרטיה של האיסורים, במיוחד בשאלת איסורי אכילת בשר. דאגלס מראה כי רק במאה החמישית לפני הספירה יחסי אדם וחיה הפכו לעניין פילוסופי רציני. כך למשל, פיתגורס, אֶמְפֵּדוֹקְלֶס ותלמידיהם הפכו צמחוניים, מסורות בהינדואיזם נטשו אז את קורבן החיות ובודהיסטים החלו להטיף נגד כל מעשה אלים כלפיהן. מדוגמאות אלו ואחרות, ניתן לדעתה להבין כי איסורי אכילת בשר הנובעות מכך שחיות הוגדרו כנושאות "לכלוך" או "טומאה", נשמעו לדעתה כבר אז כאנכרוניזם קיצוני.

הגישה הסטרוקטורלית התנגדה לכל התבוננות באדם כרדוף פחד מטומאה או כישוף, והזמינה אותנו לראות באדם כמונע על-ידי עקרונות הקיטלוג והמיון. במובן זה טומאה או קדושה אינן אינהרנטיות אלא הן כלים סיווגיים. לכן, על-אף שחוקי האכילה והלוגיקה של האיסורים הוגדרו בספר ויקרא ככאלו הקשורים לאיסור אכילת הדם ואיסור אכילת חיות טמאות, עלינו לחפש בתוכם את עקרונות סיווג המזון: מה מותר לאכול ומה אסור, באילו זמנים ועבור אילו גברים או נשים בקבוצה. כך ניתן יהיה להבין לעומק את הכוחות והרבדים האוניברסליים המארגנים את התרבות. השוואה של עקרונות הסיווג בתרבויות שונות יאפשרו לחוקר.ת לחשוף מבני עומק: המעמדות, יחסי הכוח והמבנה ההיררכי המשתנה. במובן זה, טקסי אכילה והמנעות מאכילה אינם שפה טקסית או שרידים של פעולה פולחנית קדומה, אלא הם למעשה זירה להבנה מעמיקה של יחסי השארות, הכוח והשייכות ומבני ההיררכיה בהקשר הבין-דורי (יחסים בין מבוגרים לצעירים או ילדים), המגדרי (יחסי גברים ונשים המשתנים לאורך הזמן) והמעמדי (שליט ונשלט).

מאז שדאגלס הכניסה את אותו עותק של התנ"ך אל שדה המחקר שלה, היא לא הפסיקה לבחון את הללה בהשוואה לאנשי תקופת המקרא. לאור השוואה זו דאגלס טענה כי בשתי התרבויות, היהדות המקראית ושבט הללה, יש מערכות סיווג ברורות ומורכבות של המזונות מן החי. האיסורים אינם תקפים לאכילת צמחים, ירקות או פירות, אלא אך ורק בתחום אכילת הבשר. על מנת להבין את יחסי הכוח עלינו לפענח את היחסים בין בני האדם לחיות בקוסמולוגיה מסויימת. בקרב הללה, מערכת המיון תקפה לסוגים של חיות לפי מרחב המחייה שלהן. בשתי מערכות הסיווג החיות מוינו על פי סביבת החיים שלהן (יבשה, שמים ומים). החיות שהוגדרו כלא טהורות חייבות להשמר מחוץ למרחבי הקדושה. חיה שאינה במקומה, או שמקומה אינו ברור, או שהיא נמצאת בין קטגוריות – מוגדרת כטמאה ולכן אינה ראויה לאכילה. היא טענה כי הללה, "הבחינו בין קבוצות שונות של בעלי חיים על פי המנהגים שלהם. כך, למשל, השוני בין חיות היבשה: יש חיות המתחפרות ויש היוצאות לפעילות בלילה. אדם האוכל חיות מתחפרות שונה מזה האוכל חיות ליליות. בספר ויקרא לעומת זאת יש הבחנה בין החיות על פי אופן ההליכה שלהן, התנועה, הזדחלות, הליכה על רגליים או זחילה על הגחון" (2004:8). מי שאוכל חיות זוחלות שונה מזה שאוכל חיות מהלכות. מודל הסיווג של הללה מושתת גם על סולם אנכי, מעלה ומטה. הישות האלוהית מצויה למעלה, המתים והאבות הקדמונים מצויים למטה מתחת לאדמה, ובני האדם מצויים במרכז על האדמה. החיות גם הן מסווגות: אלו שמעל האדמה, על האדמה, מתחת לאדמה ובתוך המים. למיון זה השפעה ישירה על איסורי האכילה החלים על בני אדם ועל מעמדם. כך למשל, גברים ונשים ניזונים מסוגים שונים של חיות ומערכת אכילה זו היא שמגדירה את מערכת הסיווג המגדרית, הגילאית, והמעמדית שלהם. לפי מערכת מיונית זו אכילת בשר היא זו שמגדירה נשיות וגבריות ולא עקרונות הביולוגיה. ישנם בעלי חיים אשר נשים לא יכולות לאכול, או בעלי חיים שגברים לא יכולים לאכול. אך מצב זה שיכול להשתנות אם ישנו את מעמדם.ן. כך למשל, גברים שלא הולידו ילד, נחשבו אצל הללה כלא-מבוגרים, ולכן לא נמנע מהם לאכול גורים של חיות. לעומת זאת, על נשים בהריון נאסר לאכול חיות מתחפרות בשל הסכנה מהקרבה למוות.    

למרות הביקורות על עבודתה של דאגלס וגם הסתייגויות מאוחרות שלה עצמה על חלק מטענותיה בספריה הראשונים, לדעתי שיטת העבודה של דאגלס עדיין תקפה. הפעם הראשונה שבה ניסיתי ליישם את מתודת פיענוח מערכות הקלסיפיקציה של דאגלס הייתה במחקר על בחורי ישיבות ליטאיות, במיוחד לאור יחסם למושגי העבודה והלמדנות (2009; 2002). ראיתי כי בקהילה החרדית מושגי העבודה והלמדנות אינם מושגים בינאריים אלא רצף מיוני. לפי גישה זו תורה ועבודה אינם רק קטגוריות דתיות-תיאולוגיות אלא שהן אמצעי סיווג ומיון של עולם שלם של איסורים והיתרים בתוך עולם הישיבות החרדי. ההתמסרות ללמדנות והימנעות מעבודה גשמית, מהווים מכשיר למיון אנשים על פי העיקרון: מי שייך לעולם הישיבות ומי לא, ומעבר לכך, מה מעמדו של האדם בעולם זה? למדתי עם נחקריי טקסטים קנוניים מהמקרא והתלמוד העוסקים בעבודה, פרנסה ולמדנות, וניסיתי לפענח את הקודים של איסורים והיתרים בעולם הישיבות. אבל רציתי לאמץ לעצמי מעשה מרי דאגלסי אמיץ ולערב בשדה המחקר שלי מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. השתעשעתי ברעיון להביא אל המחקר על החרדים טקסט או חפץ מתרבות אחרת, תרגיל דאגלסי שיאפשר לי להבין טוב יותר את שיטת המיון החרדית במבט השוואתי. רציתי להבין כיצד תשפיע קריאה חדשה של טקסט או חפץ מסוג זה על הבנת מערכת האיסורים, והאם מעשה כזה יאתגר את ההבנה

ההשוואתית שלנו בכל הקשור לטקסים המחברים בין עולמות הקודש, החול והטומאה. במחקר זה, לא מצאתי דרך ליישם את השיטה של דאגלס ולמעשה עד היום לא הצלחתי להגשים מטרה זו במלואה. למעשה, רק כאשר הסתכלתי על קבוצות שאתגרו את המודל הלמדני-חרדי, למשל ארגון זק"א, המבט ההשוואתי שלה קם לתחייה (2006). במהלך עבודת השדה עם מתנדבים בארגון, נגלה לי עולם של דילמות לגבי איסורים, הגדרת טבואים, מצבים של חילול הקודש, וטרנסגרסיה הנובעים מנגיעה בדם, עיסוק בגוף המת והלכות של טומאת המת. דילמות אלו תאמו את הצעותיה של מרי דאגלס בספרה "טוהר וסכנה", להתמקד בדמויות העוסקות באופן פרופסיונלי בחילול ספירות הקדושה. לטענתה, בכל תרבות ישנם שחקנים בעלי יכולת להיכנס למצבים של כאוס. "אלו הם אנשים שמסוגלים לוותר, לפחות לזמן מה, על השליטה הרציונאלית, להשתחרר ולרכוש אנרגיות וכוחות ריפוי מיוחדים במינם ונדירים!" (דאגלס 1982: 116 וגם במאמרה על מגפת האיידס 1990).

בשנת 2002 התחלתי לראיין מתנדבים לארגון זק"א שהחלו לעסוק במתן סיוע לנפגעי טרור ואיסוף גופות לקבורה יהודית. המתנדבים השתמשו בחוקים המקראיים והתלמודיים על מנת לאסוף ולמיין חלקי גופות בניסיון להרכיב את חלקי הגוף לאופן שבו היה לפני הפגיעה. על מנת להבין את הקלספיקיציה שאחר המוות השוותי את פועלם של מתנדבי זק"א לאגורי בהודו בהתבסס על מחקריו של ג'ונתן פרי (1982:77). האגורי הם סגפנים, שתפקידם מיון, הכנה ושריפת גופות המתים בהודו. בקוסמולוגיה ההודית, התפקיד הקשה והמסוכן ביותר הוא הנגיעה בגוויות והטיפול בהן. בדומה למתנדבי זק"א, גם האגורי נמצאים תחת איום מתמיד של מגע בטומאה וחילול הקודש. פרי, בדומה לדאגלס, מראה כי למרות שהם פועלים בעולם הטומאה, דווקא בשל כך הם נתפסים ככאלה שזוכים בכוחות על טבעיים, ואף בכניסה אל עולם האלמוות. בספרו "מוות בבנארס" (1994) פרי הראה כי על פי קוסמולוגית המוות ההינדית, מותו של אדם נקבע רק לאחר שריפת גופתו. במובן זה הטיפול בגוף, והכנתו לשריפה הם התהליך הטקסי, בעוד שריפת הגופה הוא אקט של הקרבת קורבנות. כלומר, רק באמצעות השריפה הופך הגוף המת (מוות רע) לגוף הקורבן (מוות טוב), ובכך, שב הסדר הדתי-חברתי על כנו.

בדומה לכך, חברי זק"א האוספים חלקי גופות, אחראים למספר פעולות מיון בזירות המוות: איסוף חלקי הגוף, שטיפת הדם, נגיעה בגופות והרכבתן לפי קווי המתאר של הגוף החי. הקוסמולוגיה היהודית רואה בגוף המת טומאה אולטימטיבית ולכן עיסוק בו הוא טמא ומסוכן. הכניסה של מתנדבים חרדים לעולמות המוות היא בעלת פוטנציאל לחילול הקודש, המאיים אף יותר במצבים שבהם יש לפעול בזירות אלו בשבת או שנדרש בהם לגעת בגוף של אישה. בדומה לאגורי, דווקא לקיחת האחריות על עבודת המוות, ההרכבה והכנה לקבורה, העבודה המסוכנת ביותר, מאפשרת להם לזכות בסטטוס חברתי גבוה ולרכוש יוקרה דתית וכוח חברתי. בשני המקרים חברי הקבוצה העוסקים במוות באופן פרופסיונלי, לא רק משלימים טקסי מוות וקבורה, הם גם מקריבים קורבן, ויחד עם זאת הם מפנים את המרחב הציבורי ושומרים עליו מביטויים של מוות וסכנת חילול הקודש, הכאוס האולטימטיבי (2006).    

עכשיו, כשהאנתרופולוגיה זימנה לנו מהפכה פרדיגמטית נוספת בדמות "המפנה האונטולוגי", כדאי לחזור לכתביה של דאגלס במבט שונה מעט. המודל האונטולוגי מאתגר את השיטות הפנומנולוגיות, הרפרזנטטיביות וההרמנויטיות. אבל מה יחסיו עם הגישה הסטרוקטורלית? אחד מנציגי המפנה האונטולוגי, פיליפ דסקולה כתב ביקורת סדורה על המודל של מורו, לוי שטראוס. דומה כי הוא מתייחס בביקורתיות במיוחד לשני עקרונות סטרוקטורליים אותם ראינו גם אצל מרי דאגלס: המחשבה בניגודים בינאריים וההנחה הטבועה בסטרוקטורליזם שלפיה לתופעה אנושית אין משמעות בפני עצמה, והיא הופכת להיות רלוונטית רק כאשר היא נחקרת כניגוד לתופעות אחרות – מערכת נישואין אל מול מערכות נישואין אחרות; גרסה אחת של מיתוס אל מול גרסאות אחרות שלו, וכדומה – כך שמושא החקירה אינו התיאור של התופעה לחלקיקיה הקטנים ביותר, אלא הוא בחינת ההיגיון של הניגודים שבה.

כך, למשל, בהרצאתנו "המשכיות מיתית ושברים טריטוריאליים: מרחב אנושי מקודש באמזונס הקולומביאני" (במחלקה לארכאולוגיה בתל אביב), אלירן ארזי הציג את הביקורת של דסקולה על יסודות החשיבה הבינארית, במיוחד בדיון על הדיכוטומיה השגורה: טבע/תרבות. בהרצאה זו הראנו כי דסקולה הציע גישה אונטולוגית לחקר האנימיזם, הטוטמיזם והנטורליזם. דסקולה מחדש במיוחד בקריאה להתבוננות פוסט הומניסטית ובהרחבת חקר האדם והתרבות גם לכל מה שאינו אנושי. אבל בעוד דסקולה מציע עולם חדש של מיונים והשוואות, הוא מתעלם מעולם הטומאה והטרנסגרסיה אותו הציעה דאגלס בשאלת יחסי האדם והסביבה. לפיה מעצם הגדרת הסדר עולים גם ההגבלות והאיסורים. אי הסדר הוא עולם בלתי מוגבל. הדפוסים בו אינם ממומשים ולכן טמון בו פוטנציאל רב ליצירה של דפוסים חדשים ואין סופיים. בני האדם רואים באי סדר, סכנה כי הוא הורס דפוסים מוכרים, ולכן הוא מעורר פחד. אבל מחקריה מראים כי באי הסדר טמון גם פוטנציאל לכוח ויצירתיות, כלומר הוא מיצג סכנה וכוח בעת ובעונה אחת (בדומה לדיון של וובר על הכריזמה). בתוך העולם הדתי יש כיסים של כאוס: אי סדר של הנפש, חלומות, חזיונות, התעלפויות, התקפי טירוף, שיגעון, צעקות, שירה היסטרית, אקסטזה… הטקסים והדמיות הפרופסיונליות נועדו לסדר את אי הסדר הזה לאיזשהו עניין מאורגן אשר ניתן לחזור עליו. טקסים מארגנים את הפוטנציאל הכאוטי, את חילול הקדושה, את הסכנה, ולכן מאפשרים שמירה על סדר והיררכיה. ההצעה של דסקולה להרחיב את המבט שלנו אל הלא אנושי יכולה גם להרחיב את הניתוח של דאגלס על יחסי הטוהר והסכנה. במובן זה סינטזה טובה יותר של כתבי מרי דאגלס עם התובנות החדשות על האופן בו נוצרות אינטראקציות גם מחוץ למערכת האנושית למשל יחסי ההיררכיה בסביבה הלא אנושית של היער, בין החיות, הצמחים, הגשם והחומר, יכולה להעניק אתגר חדש לאנתרופולוגיה. במובן זה עבודתה של מרי דאגלס תמשיך להעסיק אותנו כל עוד נוצצים מעלינו כוכבים.